לשרוק בחושך

שם טוב לוי מספר על אריק איינשטיין ושדמי כותב.

מגיה. הייתה לו מגיה, ופשוט צריך לקבל את זה. ככה שם-טוב לוי אומר על הגיפט הזה שהיה לאריק איינשטיין. הייתה לו היכולת, הוא אומר, לגרום לכל אחד להרגיש כאילו הוא שר בשבילו אישית. וזה הקסם. כי הוא היה יחיד במינו. תכירו בזה. ובאמת שלא היה כמוהו ויהיה אחריו. זאת לא שאלה של איכות או טעם אישי, אלא ייחודיות. הגיוון הסגנוני, המדיומים השונים שהאיש יצר ופעל בתוכם. והבריק. הכבוד העצום לעבודה שהתבטא בהשקעה ובתפוקה שלא נגמרת. הוא היה איש של ניגוד. והניגוד הוציא אותו מהתבנית. הוא היה אבהי, לא יכול להפסיק לחשוב על "אבא, סיפור" של מיקי גבריאלוב, אבל בו זמנית ילדי. מגונן ומכמיר לב בו זמנית.

אנשים לא הבינו איך האיש לא יוצא מהבית, מה פתאום הוא לא מופיע. הביישנות שלו קסמה להם, אבל לא הייתה ברורה. הוא, הגדול, האהוב כל-כך. שיצר יצירות פורצות דרך כל-כך, חלקן על-זמניות, רחוקות מכל שבלונה ותבנית, שהשפיע כל-כך הרבה. איך הוא אוהב להיות בבית. מה הוא כזה שמרן. ועוד מציעים לו כל-כך הרבה כסף שיופיע. ודיברו על זה עם שלום בכל הזדמנות. והוא הסביר שעם השנים האדם מתחבר לעצמו ואיתן יצאה ממנו יותר ויותר הביישנות. אמנים גדולים צריכים את העוגנים האלה, בתים לחזור אליהם אחרי שהם מפליגים על גלי הדמיון והיצירתיות שלהם, מייצרים שם את הקסמים שלהם. הוא היה אדם שאהבת לאהוב. אין פה הרבה אנשים שאתה יכול להגיד עליהם דבר כזה. והוא היה כזה. חשבת עליו, וחייכת.

*     *     *

הוא עוד לא מעכל. המחשבות מבולבלות, לא מצליח עד הסוף לסדר לעצמו את התובנות בראש, משפיל לרגעים את העיניים הטובות שלו כשהוא מדבר עליו. בשישי בערב היה חייב לצאת מהבית להופעה בערב שירי משוררים. לא היה לו את החשק, אבל עשה לו טוב להתאוורר קצת. קהל אינטלקטואלי, מעודן בתגובות שלו, והוא עלה בין כמה קטעי הקראת שירה, ניגן ושר, ולקראת סיום, הקהל לא יכול היה להתאפק, ויתר על העידון וקרא, "אריק איינשטיין, אריק איינשטיין", והוא לא יכול היה שלא להיענות ועשה להם את "שיר שאחרי מלחמה" המופתי, השיר הראשון שעשו ביחד, ושממנו התחיל הכול.

היה ילד בן עשרים ואחת, ו"הוא לקח אותי ביד ובפעם ראשונה הכניס אותי לאולפן. עד אותו רגע לא הכרתי מה זה עיבוד ונגנים, ופתאום הוא אומר לי תלחין, תעשה את מה שאתה חושב, ויחד עשינו את 'שיר אחרי מלחמה'".

