פתאום קם אדם יום אחד בבוקר והקבוצה שלו מועמדת לאליפות. ואז במקום לשמוח הוא נזכר באטלנטה הוקס של 2015. אותה קבוצה שמאמן גאון אחד (מזכיר לכם מישהו?) בנה תחת סנטר אחד שנותן את התחת שלו בכל משחק (אל הורפורד קראו לו אז) וסביבו כוכבי חסרי אגו שנותנים הגנה, מוסרים בהתקפה ובכל משחק מישהו אחר לוקח את הקבוצה על הגב. אותה קבוצה שהגיעה לגמר המזרח, הפסידה לדיוויד בלאט ומאז לא נודעו עקבותיה (ובאמת שחיפשתי). כזה אני, אחרי 31 שנה עם אליפות אחת, צריך תמיד לחפש את הרע, אחרת בשביל מה אנחנו פה?

לבוסטון יש יתרון אחד על הקבוצה ההיא מאטלנטה, זו שנעלמה. בעצם שניים. הראשון הוא קיירי איירווינג, פרנצ׳ייז אמיתי שבתחילת העונה מוותר על זריקות לחברים, אבל בפלייאוף יצטרך לקחת על הגב. השני הוא היתרון הגדול יותר, הסלטיקס פרייד, או רוחו של רד אאורבך. אותה רוח שבפורום של אוהדי הסלטיקס בישראל כתבו שהיא זו שהסיתה את הכדור הגורלי של דוראנט הערב. שני יתרונות חשובים, והם שמחזקים אותי שלא נגמור כמו אותה קבוצה אומללה מג׳ורג׳יה שהיום אפילו ערן סורוקה לא יודע מי משחק שם.

אז מה יהיה? לא יודע, זה טוב מדי בשביל להיות הסלטיקס שלנו. זאת שהורגת בחירות מספר 2, פוצעת כוכבים שמגיעים והורגת כוכבים מהתקפי לב (ואוהדים כמובן). עכשיו יש רצף קל, עד לדטרויט, וזה הזמן להתרווח לאחור, לקום באמצע הלילה ולהגיד: יותר מזה אנחנו לא צריכים. באמת שלא.

אז בואו נדבר על היורוליג
 לקראת ולנסיה - משחק הצהרה