השבוע נתקלתי בתמונה מרגשת. גרג מונרו, פרי אייג'נט נחשק (כתוצאה ממהלך מסובך שבו קנו את החוזה שלו וחריגת פציעה שיש לבוסטון והשד יודע מה עוד) חותם בבוסטון סלטיקס עד סוף העונה. בסך הכל נחמד. מונרו סנטר רך, לא ממש שומר, אבל שחקן התקפי נהדר שיכול להוסיף לחמישייה השנייה של סלטיקס מחץ לקראת הפלייאוף הבא עלינו (לטובה?).

האמת תמונה יפה, מרגשת, תמיד כיף לראות שחקן חותם ומגיע לבית חדש. אלא שאז קראתי את הפוסטים בעניין והתברר לי שאדון מונרו חותם רק עד סוף העונה, אחר כך יהיה שווה חוזה מקסימום (או משהו כזה, שוב, חומר לרואי חשבון) ולבוסטון אין סיכוי לתת לו את זה.

פה חשדתי. או למעשה פה הקאתי. בעולם שבו אני גדלתי, בעולם שבו אני חי עד היום, שחקן חותם בקבוצה בשביל להמשיך בה. יהיה טוב? נמצא את הפתרון. בשביל מה לך להתאמץ חצי עונה, להתחבר למועדון, לעיר, לקהילה בשביל ללכת בסוף למקום אחר שיכול, כך מסתבר, להציע לך חוזה מקסימום? היפה הוא שכל השחקנים היום שווים חוזי מקסימום (ואל תתפסו אותי במילה כן?). איזיאה תומאס למשל, יכול היה להישאר בבוסטון, אבל בסוף העונה הוא שווה חוזה מקסימום ואיינג' לא טמבל לתת לו אותו. ופול ג'ורג' יוכל להישאר באוקלוהומה, אבל בשביל מה לו? הוא הרי שווה חוזה מקסימום. אז הוא ישחק עונה באוקלהומה, ילך יופי, לא ילך גם יופי, זה גם לא באמת משנה, הוא הרי בדרך למטרה הגדולה, חוזה מקסימום.

לא רוצה להישמע כמו יאיר לפיד לעניים, אבל איפה איבדנו את הקטע הזה של לבנות קבוצה? לגבש 5-6 שחקנים שיודעים לשחק ביחד, מהווים שילוב של צעירים ו-וותיקים ומחוברים לרוח המועדון. מה אכפת לגרג מונרו מרוח המועדון? הוא הגיע הרי כ-waver או ביי אאוט, או השד יודע מה (איזה כינויים מעליבים) והולך בעוד כמה חודשים, גם אם יסריח את הפרקט לקבל את החוזה מקסימום שלו, או משהו בסביבה. מקסימום יתאמץ קצת בשביל שהמקסימום ישאר כזה. אבל מה אכפת לו מרוח המועדון? מהקשר שלו עם השחקנים? עם המאמן? עם הקהילה והקהל? מעניין לו את הקצה של אתם יודעים מה.

וכך הופכת הליגה הטובה בעולם לליגה של רואי חשבון. אנשים שבקיאים באומנות החוזים ויודעים לשלוח חוזים (ולא שחקנים חלילה) מקבוצה לקבוצה כאילו היו קילו בטטות. גם הטריידים הם כאלה, תן לי חוזה קצר, קח חוזה ארוך. תן לי מקסימום, קח שני מינימום וקילו סנטר. היום שחקן כמו בלייק גריפין עובר לדטרויט (5 פעמים אולסטאר) כשאתה בקושי יודע על מה הוא עבר. זה גם לא באמת משנה, העיקר שהקבוצה שלו קיבלה איזה חוזה מסתיים, או אופציית וויבר, או מיד ריינג', או זכויות לארי בירד, או זכויות פטריק בברלי. היום לא מדברים על שחקנים, היום מדברים על מיד אקספנשן, סופר מקס, מקס, חוזה רוקי, אופציית שחקן, יותר מסובך מבייסבול. בקצה של כל עסקה יושב לו במקום ערבי עם נרגילה, רואה חשבון שמרוצה מהמספרים שהתאזנו להם באקסל.

*****

אז בקיצור, תקראו לי אנכרוניסט, תקראו לי בור, אבל הדברים האלה מעייפים אותי. אני לא מבין את החוקים האלה ולא רוצה להבין אותם. אני לא רואה חשבון, אני אוהד כדורסל. כשמביאים שחקן לקבוצה שלי, אני רוצה שיהיה סיכוי להשאיר אותו אם הוא מצטיין. אם הוא מסריח, שיקח את החוזה הטוב שלו וילך איתו הכי רחוק שאפשר. ככה זה עובד בכדורגל. מישהו רואה את אומטיטי חותם בברצלונה לחצי שנה כי בשנה הבאה יהיה שווה חוזה מקסימום ועל הצינור שלו אם זה יהיה בחטאפה. העיקר מקסימום. תבינו כמה זה הזוי, מונרו יכול לקחת טבעת בבוסטון, להנות מכל רגע ובעונה הבאה לחתום על חוזה מקסימום באיזה שרלוט. למה? כי חוזה מקסימום, אתם יודעים. אמנם על המגרש משחקים שחקנים, אבל לדעתי מישהו שכח את זה.

מדי פעם אני מלווה את הבן שלי כשהוא משחק באייפד פוטבול מנג'ר. אחד המשחקים האהובים עלי עוד מילדות כשקראו לו צ'מפיונשיפ מנג'ר. השבוע חשבתי לעצמי שאם למשחק היו קוראים NBA מנג'ר מן הסתם תנאי הסף היו תואר MBA מאוניברסיטה מובילה. ולכן כדורגל ימשיך להיות המשחק האהוב בעולם. אמנם יש שם כסף, אבל לפחות לא צריך רואה חשבון צמוד בשביל להבין את שוק ההעברות.

יש בי אהבה? תלוי מתי
לקראת צ'לסי