"הייתי חייל, בן 19, אולי עשרים, וכתבתי לעצמי כמה מנגינות. לא הייתי מאלה שבגיל 12 כבר מלחינים פרטיטורות. הייתי חלילן ובגיל 17 התחלתי להשתעשע ולחבר מנגינות. 'שיר אחרי מלחמה' היה אחת המנגינות האלה. הייתה לי אז ידידה שגרה בחובבי ציון והיינו נפגשים בימי שישי, היו עוד כמה שהיו מצטרפים אלינו, והיינו מנגנים מוסיקה קאמרית. אני לא באמת זוכר איך נוצר הקשר הראשוני בינינו, אריק טוען שהוא היה מכניס את הראש לדירה כשהיינו מנגנים, כי לא ידעתי את זה בהתחלה, אבל הוא גר למעלה באותו בניין והידידה שלי בקומת הקרקע. בכל אופן, זה מה שהוא אומר, שהוא היה מכניס את הראש ובאחת הפעמים זרקתי שאשמיע לו כמה מנגינות. אני חושב שזה היה קצת אחרת. בראבא היה חבר שלי והוא שיחק בהצגה 'קורקבן' עם אורי זוהר ודרך אורי זוהר הוא ארגן לי את הטלפון שלו. אבל זה לא כל-כך משנה איך זה קרה, זה בטח היה שילוב של השניים, מה שחשוב זה שיום אחד דיברנו וקבענו להיפגש בדירה של ידידה שלי, ושם, על הפסנתר, ניגנתי לו את המנגינה שכתבתי, והוא הקשיב והקליט על טייפ סלילים שהניח על הפסנתר, אתה יודע, טייפ פשוט, כזה שלפעמים הסליל היה מסתבך בתוך עצמו, לוחצים רקורד והסרט מסתובב, בלי מחשב וסאונד ומיקרופונים. ואחרי שגמרתי לנגן, הוא אמר תודה רבה והיה לבבי מאד וחם, ונפרדנו. אני חשבתי שזהו, שכחתי בכלל מכל העניין, ופתאום אחרי כמה חודשים טובים, משהו כמו חצי שנה, אני למדתי אז באקדמיה למוסיקה בתל-אביב, הוא מתקשר אליי, עם הקול הזה שהיה לו, ואומר לי שהוא כתב מילים למנגינה שלי. הוא התחיל להקריא את המילים בטלפון, 'שיר ישן נושן, שיר של חיילים', ואני מרוב התרגשות לא הבנתי מה הוא קורא. הוא אמר שהמנגינה שלי הזכירה לו שיר של שלום, 'יום שישי אולד פשן', אני אפילו לא יודע היום אם באמת יש שיר כזה, אבל אמרתי לעצמי שהוא בטח לא ממציא. וככה זה התחיל. נפגשנו שוב והוא הביא את המילים של 'דון קישוט' של יונתן גפן, ואני הלחנתי, ובסוף גם עיבדתי את האלבום כולו. 'יסמין', של-שם הבת שלו. הוא ניסה שם קצת באנגלית, ביטלס, וכל מיני".

"ותבין, כבר אז הוא היה הנערץ מכולם. כולם דיברו עליו. בלהקות הצבאיות, מחוץ ללהקות הצבאיות. כולם חיקו אותו. ואני חלילן קלאסי על המסלול הישיר לפילהרמונית, הייתי כבר מתוכנן להגיע לשם אחרי הצבא ואפילו הייתי נגן מחליף בכמה קונצרטים, ופתאום זה. כנער צעיר, שלא עשה הרבה בקריירה ולא בא מהתחום שלו, היה לו את האומץ להאמין בי. זאת הייתה התרגשות אדירה לעבוד איתו. להיות באולפן ולשמוע אותו בפעם הראשונה שר את המילים של 'שיר אחרי מלחמה' על הפלייבק והמוסיקה שלך… פתאום הקול שלו, קשה לי לתאר את זה. אלה רגעים מיוחדים שהולכים איתי תמיד. האומץ הזה שהיה לו להיפתח לאחד כמוני וללכת איתי. לא עבדתי עד אז אפילו עם מה שקוראים הרית'ם סקשן בלהקה, הגרעין הבסיסי של רוק, תופים, גיטרה בס, ופתאום זה. אני לא מבין איך הוא עשה את זה, לתת לי ככה אלבום שלם, וזה זרם, ואני לא הרגשתי לחוץ לרגע. הקשבתי לשירים וחשבתי איזה הרכב יהיה ואלו נגנים ינגנו. כמובן שישר הכנסתי רביעיית מיתרים, ונעזרתי בנגנים שלו שהיו שם, אלונה טוראל בפסנתר ודורון סולומון שהיום הוא מנצח ושאז היה גיטריסט, ואריק היה שם, עם כל הניסיון והרוגע שלו, ריחף מעל לכל".

אחר-כך הוא עיבד גם את שירי האלבום הבא, "ארץ ישראל הישנה והטובה" (למעט שניים) והלחין את השיר "יכול להיות שזה נגמר", ניגן איתו באלבום "סע לאט" האלמותי והלחין-עיבד את שירי האלבום "פסק זמן" הנהדר. והיו אלבומי הילדים. בסך-הכול הם עבדו ביחד על שבעה אלבומים, מתחילת שנות השבעים ועד סוף שנות התשעים.

