התמונה

"מה אתה רוצה?! אכלתי בשקט חוץ מברגעים שפנו אלי". אז מה הוא אומר לי? "אם לא היית מכביסט, הייתי זורק אותך מהמקום".

אין ספק

 

איזה מפגרים המבוגרים, כשהם לקראת גיל ארבעים, הם מתחילים לשים על עצמם את כל המגננות והגינונים, והפאסון המטופש, הלא-נעים וכל זה. לילדים וזקנים אין פאסון, וצריך להעריך אותם על זה.

את הגברים בתמונה מזהים כולם, אין גם ספק מי הכי קול ביניהם; את הבחורה, לעומת זאת – אף אחד לא מכיר.

קוראים לה מאיה, ואת התמונה צילם ניר קידר שיש לו את הג'וב הכי מגניב בעולם – הבנאדם מתפרנס מלצלם את שחקני מכבי – באירוע של חבר משותף שלנו, עופר.

"אל תשאלו איזה קטע", עופר אמר לג'ורדי ולי כשעמדנו שלושתנו ליד הבופה (הוא אמר את זה באנגלית, ואני מתרגם), "נגד חיפה הזמנתי חברה שלי עם בעלה והילדים ליציע. אני שואל אותה אחרי המשחק אם היא נהנתה, והיא אומרת שכן, 'אבל יותר מהכול מאיזה אחד, חיים שדמי, משוגע אמיתי'". נמרח לי חיוך על פרצוף שלם והתנפחתי כטווס.

"גוד פור יו, חיים", ג'ורדי חייך, "וואט הב יו דאן נואו?"

"את מה שאני משלם לך להגיד לי לעשות", עניתי, "כמו שתמיד".

"יופי", ג'ורדי אמר.

"יופי", עופר אמר.

חמישה ימים קודם אני מגיע למשחק, ואיך שאני נכנס מהמדרגות ליציע, מייד נגלה מול עייני מראה מטריד והמצח התקמט לי בארשת מודאגת. ראיתי שני ילדים בני עשר פלוס-מינוס בחולצות של ברצלונה, והם היו עם ההורים שלהם, ואף פעם קודם לכן לא ראיתי ביציע. מכאן: הם אורחים מוזמנים. מכאן: הם לא שייכים. מכאן: הם חושבים שכדורגל זה משחק. מכאן שלא מדובר באבא שמכשיר את הבנים שלו לאהבת קבוצה, אחרת הם היו יושבים ביציע של אוהדים. בקיצור, אין להם מה לחפש כאן. הם ישבו בדיוק מאחורי המקום הקבוע שלי.

לפני המשחק הילדים התרוצצו במעבר וגם האמא לא ישבה במקום אחד, ובאותו זמן הייתי מוכן לקבל את זה, כי המשחק עוד לא התחיל, אבל לקחתי מדי פעם נשימה עמוקה דרך האף ואצבעות הרגליים שלי נמתחו בעצבנות.

ואז התחיל המשחק. והילדים המשיכו להתרוצץ ועשו רעש.

בדקות הראשונות נהמתי מבפנים ובעבעתי, ואז אחרי רבע שעה או משהו במשחק, שחקן שלנו עשה פעולה שטותית, אני כבר לא זוכר מי ומה, ואני דפקתי בעוצמה בשתי כפות הידיים על השולחן, כמו שתמיד, והיציע הטלטל, ואלה בשורה שמתחת סובבו את הראש למעלה בבהלה, כמו בפעם ההיא שהחליק חתול ונפל מהתקרה של היציע ישר על הראש של עיתונאי שווייצרי (כדי לסבר את האוזן, פעם ישבתי בחצר הבית שגרתי בו בשפירא, ועוד שמעתי את הדי הדפיקה שלי חצי שעה אחרי שחזרתי מהמשחק), שחררתי שיואו עצבני ובתנועה תואמת העפתי את הראש לאחור,… ודפקתי ראסיה לאמא שבאותו זמן רכנה במעבר במרדף אחרי הילדים שלה.

