שנת 1986 היתה שנה קרה בירושלים, לא רק במזג האוויר, בהכל. בית״ר אכלה אותה בליגה רגע לפני האליפות ההיסטורית, הפועל ירושלים המשיכה להסריח את הפרקט הדי חדש במלחה ושמעון פרס בדיוק סיים לחלץ את המדינה מבור כלכלי רק כדי להעביר את המפתחות ליצחק שמיר. כיתה ב׳ לא האירה לי פנים באופן יוצא דופן, אבל אי שם בחודש יוני קרה משהו ששינה את חיי. לא בהכרח לטובה.

9 ביוני בערב, חיים יבין מוביל את מהדורת מבט לסופה עם דיווח ספורט קצר. בוסטון סלטיקס זכתה אמש באליפות העולם (כך קראו לזה אז) וניצחה 4-2 את יוסטון. הפנים של יבין נעלמות ועל המרקע הקטן (ואתם שנולדתם אחרי שנת 1990, אני מתכוון מ-מ-ש קטן, 18 אינץ׳, ורי לואו דפינישיין) רואים חמישה אנשים בירוק עולים למגרש.

*

אבא שלי, שלא ממש היה אוהד ספורט גדול, מסביר לי שבקבוצה הזאת יש את השחקן הטוב בעולם וחשוב מכך, הוא ג׳ינג׳י. ממש כמוני. על הדרך הוא מחליט להרביץ בי קצת תורה ומסביר לי שבכדורסל יש חמישה שחקנים על המגרש. העסק הזה לא ברור לי כל כך, כיוון שהמצלמה מתמקדת בשחקן הטוב בעולם, ג׳ינג׳י משופם, ואני רואה שעל החולצה שלו כתוב 33. העסק נהיה מוזר יותר כשעל החולצה של חבר אחד כתוב 32 אבל השחקן השלישי שמצולם כבר מחזיק בצמד הספרות 00 על גב חולצתו. ה-3 של דניס ג׳ונסון וה-44 של דני איינג׳ משלימים סדרה שאפילו פיבונאצי׳ ופרמה ביחד לא היו מצליחים לפצח. לא היה הגיון גדול במספרים של החמישייה הזאת.

אני לא יודע איך אבא שלי הסביר לי את התעלומה, בכל זאת, לא תמיד אבא יודע הכל, אבל זה היה הרגע שהחלטתי שאני אוהד את בוסטון סלטיקס ומעל כולם את הציפור, לארי בירד, מספר 33 הג׳ינג׳י הטוב בעולם. בוסטון סגרו באותו יום 16 אליפויות ב-40 שנות NBA, מועדון הספורט המוביל בעולם, מותג בלתי ניתן להכנעה. אם מישהו היה טורח לספר לי שבפעם הבאה שאראה אותם לוקחים אליפות ישב לי על הברכיים יהלי בן החודש ואני כבר אהיה בן 29, אולי הייתי מקבל החלטה טובה יותר. אבל כדורי בדולח לא היו בירושלים של שנת 1986, ואני הפכתי לאוהד בוסטון סלטיקס. זמן קצר אחרי זה בחרה בוסטון בלן ביאס, שהחליט לחגוג עם קצת יותר מדי קוק. ביאס והעתיד של הסלטיקס היו בשלב הזה היסטוריה.

*

שנה או שנתיים מאוחר יותר הגיעה חבילה מהקרובים שלנו בניו יורק. גליל קרטון מגולגל היטב ובתוכו פוסטר של לארי בירד. הציפור נראה בו זורק את הזריקה הבלתי אפשרית שלו, נעלי הקונברס השחורות נראו בקצה התמונה והעתיד נראה ורוד. הפוסטר היה תלוי בחדר שלי, עד שעזבתי את בית ההורים בשנת 2000. לדעתי בשלב שהפוסטר הגיע לישראל היה לארי בירד אי שם בין ניתוח בקרסול לניתוח בגב, ובאופן כללי עתידו היה מאחוריו. כמו העתיד של הסלטיקס בשלב הזה. את השחקן הנערץ עליי בעולם, מי שבירכתי בלילה טוב כל ערב ובבוקר טוב בכל בוקר, לא ראיתי מימי משחק בשידור ישיר. השלמתי את החסר בקלטות, דיסקים ובהמשך קבצים דיגיטליים. שמחתי לגלות שאולי נדפקתי עם האהדה לבוסטון סלטיקס, אבל אבא שלי כיוון אותי נכון בעניין לארי בירד. אם נוציא חייזרים מהמשוואה, כלומר את מייקל ג׳ורדן, לארי בירד הוא הגדול והמלהיב ביותר ששיחק אי פעם בכדור הכתום. נקודה. אם הרגליים שלו היו קצת יותר בריאות אולי ההחלטה שלי לאהוד את הסלטיקס היתה טובה יותר, בפועל מדובר באחת ההחלטות הגרועות שהתקבלו, גרועה יותר מהבחירה בסם בואי לפני מייקל ג׳ורדן.

דבר אחד צריך לדעת על ירושלמים, יש משמעות לקירות בעיר הזאת, ובאופן כללי יש בה חיבה להליכה עם הראש בקיר. לכן המספר שלי פה יהיה 33. אין פשוט שום ברירה אחרת. אני משחק עם הקלפים שחילקו לי, ו-33 היה הקלף הראשון שחולק.

מה יהיה פה בבלוג הזה? עוד כמה החלטות שקיבלתי בחיים לגבי ספורט, רובן לא הרבה יותר טובות. למשל ליברפול (סוף שנות השמונים, רגע לפני שהמועדון יאבד כל רלוונטיות במירוץ לאליפות), פדרר (עם פרישת אגסי, רגע לפני שנאדאל יעשה את החיים שלנו קודרים) הפועל ירושלים כדורסל (צריך בכלל להסביר?) וגם בוסטון סלטיקס, ההיא מתחילת הטור, שאיבדה את הסיכוי שלה לאליפות העונה חמש דקות בתוך המשחק הראשון.

ויש גם החלטות טובות, למשל ברצלונה, ההיא שהתחלתי לאהוד באמצע שנות השמונים, ברצף האליפויות המטורף של ריאל מדריד והוגו סאנצ׳ז. למה התחלתי לאהוד את בארסה? האמת לא יודע. אמא שלי אומרת שלא יודע זו לא סיבה, אבל מצד שני, זה הצליח אז למה להתווכח.

אז בבלוג שלי יהיה הרבה ברצלונה, קצת הפועל ירושלים, קצת סלטיקס, מעט פדרר והשאר בהתאם למצב הרוח. כמו לארי בירד, מאדר פאקר לבן מעיירה של אנשים קשוחים, גם אני לא מתכוון לוותר. אלא הקבוצות שלי ואיתן אני מתכוון לקבל בראש. תבואו לקטול אותי על הקיר, אחרי הכל אני אוהד קבוצה שמינתה השבוע את מודי מאור למאמן הראשי שלה, מה כבר יכול להיות מעליב יותר? העיקר, כמו שאומרים אצלנו בתקשורת, שתזכרו לאיית את השם שלי נכון ותזכרו שאין דבר העומד בפני הרצון (אלא אם זה רכש מלהיב של הסלטיקס, רובם פשוט לא עומדים בכלל….).

 

הצלקת נעלמה
אז בואו נדבר על היורוליג