*

הוא לא קורא לו בשמו, כאילו אזכור השם ינציח עוד יותר את הפרידה, הוא אומר "הוא", אבל מדי פעם משתחרר לו "אריק", בקול העדין והמתוק שלו, מבויש שבכלל הוא צריך לדבר.

הם כולם כאלה. כל חמשת המוסיקאים שהלחינו ועיבדו את השירים והאלבומים של איינשטיין. שבירים ועדינים, ובה בעת מלאי עוצמה. שלום חנוך, קלפטר ("יצחק", שם-טוב קורא לו), גבריאלוב, רכטר ולוי. שם-טוב. הם לא היו מסתדרים אחרת, האנשים שבחר לעבוד איתם שיקפו אותו. ואיזה מוסיקאים. מה שמשותף לכל החמישה הוא הגאוניות והשליטה המוסיקלית, ובהיותו של כל אחד מהם ציון דרך במוסיקה הישראלית. כולם היו שותפים לתקופת פיצוץ הכישרון הכי גדולה וממושכת בתולדות המוסיקה הישראלית. כל אחד מהם היה מעורב באלבומי מופת, אלבומים של ניסוי ומתיחת גבולות שהשפיעו על המוסיקה הישראלית יותר מכל תקופה אחרת.

הוא באמת שם-טוב. מלאך מקסים ורגיש, הרגישות נוטפת מכל מילה שיוצאת לו מהפה, לא מודע למי שהוא במיליגרם ולכל מה שעשה לנו עם המוסיקה שלו. מוסיקאי מחונן, "צליל מכוון", "הנסיך הקטן", "קצת אחרת", האנסמבל שלו. ראיתי אותו בפעם האחרונה מופיע לפני איזה חודש וחצי, בערב מחווה לזוהר לוי מאחרית הימים. הגיע ישר מטקס הענקת פרסי ראש הממשלה, ניגן גם שם, עלה והתיישב מייד על הפסנתר, ושר שלושה שירים.

קלפטר היה שם, בקושי גרר רגליים, מחזיק את בקבוק המים ביד וחוצב את הדרך לכסא שבמרכז הבמה, שניות ארוכות, ארוכות מאד בהתחשב במרחק ההליכה הקצר, ומתיישב בלאות, משחרר כמה מילות נימוס, ואז מתוך הכובד, שחרר את הקסם שעוד לא אבד. הוא כבר לא יכול לנגן רוק, האצבעות כבר לא עומדות בקצב, אבל התאים את השירים לרגאיי, "דמיון חופשי", "האהבה שלי" ו"אני את אז", שלוש דוגמיות מהיציאות האלוהיות שלו, והצמיד אותך לכסא. מכונת כביסה סובבה לך את הבטן מבפנים. קלפטר המלך, פו הדוב, לרוץ לבמה ולחבק אותו. בשנות התשעים ארגנו לו ערב התרמה והוא הלך וקנה בכסף אופנוע כבד, כי המוטו של יצחק בחיים שעדיף לחיות טוב מסתם לחיות יותר.

ודני ליטני גם היה שם. ויידוב. ומתי כספי. ודורי בן-זאב הגאון הנחה, ובהומור שלו שמר על הערב הזה שהבטן לא תתהפך יותר מדי. "ועכשיו נפתח מחלקה אחרת", הוא אמר אחרי שקלפטר דידה מחוץ לבמה, "אני לא שומע אותך", הכניס לליטני, ואנשים צחקו כי הוא לא העליב, אלא התבדח איתם, ליצן רפואי, והם קיבלו את זה והקהל אהב את זה כי הומור הוא דרך מופלאה להתמודד עם הכאב, עדיפה בהרבה מאשר רק נוגות להישאר איתה כשאתה רואה אותם ככה. "הוא דיבר על האיראנים?", שאל בן-זאב את שם-טוב על ביבי מעניק הפרסים כשזה התיישב על הפסנתר. "האמת שכן", חייך שם-טוב, ובן-זאב שחרר את צרור הצחוק המפורסם שלו.