עכשיו, בכל מצב רגיל ובנסיבות דומות, על-אף שהאשמה כולה עליה, הייתי מתנצל מייד ובודק איך היא מרגישה. לא הפעם. ולא בנסיבות אלה. בנסיבות האלה, זאת לא רק אשמה. זאת חרפה. רק מלכתוב את זה עכשיו, אני מתמלא בעצבים. אז סובבתי אליה את הראש, תקעתי בה מבט וסיננתי אליה: "המעבר זה לא מקום להסתובב בו!", ועוד הספקתי לשמוע אותה נאנחת מכאב וממששת את הראש. תסלחו לי כן, אבל סתומה. בנסיבות ההן.

האירוע הזה והמשכו המותח של המשחק, ריסנו את הילדים במקצת, ולא כי חלילה הם התעניינו במשחק, אלא בגלל האירוע הזה והמתח שהוא הכניס לתוכו את המשפחה. אני הייתי כהרגלי, ויודעים מכריי ליציע שאני אדם רגוע מאד, מסביר פנים מאד וחייכן מאד לפני ואחרי המשחק. לקראת הסוף האבא ניסה להסתלבט עלי, כי כמו כל "גבר" הוא הרי חייב להגיד את המילה האחרונה, גם אם היא כמעט שעה אחרי, מה גם שבדיעבד נודע לי שהוא אוהד בית"ר, אז הוא חיקה את ההתנהגות שלי, וצעק כאילו לשופט: "תוציא לו אדום!", באיזו סיטואציה.

רציתי לקום באותה שנייה ולהכניס לו אגרוף. האמת שהתכוונתי לעשות את זה, והסיבה היחידה שלא עשיתי את זה, באמת היחידה, זה עופר. חוצמזה, זכרתי מה קרה לקנטונה וסופו שהרחיקו אותם על לא עוול, ידעתי שיהיה מזה סקנדל רציני ושבטח לג'ורדי לא תהיה ברירה אלא להרחיק אותי, ועצרתי את עצמי בכוח. משמע: אני מתבגר. חוצמזה, דפקתי לאשתו ראסיה על החשבון קודם.

וכמה דקות אחרי שעופר מספר לג'ורדי ולי על החברה הזאת שלו שהוא הזמין למשחק עם המשפחה שלה, והיא מופיעה בפתח גן האירועים כולה חיוכים ושמלה פרחונית, ואיתה צמד הילדים האלה שלה. אבל כמו שאמרתי, לפני ואחרי משחק אני נופת צופים, ולכן קידמתי את פניה בחיוך שמוכן לקבל התנצלות.

"זאת את! מה את עושה כאן?", נבחתי אליה, אבל לא ברצינות, אלא בחיוך, כמו כלב שנובח ומכשכש בזנב במשחק.

היא אמרה שהיא חברה של עופר, אבל אני כבר ידעתי את זה. החלטתי שאני מלמד את הילדים לקח. בינתיים הגיעו השחקנים, ומה שיפה, שמדהים מה זה אירוע של מכביסט. אתם בטח מדמיינים אירוע המוני, מוסיקה המונית ברמקולים, מלא מוזמנים. איפה. היה אירוע סולידי, בקלאס, מעט מוזמנים, רק משפחה וחברים קרובים. אבל השחקנים היו, ואני החלטתי ללמד את הילדים לקח, ושלחתי אותם בכל פעם להצטלם ביחד ובסלפי עם השחקנים, כל פעם שחקן אחר, ומדובר בקבוצה עם סגל עמוק, רוטציה, אתם יודעים, והיה יום חם. נקמות מתוקות מוגשות קרות. חוצמזה, האבא אוהד בית"ר, אני מדמיין את הפרצוף שלו כשהילדים מתפרצים הביתה בריצה ובהתרגשות מראים לו את התמונות, שיראה מה הוא הפסיד. רוצים לרוץ, שירוצו בבית, לא במעבר.

בזמן שהילדים התישו עצמם למוות, אני דיברתי עם האמא. לפתע נזכרתי במשהו והתקמט לי המצח. נזכרתי שכשאלברמן הבקיע בתוספת הזמן, ואחר-כך, כשהמשחק נגמר, לא ראיתי אותם שם. את כל המשפחה.

"לאן נעלמתם בסוף, לא ראיתי אתכם?", שאלתי בחיוך מיתמם, צפיחית בדבש.

"יצאנו בדקה שמונים", היא ענתה בחיוך מתלהב.

"עכשיו אני מבין! זאת פעם אחרונה שאת או מישהו מהמשפחה שלך דורך במשחק שלנו!", אמרתי לה בזעם.

"יופי, חיים!", קרא ג'ורדי שעמד בסמוך.

"יופי, חיים!", קרא עופר שעמד בסמוך לג'ורדי. ואני כשכשתי בזנב, אני אוהב שהם משסים אותי באורחים לא קרואים ואחר-כך מעודדים אותי להמשיך. אחר-כך הגיע איזה מישהו וביקש מעופר בעברית אם הוא יכול לבקש מג'ורדי באנגלית, שבדרך חזרה מסכנין, יעצרו אצלו עם האוטובוס של הקבוצה במימונה.

היא שאלה אם היא יכולה לפחות להצטלם עם כל השחקנים למזכרת. עניתי שהיא לא במעמד הזה. אז היא ביקשה עם זהבי.

"לא בא בחשבון, הוא פצוע".

"ראדי?"

"אי אפשר, יש דרבי עוד שבוע. אני יכול לסדר לך את דור מיכה וברק בדש, בתנאי שאת לא נוגעת בהם ולא עומדת במרכז התמונה".

היא הסכימה וביקשה שאבקש מהם להצטלם איתה.

"תבקשי מהם את, הם נחמדים. הם מאולפים, הם לא תוקפים".

"אני מתביישת. הם יצחקו עלי שאני כמו ילדה בת שתיים-עשרה".

ולזה התכוונתי כשדיברתי קודם על המבוגרים שהם מפגרים עם כל הפאסון המטופש שלהם. אז חיכיתי שבדש ומיכה יגמרו לאכול, והלכתי אליהם ואמרתי להם שיש פה מישהי שרוצה להצטלם איתם, והיא מתנהגת כמו ילדה בת שתיים-עשרה מפגרת, אז היא שלחה אותי לבקש, כי אנחנו מכירים. בינתיים קראתי לניר, שיש לו את הג'וב הכי מגניב בעיר, נעמדנו בשורה, והצטלמנו. ואני חייב להגיד, שגם מאיה, כשהיא לא במשחקים שלנו, היא אדם מקסים, מתוק להפליא, ונופת צופים.

הכי קטע היה, שמדי פעם ניגשו לשחקנים ילדים שהיו באירוע עם ההורים שלהם, ושחקנים, הם תמיד עומדים בקבוצות כשהם באירועים חברתיים, הם אף פעם לא פורשים לרגע לצד עם כוס מיץ גולדהאר או עומדים בצמדים, אז גם אני עמדתי איתם, אז הילדים ניגשו, כל פעם לזה שעמד הכי משמאל, נשאו אליו עיניים ובהתרגשות הושיטו לו טוש ודף וביקשו אם אפשר חתימה. וההוראה אצלנו לא לאכזב ילדים, ובגלל שהילדים ובטח הילדות בתכל'ס לא באמת זיהו את השחקנים אחד-אחד, רק אמרו להם שאלה שחקנים של מכבי, אז ברור שהסכמנו והם עברו אחד-אחד וחתמנו להם.

והיום בצהריים בקונגרס, כשאני בא ללכת, יואב אומר לי, "היית סיוט היום. עשית המון רעש ובלגן עם העיתונים".

"אתה לא נורמלי!", קפצתי עליו, "מה אתה רוצה?! אכלתי בשקט חוץ מברגעים שפנו אלי".

אז מה הוא אומר לי? "אם לא היית מכביסט, הייתי זורק אותך מהמקום".

עניתי לו, "אם לא היית כמו בן בשבילי, הייתי מתפלא איך אתה כזה כפוי טובה", זאת התודה שאני מקבלת, והלכתי.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

מגרארד לג'רארד
ברנדון רודג'רס, נקודות מפתח - חלק 2

29 Comments

Yavor 25 באפריל 2014

"את הגברים בתמונה מזהים כולם" – לא זיהיתי אף אחד… (אולי בדש?)

אלי 25 באפריל 2014

אני זיהיתי רק את הגבר הימני.
את השניים האחרים והבחורה חא זיהיתי.

אסף THE KOP 25 באפריל 2014

את הבחורה זיהיתי.
מי הגברים ?

ג'וני 25 באפריל 2014

לא מכיר אף אחד בתמונה

Rami Portland 25 באפריל 2014

חיימון מימין ,נכון? מלך!!!

ערי 25 באפריל 2014

מלך!

