בראש מורם – שיחה על החיים עם אריק בנאדו

הטקסט הבא פורסם לפני כחודש, ב-26 במאי. לכבוד אריק בנאדו הפורש "דה באזר" החליט לפרסם אותו שוב.

*

"אריק בנאדו, אותך אוהבים / אריק בנאדו, לך מפרגנים / אריק, אוי אריק, הגשמת חלום של כל הגברים / אבל למה אריק, למה, הראש שלך תמיד בזווית לשחקים?" (מתוך שיר המחווה והפיוס של אוהדי מכבי חיפה לאריק בנאדו לכבוד האליפות).

"ראש בהינף", ככה קראו לה. ובאותן שנים, כל ילד שלישי שגדל במורדות הכרמל סבל ממנה. המורדות התלולים, העליות בזווית של קרוב לתשעים מעלות, הפיתולים הבלתי אפשריים של דרך פרויד שתמיד, אבל תמיד, נותנים את התחושה שהגעת לקצה העלייה רק כדי לגלות בדיעבד שמדובר בלא יותר מעיקול בדרך ומפח בנפש – כל אלה בשילוב המכוניות הישנות והמקרטעות מפעם, מכוניות עם גיר רגיל שכל הזזת הילוך גררה אחריה קרטוע קדימה-אחורה במכונית, היו אחראים ליצירתה של תופעת ה"ראש בהינף" ולכך שכל ילד שלישי בחיפה סבל מצוואר מוטה כלפי מעלה ומבט שמופנה תמיד לכוכבים. אחר כך, כשהילדים האלה היו מגיעים לגיל הנערות, היו לוקחים אותם ומחזירים להם את הצוואר לזווית הנכונה בטיפולי פיזיותרפיה ממושכים.

שנים היו משוכנעים בחיפה שגם אריק בנאדו סבל כילד מתופעת ה"ראש בהינף" והאשימו את הפיזיותרפיסטית שלו שבגלל הטיפולים הכושלים שלה הוא הולך עם הראש ככה. אחר כך התרוצצו שמועות שאריק היה ילד ביישן ונמוך קומה בהשוואה לגילו, כזה שפיתח רגשי ותסביך גבריות בגלל הגובה שלו, והתרגל להסתכל על האנושות מלמטה.

היום, אחרי שנים ארוכות, ואחרי שהוכרז כמנצח האמיתי של העונה האחרונה, הגיעה השעה לברר איתו את הסוגיה, שמסקרנת באמת כל מי שנתקע ולו לרגע מול הטלוויזיה בזמן משחק כדורגל שבנאדו שותף לו בעשרים השנים האחרונות.

"לא, לא, שום תסביך גובה לא היה לי בתור ילד ובאמת שלא הייתי נמוך בהשוואה לאחרים", הוא אומר, כולו מחויך, "אבל מה שכן, משך השנים לא עובר יום בלי שמישהו מדבר איתי על זה. ואני באמת שמח לפתוח את העניין הזה ולשחרר. המפקדים שלי בצבא קראו לזה 'עמידת בנאדו'. מאמני כדורסל מחנכים ילדים ואומרים להם שאם יתאמנו במבט לשמיים כמו של בנאדו, הם ילמדו להקפיץ על עיוור.

"באמת אין לי מושג למה זה קרה וממתי התחיל כל עניין הזווית במבט שלי. הפיזיותרפיסטית? ככל שניסיתי להיזכר בזה אחרי שדיברת על האפשרות הזאת, לא הצלחתי להיזכר שעברתי טיפולים כאלה בתור ילד. אולי זאת הבעיה, שאני לא זוכר. אפילו אשתי שואלת אותי תמיד, 'אריק, מה יהיה עם הצוואר?'".