*     *     *

לפני שבועיים נפגשנו במקרה אצל אילן זי, הספר, זה שאני הולך אליו מדי פעם לסדר את הזקן, רק כי אני אוהב לשמוע אותו מדבר, ושם-טוב בא עם הילד שלו, שמתעקש להגיע מהדר יוסף להסתפר רק אצל אילן בלב העיר. הוא הופתע לשמוע שהייתי בערב המחווה ההוא, כמה שבועות קודם, כאילו מפתיע אותו לגלות בכל פעם מחדש שאנשים שמעו אותו בהופעה, ושמח לשמוע שהיתה הופעה מרגשת ואז דיברנו על בן שלו ולוי יצא מגדרו כשתיאר אותו ואת הכתיבה וההבנה המוסיקלית שלו, ואני יצאתי מגדרי על בן כשתיארתי את האופי שלו ואיזה אחלה חבר הוא. הוא באמת כזה, בן, ושלחנו אותו להיות מבקר המוסיקה של "הארץ" כדי שנמשיך לקבל הזמנות חינם להופעות, אבל לא הבאנו בחשבון את האופי שלו שלא יודע לבקש.

הזכרתי לו שהוא חייב לקחת אותי להופיע איתו עם השופר באחת ההופעות. "כן, בטח, נעשה את זה בהזדמנות", הוא אמר, ואז אמרתי לו שאני רוצה לעשות איתו כתבה יחד לדה-באזר, והוא שוב אמר, שבטח, בהזדמנות, אבל הוא לא יודע אם אנשים יתעניינו במה שיש לו להגיד, וכשנפרדנו אמרתי לו את מה שתמיד אני אומר לו, "אוהבים אותך, שם-טוב, רק תמשיך לעשות מוסיקה", והוא חייך במבוכה ומלמל תודה. ואז קרה מה שקרה.

*     *     *

"אני אגלה לך סוד", הוא אמר. חמישי בלילה, עוד מעט אחת-עשרה, למחרת הלוויה, שעה קודם סיים הופעת חנוכה לכיתה של הילד שלו, רק כי הבטיח לילד, והתחיל לספר. בהתחלה הוא אמר שהוא לא יודע מה הוא כבר יכול להגיד, שהוא לא בטוח אם יעניין לשמוע את מה שיש לו לספר, אבל אז הוא התחיל והמילים זרמו ממנו.

"אני אגלה לך סוד", הוא אמר, "הוא היחיד מכל אלה שעבדתי איתם, שכתבתי כמעט את כל השירים תוך כדי שהוא נמצא לידי בחדר. אני עובד לבד תמיד. אני לא אוהב שיושבים לידי כשאני מלחין, זה מלחיץ אותי. אני אוהב את השקט והאינטימיות בעבודה. אבל איתו זה היה אחרת. הוא יושב ומסתכל על המילים, ואז עסוק עם עצמו וכאילו 'נעלם' לרגע, ופתאום, אחרי כמה דקות, כשאתה בכלל שוכח שהוא נמצא ו'מקשקש' לך על הקלידים, הוא אומר לך, 'זה מלונדון מה שעשית עכשיו, תחזור לכפר סבא', ומחייך, במין עדינות כזאת, ואתה מבין שאתה לא בכיוון. וכשהיית עושה משהו שאהב, שהיה יוצא פתאום משהו שהוא היה מרגיש עליו באוזן שזה זה, הוא היה אומר לך, 'תלחץ, תלחץ על הטייפ'. והכול בלי פאניקה ולחץ, כי תמיד יש גם מחר. יש מלא רגעים קסומים כאלה איתו".

"אריק עשה כל-כך הרבה שירים בהיקף וברוחב מטורפים. זה מה שהפך אותו למיוחד כל-כך. השילוב בין האיכות שהלכה תמיד עם כל דבר שעשה, לגיוון הכל-כך גדול. הבנאדם פשוט עבד עם כל-כך הרבה מוסיקאים בסגנונות מגוונים, מלחינים וכותבים, שהוא יצר הרבה אלבומים בסגנונות כל-כך שונים, שכל אחד מצא לפחות משהו בו להתחבר אליו. בזכות זה הוא הגיע לכל-כך הרבה בתים. אני חושב שזה מה שעשה אותו לאהוב כל-כך. בגלל זה אנשים מגיבים ככה לזה שהוא פתאום איננו".

