נקודת אור

יש דברים חשובים יותר ממסי בחיים, מסתבר. למשל הספר החדש של רותי גאון שגורם למסי, פדרר, ג׳ורדן ופלפס להיראות כמו אנשים פשוטים

כשקיבלתי את הבלוג כאן בדה באזר, ביקש ממני העורך, או רונן, או שניהם, לשמור על תמהיל של כמה שיותר ספורט ופה ושם טורים על נושאים אחרים, אם מתחשק לי ויש הצדקה. ובכן, יש הצדקה.

קראתי השבוע את אחד הספרים הכי מטלטלים שיצא לי לקרוא. שמיכת פרחים, ספר שהעטיפה העדינה שלו רומזת יותר על סיפור אהבה מאופק, משהו נוסח צרויה שלו, מאשר דרמה אנושית בקנה המידה שנפרס לפנינו בארבע מאות חמישים דפי הספר.

כשארז נולד (אלון בסיפור) אביו הסב את מבטו, הרופא ברח מהחדר והאמא נותרה המומה על מיטת הלידה, מנסה להבין מה קרה לה, ואיך הלידה של הילד השלישי והמושלם שלה, שצריך היה לשאת את שמו של הגיס הנערץ, הפכה לסיוט שהיא לא מצליחה להתעורר ממנו.

מכאן, פורסת רותי גאון באומץ, את סיפור חייה לסירוגין. פרק אחד סיפור ילדותה לאב חולה נפש, הנע על הציר שבין גאונות נדירה ויכולת המצאה שלמעטים יש כמוה, לפרצי אלימות שגובים מחיר נורא מהאמא ומשלושת הילדים ופרק אחד ההתמודדות שנכפתה עליה עם לידתו של ארז, התמודדות שהיא קשה הרבה יותר ומחזירה אותה במעגל בלתי פתור, 30 שנה אחורה לאביה, לאלימות ולילדות שחוותה. ההתמודדות עם הבן, בניגוד להתמודדות עם האב, קשה נפשית, אך קשה גם פיזית. רותי מתביישת בבן החדש, כפי שהתביישה באביה. אבל היות והמחלה של הבן, מחוץ להיותה מסכנת חיים גם גורמת לגופו להתכסות בנקודות ענק שחורות, היא מתביישת לצאת איתו לרחוב ולהתמודד עם המבטים של הציבור.

רגע לפני היציאה מבית החולים מציעה האחות הראשית לרותי לעזוב את הילד בבית החולים ולהמשיך בחייה הקודמים. רותי מסכימה לשמוע ולאחר מכן לא מסוגלת להתמודד עם הידיעה שבאמת הסכימה לשמוע כזו הצעה. היא אינה מסוגלת לקבל את הילד, אבל גם אינה מסוגלת לקבל את האישה שהפכה להיות, שאינה מסוגלת, בניגוד לבעלה, להשלים עם המצב ולהילחם בו. היא חוזרת עם הילד הביתה, כשהיא משוכנעת (על פי חלק מהנחות הרופאים) שיחיה עד גיל שנה ולכן אסור לה להתקרב אליו. רותי נופלת לדכאון עמוק, דכאון שכמעט גובה את חייה. הטיפוס חזרה הוא קשה והוא מתבצע בזכות הבעל שלא מרפה, בזכות האחות, אותה אחת שהגנה עליה מהאב המתעלל בילדות, בזכות כמה חברים טובים (למול חברים שנטשו באמצע הדרך) ודווקא למול התינוק, ארז, הסובל ממחלה נדירה וקשה, עובר ניתוח אחר ניתוח, ונדמה כאילו הוא נאחז בחיים באופטימיות חסרת תקנה ובאהבת החיים הפשוטים ללא טענות. הראי שארז מעמיד מול רותי, והאמונה של הקרובים לה שהיא תדע לחבר את השברים, גורמת לה בסוף, בצעדי צב איטיים אבל בטוחים, לאסוף את עצמה ולחזור לחיים ולחיק בני האדם.

זה לא ספר עם הפי אנד. ארז כבר בן 11 בערך, רותי הפכה לשגרירה מספר אחת של המחלה שלו ושל אופטימיות והתמודדות עם ילד עם צרכים מיוחדים במשפחה, וההתמודדות שלה ממשיכה מן הסתם כל יום כשהיא רואה את הבן שלה מתמודד באומץ עם מחלתו ולא תמיד יכולה לסייע. אבל, היא כבר לא רוצה לברוח למיטה ולשמיכה שלה, והיא יודעת להנות מכל יום בחיים שלה, גם כשהם מחלקים לה קלפים לא פשוטים בכלל.
פשוט קנו את הספר הזה, בשבוע הספר, באחת מאפליקציות הדיגיטליות או בכל חנות אחרת. לא משנה עם מה אתם מתמודדים בחיים, מובטח לכם שהתובנות של רותי ילכו אתכם קדימה ויסייעו לכם בכל התמודדות.

אז מסתבר שלא הכל זה ספורט בחיים, אבל בעיקר שאפשר להיות ווינר ענק, גם בלי שעשית מהלך אחד ראוי על המגרש. רותי, ארז והמשפחה שלהם, מוכיחים את זה כל יום וכל דקה.

על הפרק
עכשיו אתה חוזר בחזרה

תגובות

  • אמיתי

    אמלק- הרבה יותר טוב מהספר של זהבי

    הגב
  • Matipool

    תודה על הפוסט וההמלצה. אשתדל לקרוא את הספר בהקדם.
    אגב - יש היום כתבה על רותי, ארז והספר במוסף 7 ימים בידיעות.

    הגב
  • בני וולך

    אקנה הספר על בטוח. כל הכבוד לרגישותך והבנתך את עולם השונים

    הגב

    להגיב על בני וולך לבטל

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

  • יואלזיניו

    תודה!

    הגב

להגיב על בני וולך לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *