כדורגל בלוז (חיים שדמי)

על לופא קדוש אומרים בשכונת שפירא שאם לא גדנ"ע יהודה, היה גומר גנגסטר. תגיד להם עבריין, יתקנו אותך. קדוש לא היה צומח להיות סתם עבריין, הוא היה נהיה גנגסטר. כמו חיית טרף היה מתהלך ברחובות השכונה, נושם נשימות עמוקות וסבלניות של אדם שגם את הזמן מחזיק אצלו ביד, ואם צריך, השעון יתאים את עצמו אליו, לא להיפך.

לקח קדוש את המנטאליות של הגנגסטר הלביש אותה בגוף של שוער, והיה מזנק לרגליים של החלוצים של היריב עד שהתחילו לפחד ממנו. היה סורק אותם בעיניים שלא ממצמצות כמו רנטגן מלמעלה עד למטה, עד שהיה מאתר את החולשה. אחר כך היה תוקע בהם מבט עמוק בעיניים ומשחיל חיוך קטנטן בזווית הפה, כאילו אומר: "חכה, חכה, עוד שנייה תורך". פלא אחר כך אף אחד לא העיז להתרומם עם קדוש לכדור גובה בקרן. ככה זכה באליפות עם מכבי.

כי מה זה שוער? ערס בתחפושת. ככה היה אובארוב, אפילו שלא היה בגדנ"ע. וודקה זרמה לו בעורקים. מתרומם אלייך מהרצפה עם כל המסה שלו או מתנפל עליך מקו השער. מה תעשה מולו? תברח, מה כבר יש לעשות. אבל זה כדורגל, אלפים ביציע מסתכלים, איך תברח?

העניין הוא שלכולם בשכונות שפירא, קריית שלום ותל כביר של אותם ימים, ימי המערב הפרוע של שנות החמישים והשישים, היתה נשמה של שוערים. לתקווה היה הדימוי של העבריינים, אבל מי שמכיר את תל אביב של אז יודע יפה מאד שהמוחות האמיתיים התרוצצו בשפירא, תל כביר וקריית שלום. המרוקאים רגשיים, העיראקים עסוקים בלא להיות כמו המרוקאים והתימנים מעיכים מדי. כאלה היו בשפע בתקווה ובשכונות האחרות של העיר. שפירא היתה תמהיל של סלוניקאים, בוכרים וספרדים. סלוניקאיים זה בטון יצוק, לא נשבר. הרוח והים עיצבו אותם כאלה.

קבוצת כדורגל שיש לה שחקנים עם נתונים טכניים קלאסיים ואופי של שוערים, קבוצה כזאת היא בלתי מנוצחת. וכזאת היתה גדנ"ע יהודה. כל הנשמות התועות האלה התנקזו אליה. עיר שלמה ניצלה בנס בזכות הקבוצה הזאת. מי רוצה לחשוב בכלל מה היה קורה בלעדיה, כמה מהם היו מתפזרים ברחובות.

אמציה לבקוביץ' היה קופץ מהחלון של הבית כנסת עם התפילין מגולגלים על הידיים ורץ למגרש, כדי להספיק בזמן למשחק. רחביה רוזנבאום ושמעון בן יהונתן היו הולכים תמיד בצמד, עד שהיו שורקים מהרחוב ליאיר נוסובסקי והוא היה מצטרף גם. חמש דקות לפני אימון, לא דקה אחרי, כבר היו השלושה נכנסים בשערי מגרש הדשא של גדנ"ע על קיבוץ גלויות.

"כל מי שצמח בשכונה וגדל בגדנ"ע יצא לדרך היושר. ואנחנו, בנוער, יש לנו הכי הרבה גביעים ותארים בהיסטוריה של המדינה, או לפחות ככה אני חושב", מתרגם מאיר קינן הכל לפרקטיקה. גם קינן גדל בשפירא, וגם מסלול החיים שלו הפגיש אותו עם גדנ"ע עד שפציעה חיסלה לו את הקריירה. עד כדי כך נקשרה נפשו של קינן בקבוצה, שגם היום, שלושים שנה אחרי הפציעה ההיא, הוא מעורבב בה ונושא בטייטל יושב ראש הקבוצה. קינן הוא פוד פרוססור של רעיונות מהפכניים שיצילו את הכדורגל, הבעיה היא שאף אחד לא מכיר בזה.

הרבה שנים עברו מימי הפורענות ההם. היום כבר גילו את שפירא ופוטנציאל הבית צמוד קרקע שהיא מביאה איתה, כל המתעשרים בהתהוות ובורגנים בשיאם, אבל גדנ"ע יהודה עדיין שם, במגרש הדשא שמשקיף על קיבוץ גלויות. הנה תמונה משנת 1964 ממשחק של גדנ"ע בנוער נגד שייח' מונס. 1:7 ניצחו גדנ"ע באותו משחק, ורק הנוף שעולה מהתמונה השתנה.