מודחק בנאדו. מה שכן, תמיד תהיה שם אשתו בשביל להעמיק לו את התסביך. והוא, מתנהל במרחב במבט מהורהר, נראה תמיד תלוש מסביבתו, מין אליפלט כזה, יצור מקסים ומעורר קנאה שלא מתכוון להרע לאף אחד, פשוט עושה את הכל על הצד הטוב והמקצועני ביותר.

אין דרך אחרת להסביר איך בנאדו נשמר ככה כמו אתרוג ובגיל 37 וחצי מתלבט אם בכלל לפרוש, רגע אחרי שזכה בעוד אליפות, גיל שבו כדורגלן ישראלי מצוי נמצא כבר שבע שנים בשלב המבזה של הקריירה שלו. "תחשוב על זה, חוץ ממני, חסארמה ובאדיר, אין שחקנים מעל גיל 35 בליגה. בגיל הזה משחקים חופשי באיטליה. גדול, לא?", והנה, הוא שוב מחויך.

"המזל שלי שאני טיפוס ששומע ולא שומע, ואני אסביר לך למה אני מתכוון. אני טיפוס מרחף, לא מרוכז כזה, אסטרונאוט. אמא שלי תמיד קראה לי ככה, אסטרונאוט. אני יכול לשכוח כל דבר. מפתח לחדר במלון במחנה אימונים? תמיד אני שוכח. שעה של אימון? גם קורה לפעמים שאני שוכח. ואני, אני צוחק על עצמי שאני שכחן כזה. אני לא מייחס לזה בכלל חשיבות. מפתח לחדר במלון? יש שותף בחדר, שהוא ייקח את המפתח. שעה לאימון? המאמנים כבר מכירים אותי ולא כועסים.

"אני מין טיפוס כזה. בעניינים ולא בעניינים. והחיים זרמו עלי ככה. מה שאני מרגיש בנפש, עמוק בפנים, בסופו של דבר קרה. אפילו שגדלתי בחיפה, שנים היה לי חלום לחיות בתל אביב, העיר הזאת תמיד גירתה אותי, אבל שנים לא היה נראה לי מציאותי לחיות כאן. נראתה לי כמו חלום תל אביב. והנה, עשיתי דברים בקריירה שלי, וגם לתל אביב עברתי.

"אין בעולם על העיר הזאת, אותה אני הכי אוהב בעולם. אותה ואת מנהטן. כי אני למדתי שבחיים הכי חשוב לחלק אנרגיות, במיוחד לנו, שאנחנו יצורים רגשיים, לנו במיוחד אסור להשקיע את כל האנרגיות במידה שווה בכל דבר, אחרת נישחק. בגלל זה אני, בדברים החשובים, אני מפוקס מאוד. רגיש כמו-אני-לא-יודע-מה לכל דבר שחשוב לי באמת – ביקורתי שהכל יהיה מושלם, שהאוכל תמיד יהיה נקי. קייסי תמיד אומר שאם הוא היה אשתי, הוא היה משתגע".

*

היתה זאת אותה מנהטן ממנה חזר בנאדו בקיץ שעבר מעשרה ימים של התרגעות, לבד עם עצמו, לחשוב מה הוא עושה עם עצמו מכאן והלאה, אחרי שלוש שנים בבית"ר ואחרי שהסינדרום תקף את גאידמק, והיה זה אותו קייסי – חברו הטוב של בנאדו שהקפיד לשמור על הפרדה ולא הפך את בנאדו לאשתו כדי לא להשתגע – שהביאו את בנאדו להרים טלפון ליעקב שחר, ישר למכשיר הסלולארי, ולברר איתו את האפשרות לחזור למכבי חיפה.

"גדלתי בחיפה מגיל תשע, זכיתי באליפות עם שפיגל ומיד אחריה יצאתי לשנתיים בבית"ר, ממנה הגעתי לנבחרת. התפתחתי שם וקיבלתי ביטחון. אחר כך חזרתי לחיפה לשבע שנים נהדרות. זכינו באליפויות, היינו בצ'מפיונס ליג, הייתי קפטן. ואז נוצר קרע בינינו, כי שנינו, חיפה ואני, לקחנו את הדברים למקום רגשי מדי.