"הייחוד שלו שהוא צלח כל-כך הרבה שנים ואנשים, הוא ידע להתאים ולשנות את סגנון השירה שלו. 'לא לתת לאגו של הזמר להשתלט על השיר', הוא היה אומר, ואם תיקח את סגנון השירה שלו בתחילת הדרך לזה שבא אחר-כך, אתה תראה שהוא נהייה פחות פומפוזי. הוא עבר תקופות והתפתח מוסיקלית כל-כך הרבה. מוילנסקי וארגוב לרוק ופופ, וכך הלאה. הוא אדם מאד צבעוני, מגוון ופתוח לשמוע. זה די מדהים, תחשוב על זה, לקחת אותי, ילד בן עשרים ואחת, וללכת איתי. אני מדבר עליו ורוצה לבכות גם עכשיו".

הוא משתתק לרגע, שוכח מה רצה להגיד, הוא שוב אומר שהוא לא יודע אם הוא מעניין מישהו בדברים שהוא אומר, מתנצל אם הוא מתפזר, אם הוא מספר דברים שלא באמת מעניינים לשמוע, ואז נזכר וחוזר לדבר.

"אריק לא היה בלשן או אינטלקטואל אקדמי, אבל היה לו ידע אדיר בשפה והיה משהו מאד מתקשר איתך כמאזין במילים שלו. הוא בא מבית עם חשיבות לשפה ולאמנות, והוא המשיך את זה. היה לו המון כבוד והערכה למשוררים גדולים כמו אלתרמן, ביאליק וחלפי, לצד היכולת לשלב בין שפה גבוהה לפשטות באופן כזה שהמילים יהיו הכי קרובות לאמינות ומבלי שהוא יישמע פומפוזי. זה די מדהים. הוא היה אכפתי מאד למילים, אבל הוא גם היה מעורב מאד בכל השלבים שקשורים ליצירת השיר, כולל העיבוד, אלו כלים ינגנו ומי ינגן. הוא יזם את המילים – שלו או של מישהו אחר – וידע להתאים אותן למלחין מסוים. זה הוא שהיה בוחר אותנו בהתאם לסגנון שהוא רצה שיהיה לאלבום שלו. ובאמת, כל אחד מאיתנו – שלום, יצחק, יוני, מיקי ואני – שונים אחד מהשני בסגנון שלנו. אתה שומע בשירים שלו את השוני הסגנוני בין כולנו".

"עבודה איתו הייתה חתונה. זאת כניסה לשנה שלמה של עבודה וחיים, להיחשף ולהכיר. האנרגיות איתו מטורפות. הוא תמיד היה בא אלי, כי לא היה לו פסנתר בבית, לרוב היה מגיע עם כמה מילים או שורות שחשב עליהן בבית, מתיישב על הספה ואני על הפסנתר ליד, ובנונשלנטיות בלתי אמצעית עובד איתך, בלי ציפייה שדברים יקרו מייד או שהולכים לייצר פה מינימום את הסימפוניה הבלתי גמורה שמוצרט לא הספיק להשלים. לא הייתה יומרנות. את 'זה בראש שלך' אני כתבתי קצת יותר ג'זי ואחרי יומיים הוא בא, כולו אי נעימות, ואמר שזה לא כל-כך מה שהוא רוצה, כאילו הוא מפחד לפגוע בך, ובסוף הגענו למשהו קצת יותר קובני. הוא בעצם היה בימאי של מוסיקה. פותח את החלון ולא מורגש שהוא נמצא שם. היה לו את המינון הנכון, מעיין כשרון מסוים כזה. מרוב האנשים אני נלחץ, ממנו, דווקא ממנו, עם כל המעמד הזה שכבר היה לו, לא".

*     *     *

שבוע אחר-כך, שישי לפנות ערב, השעות הקסומות של תל אביב, היא מתרוקנת מהפוזה שמייצרים לה דווקא אלה שלא גרים בה, ומתכנסת בעצמה. הצפון הישן של העיר, יום קודם נזכר הגשם להופיע, תחילת דצמבר ורק עכשיו הוא בא, והרחובות שקטים ורטובים, והחושך יורד, אורות הפנסים חוזרים להשתקף סופסוף באספלט. זאת אולי השעה והאווירה הכי מתאימות לדבר על איינשטיין ולא בטוח שיש הרבה אנשים מתאימים משם-טוב לעשות את זה איתם.

