שנת 2017 מג׳עג׳עת אל קיצה ובשבילי זו היתה השנה שבה הפסקתי להבין אנ.בי.איי. אני לא מדבר על חוקי תקרת השכר, שצריך להיות רואה חשבון בשבילם, או חוקי הטריידים שמומלץ תואר בניתוח מערכות כדי להבין איך זה באמת עובד, אני מדבר על לברון ג׳יימס.

מעטים האנשים שאהבתי, פחות אהבתי, אהבתי שוב ועכשיו אני פשוט לא מבין כמו לברון ג׳יימס.

לברון הגיע לליגה בתור הבטחה ענקית, ובניגוד לטיפוסים כמו גרג אודן, נתן סחורה מהרגע הראשון ונתן עם כל הלב. כמה שהוא רצה לקחת את המועדון הדי עלוב שהגיע אליו עד לטבעת, וכמה שהבנתי אותו כשהחליט שאינו יכול עוד. נמאס היה לו לראות את קובי בראיינט, הנחות ממנו, משחק עם עוד שניים שלושה MVP לידו כשהוא משחק עם אנשים שקוראים להם אנטואן ג׳יימיסון וזידרונאס אילגאוסקאס. לברון החליט שהוא לוקח את ההצגה למיאמי והפך בלילה אחד לאדם השנוא בעולם. אני החלטתי לא לשנוא אותו. כשאתה לברון ג׳יימס המורשת משחקת תפקיד. טבעת ואתה יכול להגיע לטופ פייב בכל הזמנים. אין טבעת ולך תמקם את עצמך באיזורים של צ׳ארלס בארקלי וקארל מלון. לא איזורים רעים להיות בהם, אבל קצת מבאס כשאתה LBJ ובגיל 16 אמרו לך שתהיה מלך.

והאמת שבניגוד לשניים הקודמים שהזכרנו, ג׳יימס החליט נכון. הלך על מיאמי, נתן עבודה וסגר את הפינה של הטבעת. עד כדי כך הוא טוב, וכשהוא בונה חבורה ראויה הוא מביא את הסחורה. מיאמי של לברון ג׳יימס היתה קבוצה בצלמו ובדמותו. לא מרהיבה, אבל חזקה, מאסיבית, דורסת ומנצחת בכמויות. עוד קצת מזל וקצת פחות גרג פופוביץ ולברון גם היה סוגר 3 טבעות בשקט. לא היו במיאמי האלה איכותיות של שיקגו 96, בוסטון 86 או גולדן סטייט 2017. אבל היה בה המון די.אנ.איי של לברון, שמשחק כדורסל קשוח ובסוף לוקח את כל הקופה.

ואז בא הבום. בלי טובות, בלי שותפים, לבד, ג׳ריקן ג׳ריקן, פח פח, לברון חוזר הביתה. זה מדהים כמה שזה מדהים. לא זוכר מאז אלי אוחנה (וכן, אני מבין את הרפרנס הבעייתי) שחקן שחוזר הביתה לקבוצה כל כך לא אטרקטיבית כשברור שהוא יכול הרבה יותר.

והנה תמונת המצב. לברון ג׳יימס הוא אלוהים בקליבלנד. הוא הוכיח הכל, וכמו אלון מזרחי בשעות, הוכיח שכבר אין לו מה להוכיח. הוא מוביל, הוא מנצח, הוא מביא טבעות עם שותפים, בלי שותפים, עם מאמנים גדולים וגם עם טיירון לו על הקווים. עוד 4-5 שנות משחק שיש לו, בבית, בקליבלנד, והוא יכול לרוץ למושל המדינה בפקס. ראיתי כבר אנשים מתקנים טעויות, מה שלברון עשה עם החזרה לקליבלנד היה גדול מזה בשנות אור.

******

ועכשיו הוא רוצה לעזוב. שחקן עם 3 טבעות, כל תואר אישי אפשרי, נצחון בכל קרב ששמו מולו בלי רבע כוכבית על החגורה, המלך האמיתי של הבית בו נולד וגדל, ועכשיו הוא רוצה החוצה. ומה שמדהים זה שהעניין מתקבל בשוויון נפש. שחקן בקבוצה הכי טובה במזרח (סליחה בוסטון אהובתי), משחק את הכדורסל של חייו ורוצה לעזוב. לא חסר לו כסף, לא תארים, לא אהבה והוא רוצה לעזוב.

מה זה אומר עליו? מה זה אומר על כל העסק הזה שנקרא כדורסל מקצועני? מה הוא ישאיר לבאים אחריו שיטענו לכתר עוד 5, 10 ו-50 שנה?

נניח שלברון יעבור ליוסטון, ללייקרס רחמנא ליצלן, לדנבר נאגטס מצידי, ויקח עוד 2 אליפויות. זה ישנה משהו? ואם יקח עוד אחת ויגיע לעוד גמר, למישהו בכלל יהיה אכפת? אפשר להתעלות על הטבעת הראשונה שלו, אחרי 9 שנים בליגה? אפשר להתעלות על הטבעת הראשונה בקליבלנד, מול הקבוצה בעלת המאזן הטוב בהיסטוריה, ב-ב-י-ת, בקבוצת הפח ששמה קליבלנד קאבס (אפילו השם די צולע…)? אלוהים, לא חסר לך שום דבר בחיים או בקריירה ואתה מחפש משהו אחר?

******

הנה שני הסנט שלי. לברון עם פוטציאל לקבל דיבור על מקומות 2-5 בדירוג כל הזמנים. מיד אחרי אלוהים. הדבר היחיד שהוא יכול להשיג בליגה הזאת, שחשוב יותר מטבעת, זה השיא של קארים עבדול ג׳אבאר. עוד חמש שנים של כ-20 נקודות למשחק יביאו אותו לאיזור השיא. זה כלום בשביל לברון ריימון ג׳יימס. הגוף שלו במצב מושלם, הכוח שלו יאפשר לו לשחק קצת יותר בפנים ככל שהרגליים יהיו קצת פחות אתלטיות ולמען האמת עוד שתיים, שלוש עונות של 25 למשחק, יורידו בהרבה את הצורך שלו בצבירת נקודות בגיל 38 כשהגוף כבר יהיה באמת עייף. עם קצת חזון ג׳יימס יכול להגיע ל-40 אלף ולהעמיד שיא שישבר כשלסבתא שלי יהיו גלגלים. רק על זה הוא צריך לחשוב, רק זה צריך להיות בראש שלו. כל דבר אחר יהרוס לו את המורשת ויהפוך אותו לעוד רודף טבעת. רק שבניגוד לרודפים אחרים, הוא יעשה את זה כשעל היד יש לו שלוש כאלה.

חיבבתי את לברון ג׳יימס כשהוא הגיע לליגה, הבנתי אותו כשהוא עבר למיאמי, הערצתי אותו כשחזר הביתה לקליבלנד. אם יעבור בסוף השנה אני לא אכעס עליו, אני פשוט אפסיק להבין אותו. כמו ניהול המשחק של ספחיה בחמישי, התסרוקת של טראמפ או מה שעשתה לעצמה בפנים רנה זלווגר, יש דברים שפשוט אי אפשר להגן עליהם.

 

 

קלאסיקה
עונת המלפפונים