"באמת שראיתי את עצמי מסיים את הקריירה שם, ויש רגעים כאלה בחיים שאתה מקבל בוקס לפרצוף ודברים שנראים לך הכי טבעיים פתאום משתבשים, וככה פתאום מצאתי את עצמי מצטרף לשוק החופשי, בלי מחנה אימונים וקבוצה בקיץ, ופתאום אתה מרגיש לא יציב, שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים שלך, ופתאום היה דיבור על מכבי תל אביב ואחר כך בית"ר נכנסו לתמונה.

"בשבילי זה היה כמו לחזור לפילגש. אם חיפה היתה האהבה הראשונה, בית"ר היתה הפילגש, האהבה השנייה, בגלל שהיה לי טוב שם בניינטיז. הם קיבלו אותי מאד יפה באותן שנים, וגם היתה לנו תקופה הישגית, ובגלל זה לחזור לשם פתאום הרגיש מוכר ובטוח.

"ואז, בקיץ שעבר, כשחזרתי ממנהטן התקשרתי לקייסי. התלבטתי מה לעשות עם עצמי, אולי לפרוש, אולי להישאר בבית"ר ואולי בכלל חיפה. והוא אמר לי: 'אם אתה רוצה משהו לך ישר, תתקשר לשחר'. והוא צדק, קייסי. אין כמו ללכת ישר, ובאמת התקשרתי לשחר. לא ידעתי למה לצפות, אבל הוא יצא ג'נטלמן וקבענו להיפגש. נוצרה בינינו קירבה מיידית, וחזרתי. לא ידעתי למה לצפות אחרי ארבע שנים שלא הייתי שם".

*

וזה מה שמצא בנאדו כשחזר: קבוצה הלומת טראומה, מתקשה לתפקד, שחקנים שלא נרדמים בלילות והוזים את הפרצוף של לוזון מחייך אליהם מלוח השעונים במכוניות שלהם.

"הדיבור בכל מקום היה שחיפה זאת קבוצה של לוזרים שלא מסוגלים לנצח במאני טיים. ובאיזשהו מקום, זה חלחל לשחקנים. מהצד היה נראה שאין שליטה על מה שקורה. כשהיית שואל אנשים מה יהיה, היו אומרים לך שיהיה בסדר עם פרצוף של רוח רפאים. ואם יש דבר שמלחיץ אותי, זה שאומרים לי 'יהיה בסדר'. תגיד 'יהיה טוב', זה נותן בטחון. אבל יהיה בסדר? זה מראה שלא יהיה בסדר.

"ותדע לך שעד היום, אנשים עוד תקועים על הטראומה. וזה פוגע בך, שאומרים שאתה לוזר, שהלחץ גדול עליך, שאתה מתפרק ברגעי אמת, שמזלזלים בך. ואתה מרגיש את הזלזול. ולכן האליפות השנה היתה יותר חשובה מכל אליפות אחרת, כי להפסיד שתי אליפויות רצוף אחרי שבאת לקיזוז ממקום ראשון, היה מפרק את הקבוצה.

"זה היה שם עלינו תווית של לוזרים על הגב, שגם בעוד עשר שנים אי אפשר יהיה להוריד אותה. ואני, אני הרגשתי שיש לי אחריות מעבר למה שהיתה לי בקבוצות קודמות. כשבאתי בתחילת העונה, עזבו שני בלמים מרכזיים את הקבוצה, ואני חשבתי שאני יכול לבוא ולתרום מהניסיון שלי, כי ידעתי שהם עברו כזאת טראומה. אני יודע שהיו כאלה סקפטיים, שחשבו שאין לי מה לתרום, אבל אני האמנתי. וזאת היתה הפנטזיה שלי, שאני אחזור והקבוצה תתגבר על הטראומה".