גלילי דרחי שולף את התמונה מקלסר האימונים שלו. הוא היה שחקן בקבוצה ההיא, לפני שצמח להיות שחקן בוגרים בשמשון והפועל פתח תקווה, משם המריא לקריירה בווינה ספורט קלאב באוסטריה. "גלילי הוא אחד הכוכבים הכי גדולים שצמחו כאן", קופץ קינן, "אם נשב כל מומחי גדנ"ע לדורותיהם ונרכיב את ה-11 הכי גדולים בתולדות המועדון – גלילי שם. עכשיו הוא שותק, אבל כשהוא חזר עם נבחרת הנוער של ישראל שלקחה מקום ראשון בקאן עם גביע השחקן המצטיין, יצאו מפה משאיות שלמות מלאות בילדים לעשות לו כבוד ולאסוף אותו". "מקום שני לקחנו, לא ראשון", מתקן בשקט דרחי.

דרחי הוא איש עם מגע זהב ביד. כשפרש מכדורגל בווינה, הפעיל בעיר מועדון ג'ז, ומדובר פה בעיר שהיתה בירת הג'ז של אירופה בשנות השבעים. דיזי גילספי וג'וני גריפין ניפחו אצלו לחיים בזמן שסחטו מהחצוצרה והסקסופון את קצה הנשמה שלהם ("גריפין בכלל היה חבר"). פאקו דה לוסיה שממיתרי הגיטרה נשרה קטיפה כשהיה מנגן, התחנן לדרחי שייתן לו נאמבר ועד היום מנגן במפרט עם תמונה קטנה של דרחי מוטבעת עליו. ארט פארמר, הסקסופוניסט בעל נשמת החתול, והנגנים של אלה פיצג'רלד ופרנק סינטרה עמדו בתור לנגן במועדון שלו, כשבין לבין היה דרחי מנגן תקליטים.

"איזה קולות היו מוציאים אלה מהכלים שלהם. היו מנגנים טיון אחד ולא ידעת אם זה אורגינל או תקליט. עד כדי כך היו גדולים", נוצצות העיניים של דרחי.

אפילו שג'זיסטים הם הטיפוסים הכי מתנשאים של עולם המוסיקה, שבשבילם יוהאן סבסטיאן באך הוא לא יותר ממחליף דפי תווים באלתורים האינסופיים שלהם כדי להריץ דאחקה על חשבונו, התעורר דרחי בבוקר חורפי וינאי טיפוסי של שנת 1983 והחליט שגדנ"ע קוראת לו לחזור. גילספי התחנן לפניו שיישאר, נשכב על הכביש הרטוב בכניסה למועדון ואיים שבלעדיו אין למוסיקה שלו קיום, שישאיר את הבמה לבד לג'ון קולטריין, עם כל הלאב סופרים המתקתק שלו, אבל דרחי אמר עד כאן, עלה על המטוס וחזר לאמן ילדים בגדנ"ע. וזה מה שהוא עושה מאז. "תבין, העתיד של המועדון הזה הוא בשחקנים שלנו שיחזיקו את המועדון בתור מאמנים ומנהלים. ככה היינו כל השנים. את גילספי אני יכול לשמוע בתקליטים, אבל מה יעשו הילדים מהשכונות בלי הגדנ"ע?".

ככה עברו תחת הידיים שלו חיים רביבו, סלים טועמה, אבי יחיאל וג'ורג' אמסיס, הפרפורמר האחרון שיצא מגדנ"ע והלך לעשות קריירה בבוגרים של בני יהודה. כמו בשנות השישים, גם היום, הייעוד של הגדנ"ע הוא לגדל צעירים ואז לשחרר אותם לקבוצות הבוגרים של מועדונים אחרים בלי לגזור עליהם שקל קופון, כמו אמא שנפרדת מהבן שלה אחרי שהוא מכיר אישה אחרת.

שומעים את זה אלי טביב ויעקב שחר, ונקרעים מצחוק, מה זה נקרעים, מתהפכים על הרצפה ומחזיקים את הבטן מרוב כאב. אלה, עם כל הפנימיות הקולוניאליסטיות לגידול כדורגלנים צעירים שיש להם בכל הארץ והסכמי הבלעדיות עם איזיקוביץ' מטוברוק, המילה הראשונה שהוציאו מהפה אחרי שיצאו מהבטן של אמא שלהם זה קופון. איפה שלמה שרף שייתן פה איזה ספיץ' נטול אינטרסים ב"יציע העיתונות" על גולסה ויסביר לקינן ודרחי שמשהו השתבש בתהליך קבלת ההחלטות שלהם.