"אני חשבתי על זה אחרי שנפגשנו שבוע שעבר, ופתאום הבנתי שאף פעם לא רבנו, הוא ואני. לא אני איתו ולא הוא איתי. תשמע, אין דבר כזה בנאדם שאתה לא רב איתו. גם אני, יש לי את הרגעים האלה, עם הראש הבולגרי שלי, שאני רב עם מישהו או מתעצבן על אנשים שאני עובד איתם. ואיתו? אפילו לא רגע אחד. ולא שלא היו רגעים כאלה שהרגשתי תסכול מסוים, רגעי כזה, שהוא לא קיבל משהו שהצעתי או דברים זניחים כאלה שעם כל אחד אחר יתפתחו לאיזה ריב, אבל איתו לא. הוא היה אדם שקשה לריב איתו. היו לו את היכולות האלה, הרגישות הזאת, לגרום לך לא לרצות לריב איתו".

"אני עצמי, לאורך כל הדרך, הייתה בי מין יראת כבוד כלפיו. לאף אחד אחר לא הרגשתי ככה. כמו למורה אהוב שגם אחרי ארבעים שנה, אם תפגוש אותו, עדיין תהיה לך החיבה והכבוד אליו. אני חושב שרק בגלל יראת הכבוד הזאת לבדה לא העזתי לריב איתו. לא בהתחלה, ולא היום, כשאני כבר בן 63. היה לו חשוב מאד להיות נאמן לעצמו, ליכולות הווקאליות והמוסיקליות שלו. לכן בשירים שלו היה לו חשוב מהמילים ועד התו האחרון, שהמוסיקה תתאם את האישיות שלו ואת מה שהוא רוצה להביע. אני, בתור אחד שצמח במוסיקה הקלאסית והג'ז, פתאום מוצא את עצמי מגיע למחוזות אחרים בעבודה איתו ומתעופף לכיוונים שלי, והוא היה עוצר אותי כשהייתי מגיע למקומות האלה, מחזיר אותי לעצמו, והוא צדק. הוא תמיד צדק, הבנתי את זה בסוף. כי המחיר של טיפה תסכול שלי שווה את זה שהוא יישאר נאמן לעצמו".

"הוא היה מודע למעמד שלו. לכוח הזה שהיה לו לשיר כאילו הוא שר לכל אחד אישית. זה היה הקסם שלו, אני חושב. אבל אם היית שואל אותו על זה, הוא היה אומר לך 'עזוב, מה אתה מבלבל את המוח'. לפחות היה לו את המזל לחוות את ההכרה בחייו. אנשים כל הזמן מנסים להסביר מה הפך אותו לגדול מכולם, ואני אומר, אל תנסו. היה לו מכלול של כישרונות ומאגיה. פשוט מאגיה, צריך לקבל את זה. ובגלל זה אני אומר, שכל אחד ישמור על הייחוד שלו, זה מה שחשוב".

אחר-כך בחוץ, ברחוב, כשבאנו להיפרד, הוא אמר, "אתה יודע, הכרתי אותו כל-כך הרבה שנים, התרגלתי לנוכחות שלו, ובאיזשהו מקום, הופתעתי עד כמה אני קשור אליו. לא יכולתי לדבר עליו ביומיים הראשונים. אני לא יודע בכלל מאיפה להסביר מה זה עושה לי. זה כמו שאתה מאבד הורים, ופתאום אתה קולט שזה הרבה יותר ממה שחשבת. הייתה לנו קירבה חברית והרבה שעות של שהייה ביחד. כי אני התלבטתי אם לדבר עליו, אתה יודע, כולם מתראיינים ואומרים דברים ובאמת שנאמר הרבה מאד, ואני לא יודע אם יש לי מה להגיד, אבל האיש היה כל-כך יקר לי, ולכן הסכמתי לדבר עליו. אני שמח שלפחות כמה ימים לפני שקרה מה שקרה, עוד דיברנו ואמרתי לו כמה אני אוהב אותו. 'אתה יודע שאני אוהב אותך', אמרתי לו, תמיד אני אומר לו ככה בסוף כל שיחה, והוא ענה 'זה הדדי, זה הדדי'".

וכשהלכתי אחר-כך ברחוב, נזכרתי במה ששם-טוב אמר, שלכל אחד יש את האריק איינשטיין שלו ששר לו אישית, וחשבתי שאריק איינשטיין שלי שרק בחושך. כל אחד לפעמים שורק בחושך, והשירה של איינשטיין הייתה דבר מאיר.

דייויד בלו במאי אידיאלי לדוקו 30 על 30 "עשור לנס ז'לגיריס"
ניוקאסל. יונייטד שוב הפסידה

55 Comments

אסף THE KOP 6 בדצמבר 2013

תודה.