רק שעוד קודם להתגברות על הטראומה, קרה הדבר הנורא מכל לכל הלום קרב: בציניות בעלת חוש הומור מופרע כדי טירוף, שכפלה את עצמה ההיסטוריה והופיעה מחדש בפלאשבק מחריד בשפלותו – שוב קיזוז, ואחריו הפסד לנתניה, והופ, שוב חיפה שנייה להפועל.

"תוך שני משחקים הפער יורד משבע נקודות לטובתנו לאחת לרעתנו! מתימטית זה לא הגיוני, ואני כבר לא רוצה לדבר על ההשלכות שזה עושה לך לתת-מודע. ועוד פעם מתחיל הבאזז, 'הם לוזרים', 'הם לא מסוגלים'. כל השבוע לפני המשחק מול הפועל בפלייאוף, רפאלוב, קטן ואני דיברנו בחדר הלבשה עם השחקנים האחרים ואמרנו להם שאנחנו מנצחים את המשחק הזה.

"לא דיברנו על תיקו ולא כלום. רק ניצחון, לא משנה באיזו שיטה וכמה דשא נאכל. זאת היתה האווירה ואלה היו האנרגיות שחלחלו. את רפאלוב לא ראיתי ככה עד אותו יום. הגענו לשיא במשחק הזה, זה בלי ספק היה המשחק הכי טוב שלנו העונה, והכל התפוצץ ככה בגלל הזלזול שהיה".

*

זאת היתה האליפות התשיעית שלו. מעורר השתאות כשחושבים על זה. וכנראה שהדבר הזה אפשרי בארץ רק במכבי חיפה, פרויקט הדיור המוגן לכדורגלנים ישראלים, מועדון שמאפשר לשחקנים שלו להזדקן בכבוד, שנה אחרי שאלון חרזי סגר את הקריירה ויצא משם בגיל 38.

האם היתה זאת העונה האחרונה שבה זכיתם לראות את בנאדו? אולי. הוא מן הסתם יודע ולא אומר, ואולי הוא עוד לא יודע כי הוא נקרע מבפנים, כי כשמקשיבים לו מבינים עד כמה הוא אוהב את המשחק הזה, ולך תשחרר לצמיתות דבר שאתה כל כך אוהב. לכל היותר, תשמרו את מונולוג הפרידה הזה ותחזרו אליו בקיץ הבא:

"כשחזרתי בקיץ שעבר, אלישע היה אמיתי איתי והודיע לי שהוא לא בונה עלי להרכב. זאת היתה התקופה הכי קשה בקריירה שלי, כי אני האמנתי שאני צריך לשחק, וקשה היה לי לראות הכל מהצד ולחזור הביתה עם ריקנות כאילו כלום לא קיים. אין מתח ואין התרגשות, ופתאום אתה אומר, 'רגע, אולי טעיתי שחזרתי, אולי הייתי צריך לפרוש'.

"אבל הגוף לא קיבל את זה, אתה מבין. איך זה יכול להיות שטעיתי, הייתי שואל את עצמי. ואם יש דבר שהתחדד לי בשנה האחרונה, זה שאני לא מבין איך שחקנים יושבים שנים על הספסל. איך אפשר לשרוד ככה. אבל אני התאמנתי והתאמנתי, והאמנתי שיגיע הצ'אנס. במשחקונים באימונים הייתי מתאבד, בראש הייתי אומר לעצמי שזה כמו משחק ליגה. לראשונה התאמצתי להוכיח את עצמי כל כך.

"כל הקריירה אתה בבחינה, יש מתחרה מולך שמתנגד לך ומנסה לתת גול, וברגע שאתה יורד לספסל, אם אתה לא שומר על עצמך, כל מה שהשגת יכול לברוח בשניות. אבל הפעם בער לי להוכיח שאני באמת עדיין טוב, שלא איבדתי את זה.