ערן 25 באפריל 2014

+100

עפר ויקסלבאום 25 באפריל 2014

הגדלתי את התמונה כדי להיווכח שזה לא גיירמו ישראלביץ' שגידל שיער, מימין

wazza 25 באפריל 2014

שוביניסטים זה שדור מיכה לובש חולצה ורודה לא אומר שהוא בחורה!

הארכיון 25 באפריל 2014

לא הבנתי מי זו הבחורה בתמונה…
רק את בדש זיהיתי, השמאלי זה מיכה?

bb 25 באפריל 2014

מה קרה לכם? אתם לא קוראים פוסטים בעיון?
הבחורה שאכלה ראסיה משדמי-שדמי-בדש-מיכה

פורנו-הוליק 25 באפריל 2014

טור תמוה.

עידוקוליס ליפשיץ 25 באפריל 2014

סוף סוף תגובות הולמות לטור של חיים שדמי.

קורא 25 באפריל 2014

קטעים, עד שהקוראים מעליי לא הבהירו לי שהשמאלי זה דור מיכה חשבתי לעצמי מי זה הילד הערס הזה בצד שמאל? ילד הבר מצווה?

איזה ציפלון!

סימנטוב 25 באפריל 2014

בפעם הבאה שאתה מבקש שיצלמו את השולחנות בשביל שנראה את האוכל אל תסתירו אותם! אתה והחברים שלך, גם כן. הרסתם את התמונה!
נהדר צחקתי (בלב ובקול)

לא משנה 25 באפריל 2014

לא הבנתי מה המהות של כל הטור הזה, מי זה חיים שדמי ומי רוב האנשים שמופיעים בתמונה. איזה טור מוזר

D! 25 באפריל 2014

גם אני לא הבנתי את הטור
ואת שדמי אף פעם לא הבנתי
אז זה מה שיש לי להגיד
מצויין חיים, מצויין.

Yavor 25 באפריל 2014

אם לא הבנת את הטור (ואת שדמי) איך זה שמה שיש לך להגיד זה "מצויין חיים, מצויין". או שהיתה פה ציניות שלא קלטתי?

D! 26 באפריל 2014

קלה, קלה בלבד

פראליה 25 באפריל 2014

עופר מכר נשמתו לשטן

יניב 25 באפריל 2014

דבר ראשון, לך להגיד ברכת הגומל, במקרה מכיר את בעלה, המכות שחטפת אחרי מס אשדוד זה כלום לעומת התגובה שהיית מקבל ממנו אם רק היית מנסה אותו,
שנית, אתה פטאט

יונתן 26 באפריל 2014

מה שהצלחתי להבין מהטור הזה, זה שאתה כל מאמץ אפשרי להדיר נשים וילדים ממגרשי הכדורגל שלנו, ואתה משתייך לזן האוהדים שמרגישים שהם "יותר" מאוהדים אחרים.
הלו – לכל אחד באצטדיון שמור בדיוק כסא אחד. לא יותר.

אלכס 28 באפריל 2014

+1

אסף THE KOP 28 באפריל 2014

+ 1

קרן 26 באפריל 2014

לא מכירה אותך והאמת גם לא רוצה להכיר אתה פשוט בדיחה עצובה וגם כותב בצורה משעממת. במקרה מכירה את הבחורה שבתמונה.(וזו הסיבה שגם קראתי את הכתבה העלובה)שממש לא רודפת תמונות וצילומים עשתה לך טובה שהצטלמה איתך… וגם זה רק מטוב ליבה הרחום.
אותו טוב לב שבטח גרם לה לסבול אותך כל הארוע.
אם במקרה אתה עיתונאי אני במקומך הייתי מזדכה על התעודה, ברור שאתה לא במקצוע הנכון!

אקדמיה 28 באפריל 2014

הוא במקצוע הנכון. את כנראה לא באתר הנכון.

קרן 26 באפריל 2014

שכחתי לכתוב
מפגר מפגר אתה!!!

שגיא 27 באפריל 2014

משקפיים אדומים?!?!?!?

ענת 29 באפריל 2014

מר שדמי
לא נסחפת? נראה לי שמדובר בשתי בעיות האחת, אין לך חיים חוץ ממכבי)לא קבוצה מציאה ( השניה, גודל הזנב שלך שספרת לנו שהוא בין הרגלים. תבדוק את הגודל והתפקוד
בהצלחה להפועל

Comments closed