צור שפי 7 בדצמבר 2013

ממש

פלה קוטי 6 בדצמבר 2013

עונג שבת.

תומאס נוימן 6 בדצמבר 2013

לקח קצת זמן, אבל סוף סוף טקסט שממחיש את גודל האיש וגודל האובדן. תודה לשדמי. ולשם-טוב לוי.

פורד פרפקט 6 בדצמבר 2013

נהדר,תודה

גיל שלי 6 בדצמבר 2013

נהדר

דורפן 6 בדצמבר 2013

מופלא. אריק, שם טוב, שדמי

ערן 6 בדצמבר 2013

היה שווה לחכות. ומזכיר לי את העדינות הספר שלך.

פ איתמר 6 בדצמבר 2013

יפה

אופיר 6 בדצמבר 2013

יופי חיים, תודה.

יוני (המקורי, מפעם) 7 בדצמבר 2013

מקסים ונוגע. תודה.

אבי 7 בדצמבר 2013

יפה. מאד.

Shutzi 7 בדצמבר 2013

טקסט נפלא ומחמם את הלב. תודה לשניכם.

חיימון 7 בדצמבר 2013

וואו איזו חוויה נהדרת. בין ההודעה על שהלך לרגע הזה היה מן חלל שהטקסט הזה הצליח למלא. וזה מנחם אז תודה

IDO 7 בדצמבר 2013

thanks

ח.ז. 7 בדצמבר 2013

כתיבה נפלאה, תודה שדמון!

פאקו 7 בדצמבר 2013

כמו שכתבת על קלפטר, מכונת כביסה שמסובבת את הבטן. נפלא, שדמי.

סימנטוב 7 בדצמבר 2013

מחפש מילים לתאר הריגוש בקראה ולא כל כך מוצא. הטקטס הזה מסתובב לי בראש, בלב בבטן ולא יצא הוא גם שלי עכשיו, תודה

אברם 7 בדצמבר 2013

נוגע ללב. תודה.

עמית 7 בדצמבר 2013

עדין ,רגיש ונוגע ללב.
תודה רבה.

מאשקה 7 בדצמבר 2013

מכל אלפי ההרים של מילים שכתבו על אריק איינשטיין,
הטור שלך הא הקסום מכולם.
תודה

תומר חרוב 7 בדצמבר 2013

נהדר, פשוט נהדר.

אפריים 7 בדצמבר 2013

תודה.

אשר קשר 7 בדצמבר 2013

מרגש. מצמרר. תודה.

בני תבורי 7 בדצמבר 2013

שדמי כותב הצלחות…וטוב שכך, אחרת לא הייתי זוכה להכיר כל מיני בלוטות באזור העיניים.

רמי 7 בדצמבר 2013

תודה.

הופמן 7 בדצמבר 2013

משהו, הוא והוא ואתה

ויכסלפיש 7 בדצמבר 2013

שאפו

משה 7 בדצמבר 2013

שלחת אותי לחפש את חבילת הטישו. תודה.

לירן מוסלי 7 בדצמבר 2013

כל כך יפה, מעניין ומרגש. מחבר אותך לאריק איינשטיין האמיתי שמעבר לקלישאות. ויש לי הרגשה שיש לך חומר לעוד כתבה

תני 7 בדצמבר 2013

תודה על העצב והעונג חיים.

אלדד 7 בדצמבר 2013

נפלא ומרגש
תודה

אריק איינשטיין מתייחס בשיחה עם אלי ישראלי ליוצרים הצעירים שעימם עבד ( בין הדקות 15:00-17:36)
מתוך תוכנית ששודרה בערוץ הראשון לאחר יציאת האלבום ״חמוש במשקפיים״ (1980)
http://youtu.be/XC9bmsTACpI

פולדש 7 בדצמבר 2013

תודה על הקישור!

Martzianno 7 בדצמבר 2013

איי, איי, איי…
הדמעות…

אלון רייכמן 7 בדצמבר 2013

מעולה. איזה כיף.

יואב דובינסקי 7 בדצמבר 2013

שדמי, אתה איש כיכר רבין שלי. בחגיגות ובחלוקת כבוד למלכי ישראל. מקסים.

B. Goren 7 בדצמבר 2013

אין לי מילים שדמי. תודות.

גיא זהר 7 בדצמבר 2013

מעולה. תודה.