"עד שבסוף הוכחתי לאלישע שאני ראוי. הפסדנו להפועל בליגה בסיבוב הראשון, ואחר כך היה לנו משחק בגביע הטוטו ששיחקתי והייתי טוב, ואז אלישע קרא לי ושאל אם אני עייף מדי לשחק בשבת בליגה. ואני זוכר את הרגע הזה, זוכר אותו כאילו היה אתמול, אני קפצתי ואמרתי לו 'לא עייף, לא עייף, הכל בסדר', רק שייתן לי לשחק. כל כך חיכיתי לרגע הזה. ואני ידעתי שזה המאני טיים שלי, שאין זמן לחרבן במכנסיים. ומאז הייתי בהרכב כל הזמן.

"תראה, פיזית, שחקן לרוב מרגיש את השרירים שלו ביום השני אחרי המשחק. ולי, בגילי, היה קשה ביום השני לבוא רענן ולעשות אימון. לא משנה מה עשיתי, כמה מסאז'ים שלא עשיתי, כמה כדורים וויטמינים שלא בלעתי, מגנזיום, ויטמין בי, מה לא, מגירה שלמה עם ויטמינים, אשתי היתה צוחקת עלי שאני חולה ויטמינים, וזה כבר לא עוזר לך, הגוף לא מגיב אותו דבר כמו שהיית רגיל, וזה קצת מבאס.

"אבל המזל שלי שקיבלתי גנים טובים מההורים שלי. אני אתלטי ולא משמין, עם מהירות לא רעה. בלם הרי צריך לתת ספרינט בסך הכל על לא יותר מעשרים מטר. ואתה לומד להתאים את עצמך, לעבוד יותר נכון עם הגוף כשהשנים עוברות.

"ואני נהנה, באמת שאני נהנה. לבוא לאימון, לנצח באימון. וכמה שתמיד הייתי כזה, עכשיו זה שונה, אפילו משמח יותר, כי בתוך תוכך פנימה אתה מבין שלא נשארו לך עוד הרבה אימונים לרוץ בהם, והשרירים שלך לא יהיו עוד הרבה פעמים מפורקים אחרי משחק. אז אתה נוצר כל רגע.

"היה משחק אחד בגביע ביום רביעי, שאלישע שאל אותי אם אני מעדיף לשבת בחוץ או לשחק, ולי היתה חשובה האליפות העונה, אמרתי לעצמי שלא משנה מה, אליפות אנחנו לוקחים השנה, וידעתי שנכון לי לשמור על הכוחות ולא לשחק.

"וזה קשה לך לעשות את הוויתורים האלה, כי שנה אחורה מי חשב בכלל על דברים כאלה, אבל אתה מתבגר ומבין שאין ברירה. וכשישבתי בחוץ, עם הקהל באותו משחק גביע, זה אכל אותי מבפנים. זה שאני לא יכול להיות מה שאני רוצה ולא משנה מה אני אעשה, זה הטריף אותי.

"לצעירים אני אומר תמיד שאין מקצוע יותר טוב לבנאדם מכדורגלן. זה החיים האמיתיים. אתה עושה משהו שאתה אוהב, יש לך כסף, אתה יכול לחיות. כל מי שאני זה בזכות הכדורגל. הכדורגל עשה אותי מה שאני. מגיל תשע אני שם. ואני באמת אוהב את מי שאני. טוב לי. הוא נתן לי כל כך הרבה כלים להתמודד עם החיים, להעריך אותם, והוא נתן לי בעטחון. והוא נתן לי פרופורציות. לא להיות בנאדם שחצן וכמה חשובה הצניעות.

"אבל מתישהו הדרך הזאת נגמרת. אשתי אומרת שאני אקבל כאפה של דיכאון אחרי הפרישה. ואני, כמעט כל דבר שרציתי בקריירה שלי סימנתי עליו וי. אני זוכר כל תחושה וכל רגע. את האדרנלין שאתה חוזר מפורק לחתיכות אחרי משחק, את ההנאה האדירה שבאימון בגשם, כשאתה נכנס רטוב לחדר הלבשה, הריח של הדשא הגזום במגרש. הכל אני זוכר".

