ספורט, גם אם ישבעו בפניכם אחרת, הוא סיפור של שנאה ואהבה. ולא במקרה השנאה באה קודם. אנחנו אוהבים קבוצה, אחרי זה אנחנו שונאים קבוצה, אבל אז השנאה באה קודם. במיוחד אם הקבוצה שאנחנו שונאים, מסתדרת לא רע.

ליברפול זו האהבה הראשונה שלי, עוד לפני ברצלונה. זכיתי לראות בדמדומי ימי הקני דלגליש, קצת רוקט רוני, בארנס, גרובלר ומאז שממה מוחלטת. כן, היה הגמר באיסטנבול, כן היה ה-5-4 על אלבס הקטנה מחוזרת בג׳ורדי קרויף, אבל זה כמו מנה של קייל בחומץ לאדם שלא אכל שבוע. ליברפול, הגדולה, זו מהאגדות של שנקלי, פייזלי ודלגליש, לוקחת גביע אופ״א וצ׳מפיונס בחמש שנים טובות ובדרך משחילה עוד 2 אליפויות וגביע. בליברפול של היום מריירים על הזכות לעשות פאסיו לרונלדו וחבר המאוסים שלו, בדרך לצ׳מפיונס שלישי בשלוש שנים. וחמישי בארבע. זוועה.

בקיצור, שנים ארוכות, מאז ההפסד ללייקרס בשבעה משחקים, לא הייתי במצב של הכל או כלום כמו במשחק של ליברפול מול ריאל. סיוט נוראי, או שמחה שאין לה גבולות. ליברפול האדומה מול השטנים הלבנים ממדריד. אם זה לא מספיק, אני מגיע לקרב הזה כשאני מצויד במנת סאלח, קצת פירמינו ומאנה ושוער שקוראים לו באקטוס, או קריוס, או משהו כזה. בקיצור, התקפה מהחלומות הגנה של הפועל עכו. ליברפול שלעולם לא תצעד לבד, מול מדריד שתמיד תצעד בשחצנות ותדרוך על כל מי שהיא רואה בדרך.

אז מה יהיה? לא יודע, תספרו לי כשיגמר. זידאן הוא הרי אלוף העולם בגמרים וקלופ הוא בערך אותו הדבר, רק הפוך. אברם גרנט הגרמני, אדם שלא יודע לנצח גמר גם אם זה יהיה תלוי בחייו.

זהו, אין פואנטה לטור. רק רוצה לומר: אם אתם אוהדי ליברפול, תרדו לבונקר. טוב לא יצא לנו מהמשחק הזה.  איך אמר הסופ נאצי?

Next!

זולגות הדמעות מעצמן