יניר 7 בדצמבר 2013

איזה כיף שיש דה באזר

ג'וזי דיויין 7 בדצמבר 2013

שם טוב לוי היקר ,
ידעת מהזכות , ניגנת לה וחגגת אתה אין ספור של שעות ,אגדיר אותן כשעות קודש .
כאחת שגדלה על אריק אני יכולה רק להסכים שגם לי הוא תמיד
היה שר " באופן אישי " , אני יכולה להזדהות עם זה ..
מגיה , זאת המילה הנכונה , הוא על טבעי , אפילו כרגע שהחליט לעזוב , נקרא לזה ככה..
הנחמה האמתית הוא שההכרה שלו הייתה עצומה והוא ידע לחבק אתה עד תחושת מיצוי, כמו דובי שאתו אתה גדל ומחזיר אהבה , אתה תמיד יודע שהוא על המדף , שאין מה לדאוג שהוא לא הולך לשום מקום.
הוא ידע מההבל הבלים , הוא ידע שיש תקופות להפסיק , שהתרבות השתנתה והתעשרה במתחזים , בכוכבים חסרי אשיות שפה לחמש דקות וקמפיין מביך .
הוא לא היה מתערבב עם זה , זה נמוך מידי , אפילו אלים .
זה מה שהפך אותו לבלתי מנוצח , לאמן בעל חוש אסתטי ביצירותיו שחוצות את הזמן , יש מעט אנשים שהשפיעו עלי כיוצרת עם אריק זה היה חיבור רוחני , אלוהי , לרגעים אפילו סוראליסטי .
במשך כמעט שנתיים גרנו דיי קרוב , בשכונה תמיד אהבו את העובדה שאריק " גר פה " כולם אהבו לציין את זה , כל דייר שהגיע או עזב את השכונה ידע , הפנים וזכר שהוא היה חלק מהתקופה הזאת " שהיינו גרים בשכונה עם אריק.."
אף אחד לא פגש אותו או אפילו ראה אותו , כמו אלוהים , התחושה שהוא קרוב אליך רק גורמת לך להרגיש יותר טוב.
המוזיקה שנשארה , הסרטים , הקול שמחבק הם אלו שהיו לתל אביב כבעל בזמן שהעיר שלנו מרגישה כרגע אלמנה מזה שבנה עבורה אישיות , היסטוריה , ואין ספור ילדים וצאצאים שימשיכו לבעוט עם או בלי הגיטרה ..
אריק , אתה המלך שלעולם יחיה

xoxo
באהבה , לתמיד

סופרפלי 7 בדצמבר 2013

תודה.

חלפס 7 בדצמבר 2013

מעולה. נהניתי מאוד תודה רבה ושכויעח על הכתיבה

סער 7 בדצמבר 2013

היה שווה לחכות, ראיתי את שם טוב בלוויה כשרצו לראיין אותו והוא סרב,ראו שקשה לו מדיי. תודה שדמי שהצלחת….

תורג'י 8 בדצמבר 2013

חיכיתי לזה כל כך.
היה שווה לחכות.
תודה שדמי.

פאןפאן 8 בדצמבר 2013

Killing me softly
תודה

אדם בן דוד 8 בדצמבר 2013

מושלם. תודה.

עמי 9 בדצמבר 2013

+++

אריק האחר 9 בדצמבר 2013

יפה ומרגש
תודה

D! בארץ הקודש 10 בדצמבר 2013

תודות

התענוג המופלא שבלקרוא אותך. כמו שיר ארוך.

גודיונסן 10 בדצמבר 2013

תודה. אהבתי את התיאור של שישי אחה״צ בתל-אביב, השעה הראשונה בשבוע בה אנחנו פותחים את החלונות לרחוב (שאגב אריק נולד בו) ונותנים למה שיש בחוץ להכנס פנימה…

רן הנרגן 11 בדצמבר 2013

אריק היה נסיך. הוא התנהג כך – כולם אישרו לו שזה כך, והוא סיפק את הסחורה שנדרשת מנסיך.

יהודה 13 בדצמבר 2013

ערב ששי אולד פשן –
http://www.youtube.com/watch?v=Piz0tcpVat8

יובל כהן 15 בדצמבר 2013

כתבה מדהימה

עמית פרוסנר 24 בדצמבר 2013

מוטב מאוחר מאשר אף פעם
יוצא מהכלל

Comments closed