*

הפנים שלו קורנים, המבט שלו חולמני, מוטה למעלה. הוא מחייך. ואז הסלולארי שלו מצלצל, זאת אשתו, שוב היא, מה יש לה לאישה הזאת של בנאדו, והוא ממהר להסתלק. "אני צריך ללכת, אני מצטער, אנחנו צריכים לנסוע לחיפה, היא פוחדת שנצא באיחור ואז אני אסע מהר".

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

*

חיים שדמי / פוסטים קודמים

תסמונת ריבר פלייט (ארז ברויטמן)
פאר הגועל

25 Comments

אזי 26 במאי 2011

נשמע בחור טוב, הבנאדו הזה. יחסית לחיפאי כמובן…
אבל איך לא דברתם על מה גרם לו לעזוב את חיפה??

פראליה 26 במאי 2011

הוא אכן בחור טוב וקח בחשבון שרב החיפאים בחורים טובים (למרות שרובם היום בתל-אביב).
יצא לי לשמוע ממקור ראשון מה גרם לו לעזוב את חיפה – סיפור ארוך ומורכב אבל בשורה האחרונה – רוני לוי הראה לא את הדלת החוצה.

תום א 26 במאי 2011

שתי מילים בכתבה גרמו לי לעצור ולחשוב על מה שקראתי: "תשע אליפויות". מדהים. מה באמת המשותף לבנאדו ולשחקן היחיד הנוסף שיש לו תשע אליפויות (אלון חרזי)? המקצוענות והצניעות. לידיעת הדור הצעיר.

דביר 27 במאי 2011

אם אתה קורא למישהו שהיה אחד מחמשת המוסקטרים שבילו עם נערת הליווי לפני דנמרק מקוצען זה יפה…

moby 27 במאי 2011

דביר הוא מופיע ברשימה אחת מבין 5 רשימות של "מועמדים" לתפקיד. (חלק מהשחקנים מופיעים בכולם).
אל תחפיש, האם יש לך הוכחות? דוקא "הידיעות המהימנות" דיברו שהחונטה החיפאית לא בעסק……

בני תבורי 20 ביוני 2011

דביר,
לא בטוח, אני יודע על חמישה והוא אינו אחד מהם. יש שם שחקנים שפרשו מזמן, פרשנים, מאמן בליגת העל וכצופה השתתף אחד שנורא רוצה לאמן את הנבחרת.

גלעד בלום 26 במאי 2011

ראיון יפה,ספורטאי ראוי להערכה

MOBY 26 במאי 2011

הבלם מספר אחד של חיפה לדורותיה (והיו לה וואחד בלמים).
כדורגלן העונה בלא ספק (לא כלכך מבין את אנשי "המדיה" הם לא מבינים…)
1. איתו לא היינו מפסידים אליפות שנה שעברה.
2. בלעדיו לא חושב שהאליפות היתה מגיע אלינו בסוף העונה (למרות שמגיע… אבל אין מגיע…ונבואה ניתנה ל…).
האיש הוא חוליית חיסול בפני עצמו (חשיבותו, להבהרה לאוהדי הפועל הוא כחשיבות אניימה). בחיפה הגדולה, בנאדו היה שר ההגנה. כשכולם עולים למעלה הוא מתכנן את ההתנקשות הבאה כלפי מי שיעז לעבור את החצי לכיוון הלא נכון.
זכותו לעבור לאן שירצה ולשחק איפה שיחפוץ. הוא עדיין סמל חיפאי. והוא הלך כי לא יכלו או לא רצו להשוות את המחיר.
כדורגלן יכול למצות את עצמו בתקופה קצרה.

צור שפי 26 במאי 2011

אמיתי ונוגע ללב ומברוק לשדמי שהצליח להעביר כתבה שלמה ונפלאה בלי איזה השתלחות בהפועל.
ויש גם משהו שאני לא מבין: גם אני אסטרונאוט ומאבד מפתחות ושוכח הכל אז איך זה שלבנאדו יש תשע אליפויות ולי אין אפילו אחת?

תומר חרוב 26 במאי 2011

לייק.

תומר חרוב 26 במאי 2011

יופי של כתבה. הוכחה שאפשר לערוך ראיון עם כדורגלן ישראלי בלי ערימות של קלישאות. כנראה שכששואלים את השאלות הנכונות וסומכים על המרואיין שידע לספר בעצמו את הסיפור אפשר למצוא משפטים כמו:
"אני זוכר כל תחושה וכל רגע. את האדרנלין שאתה חוזר מפורק לחתיכות אחרי משחק, את ההנאה האדירה שבאימון בגשם, כשאתה נכנס רטוב לחדר הלבשה, הריח של הדשא הגזום במגרש. הכל אני זוכר".
מעולה.

אבישי 26 במאי 2011

מצטרף.

אני עדיין מחפש בין השורות כל מיני "הכדור הוא עגול ומשחקים משבת לשבת.." למיניהם.

הופ 26 במאי 2011

מרגש מרגש.
יפה תיארת שדמי, וכמו שתומר מעליי אמר יותר יפה איך שהשארת לו את הבמה.
בנאדו נהדר, רואים במשחק כל כך הרבה רגעים בהם הניסיון שלו שווה אלף ספרינטים. לפעמים הוא בכלל לא רץ עם השחקן שלו אלא פשוט מחכה לו במקום הנכון וזה נראה כאילו היריב פשוט מסר לו את הכדור.
עם זאת יש לא מעט פעמים בהן האיטיות והכושר הנגמר שלו בעוכריו, רק אתמול היו פעם פעמיים ששחקן הפועל מצא עצמו לבד מול שוער בגלל זה.
לדעתי הוא צריך להישאר בשנה הבאה כדי לדחוף מהספסל, לעזור לגיבוש ולמוטיבציה בחדר ההלבשה ולהיכנס כשהקבוצה זקוקה למישהו עם ניסיון.
וגם:
– כמי שבילה את כל ילדותו וגיל הנעורים בחיפה מעולם לא שמעתי על תופעת ה"ראש בהינף" שאתה מתאר (גם גוגל לא), ואני חושד ששוב הדמיון שלך גנב את המקלדת כשלא שמת לב. אבל אני אוהב את המעברים המשחקיים האלה שלך בין דמיון לאמת. בעצמי כמעט השתכנעתי שיש דבר כזה.
אני הולך עם ההסבר של הביטחון העצמי הנמוך. בעצמי ניסיתי במשך שנים ללכת כמו בנאדו כדי לבטא בגופי את הניב "בראש מורם" בתקווה שהביטחון יגיע איתו. זה דווקא עבד לא רע.
– מצחיק איך אוהד מזדהה עם הקבוצה שלו, בכל מחמאה למכבי הסמקתי כאילו אני קיבלתי אותה.
– אה, ואילנה. הו אילנה. אהבת נעוריי הלא מושגת. ההערכה שלי לבנאדו הכפילה את עצמה בערך פי שבע כששמעתי על הרומן ביניהם. בשביל לילה איתה הייתי מוכן לזרום עם שניהם (בתנאי שאריק לובש את התלבושת, כמובן. ומסתכל למעלה).

ניר 27 במאי 2011

השלוב הזה של המצאות כמו "ראש בהינף" היה אופייני לדור של שדמי ואנשי דבאזר אחרים ב"העיר". אפשר לעשות מזה אמנות – ארי פולמן שכלל את זה בוואלס עם באשיר, שעוסק בגבול בין מציאות לדמיון לפחות באותה מדה שהוא עוסק במלחמת לבנון – הבעיה מתחילה כשמנסים לעשות מזה עתונות.

אפריים 28 במאי 2011

הוצאת לי את המילים מהמקלדת.
בשבת שעברה מצאתי באיזה ארגז שלא נפתח שנים את הכתבה המופלאה של ארי פולמן שמדברת על קופסאות הסרדינים ששחקני מכבי חיפה שמים על הראש ומשנות את משחקם (כשהכוונה היא כמובן לכמויות הג'ל המופלאות שהיו נשפכות באותה תקופה).
שמרתי אותו ואשמור את הקטע המופלא הזה וממליץ בחום לכל מי שלא קרא להשיג איכשהו את הטור 'בומברד בומבי' כי איפה עוד תקראו משפט כמו זה- "כי על כל קופסת ג'ל שבנאדו ובניון שופכים על הראש, מזרחי שפך עשר, ובכל זאת אצלו זה נראה תמיד כל כך אוורירי- לא קופסה ולא סרדינים, ממש קוויאר שחור, קוויאר של דג בלוגה, חם ונושם בזמן שהמלך חותך אל תוך הרחבה ואוסף בקלילות את כדורי הרוחב של בניון וההוא שיתגייס לגולני בעונה הבאה".
הגולנצ'יק, למי שלא הבין, הוא קטן…..

ניתאי 27 במאי 2011

יפהפה.
פשוט ראיון שנותן לך להרגיש את הבנאדם. ממש להרגיש.
סחתיין עלייך שדמי.
ואריק… מתים עלייך.

D! במולדת 27 במאי 2011

נהדר, שדמי
ואריק.

תגיד, אתה מראיין רק שחקנים יותר אינטיליגנטיים או רק מתרגם אותם ככה?

עופר פרוסנר 27 במאי 2011

זה פשוט טקסט נהדר. נהדר נהדר נהדר.

שמרלינג 27 במאי 2011

ראיון נהדר, אריק מקסים. כל כך הרבה שעות בהיתי בו ועדיין, מה אני בעצם יודע עליו? קצת על הרגלי הבילוי שלו והשטויות שהוא עשה בחו"ל, בנות זוגו לאורך השנים ומשפחתו. לכן הראיון הזה מרגש באמת.
הוא עדיין כאן, בנאדו, אבל אני מתגעגע לחוליות ההגנה שהיו לנו פעם. אנשים טובים, שחקנים טובים, כאלה שממש הזדהיתי איתם וחשתי את שמחתם או כאבם. ז'אנו, חרזי, קייסי, בנאדו, דוידוביץ'. כולם ספורטאים למופת, אהובים על כולם שהביאו הרבה כבוד והישגים. כנראה שככה בונים שושלת בכדורגל, מאחורה, שחקנים שמגיעים צעירים לקבוצה הבוגרת ונשארים בה הרבה שנים, נותנים ביטחון לכוכבים ההתקפיים הנוצצים יותר ודואגים שגם הנקודות ישארו בבית. כיום, אין לנו חוליה כזאת. קינן שהתקדם מהר מידי, הוא גם זה שעמד לספסל את אריק לראשונה בקריירה שלו והסיבה האמיתית, כך חשבתי, לעזיבה של אריק. טוואטחה הוא פוטנציאל אדיר שאולי ישאיר את חיפה מאחור תוך שנה-שנתיים, משומר רחוק מהקונצנזוס ועותמאן עוד לא שם.

amit pros 28 במאי 2011

אחלה פוסט
ואריק בנאדו הוא אחד השחקנים האהובים עלי בכל הזמנים,חוץ מהעובדה שהוא בודאי אחד מגדולי הבלמים בכל הזמנים בארץ.

B. Goren 20 ביוני 2011

אריק יכול לעמוד בשורה אחת עם אבי כהן ז"ל ועם צביקה רוזן ודוד פרימו יבדל"א. אלו הבלמים הגדולים ביותר שהיו עד היום לכדורגל הישראלי.

ליאור 25 ביוני 2011

ושוואגר, כמובן!

Comments closed