"היתרון שלנו הוא הבית החם", אומר דרחי, "טוברוק עושים את מה שהם עושים רק בשביל רווח. אנחנו עושים הכל בשביל הזכות לגדל. הם לקחו את המודל שלנו ממקום של לחתוך קופונים, אבל אצלנו ממשיכים מכח האינרציה של להעניק לילדים, ליצור להם קרש קפיצה מהשכונות. המועדון הזה הציל את כולנו. אני יכול לקבל עוד כמה אלפי שקלים בחודש ולא עוזב בגלל זה".

"תקלוט", ממשיך קינן כשמסביבם עשרות ילדים רצים בין קונוסים, "אנחנו מסתכלים על הילד ממש כילד ולא כפוטנציאל שמלטשים כדי לגרוף עליו קופון. כל התקציב שלנו בא מהעירייה ודמי חבר שנתיים שמשלמים ההורים. הילד משתחרר בגיל 19 ואנחנו לא כופים עליו לאן ללכת. הוא מקבל את כרטיס השחקן שלו ומחליט לבד. אני נהנה כששחקן שלי שם גול בבוגרים כאילו הוא עדיין משחק אצלי. הדגש אצלנו הוא העניין החינוכי לא פחות מהכדורגל. בגלל זה יש אצלנו פעילות חינוכית למשמעת: הגעה בזמן, משמעת באימון, משמעת מקצועית ומשמעת כמשמעת. תמצא אצלנו חדר כושר לתפארת לצד חדר מחשבים. אין מצב שילד צריך עזרה ולא מקבל. אנחנו מעורים גם בקטע הסוציו-אקונומי בבית, נותנים ילקוטים לילדים שאין להם. בוא תראה מה יש לי באוטו: מגפיים לאמא של אחד הילדים".

באמת יש לו לקינן מגפיים, שני זוגות אפילו, במכונית. והוא היה רוצה לנצל את ההזדמנות, עכשיו מחוץ לאוטו, לדבר על השינוי הדחוף שצריך לעשות בכדורגל, על זה שלא נכון שעד גילאי נוער יתחרו על תארים, שיש ליגה בכלל, אלא יתרכזו רק בהקניית יסודות משחק ("כשהילדים חוזרים ממשחק חוץ, אני לא שואל אותם כמה יצאתם, אלא איך שיחקתם. כי מה שחשוב בגילאים הקטנים זה לעבוד על ההכנה ולא על הישגים"), ואיך שרף, בן שמעון וגרנט, עם כל מכרות השומן אצלם בכרס לא יכולים לשמש דוגמא ספורטיבית לילדים. הוא צודק קינן, אשכרה, חייבים להגיד.

דרחי מאמן היום את ילדים ב'. גיא צוברי המאמן שוערים גם צמח בגדנ"ע, ואותו דבר חיו, שמאמן בנערים. ויש את דוד פיזנטי, לא חומוס פיזנטי, פיזנטי אחר, אבל עדיין דוד. "אצלנו הם מקבלים הזדמנות לאמן ומחפשים איך להתקדם. מה קורה למאמן שבא למכבי? לא מתקדם לשומקום. לא קרה ולא יקרה במועדונים הגדולים שתאמן שש שנים ילדים ותגיע לנוער", אומר דרחי.

ובכל זאת, קורה שהם עוזבים לפעמים והולכים לאמן בקבוצות אחרות. גם שחקנים שמשקיעים בהם כל כך הרבה בגדנ"ע התחילו פתאום לנדוד בשנים האחרונות. "איך שהם מתחילים לגדול, מתחילים לגנוב לך אותם", נאנח דרחי, "גניבת ילדים זאת מכה. כולם היום רוצים מכבי והפועל. באים אליהם בדיבורים מפתים, וזה מחמיא ומשגע את הילדים וההורים. ההורים אשמים בכל. כל אחד חושב הילד שלו יהיה מראדונה, אבל הילדים הולכים לשם כמו אחרי החלילן מהמלין, ושם חוטפים שפיץ, כי כמוהם יש עוד מאות, וכשיבוא ילד בעשרה גרם יותר טוב ממך, ישר יבעטו אותך ולא יראו אותך ממטר".

עולם משוגע, משוגע. כמה צודקים קינן ודרחי, כמה נכון מועדון כמו גדנ"ע, ועדיין, כולם רוצים טוברוק ואיזיקוביץ' שיעשה מהם כוכב, כמו צביקה הדר, כמו באמריקה. והנה, בין הבתים צמודי הקרקע של קריית שלום, התחילו בשנתיים האחרונות לצוץ רבי קומות מבריקים, מאלה שעושה במיומנות הקבלן דורי ושישראלים אוהבים לגור בהם ולהרגיש במערב. ראשון לציון מערב. והעירייה של רון חולדאי אישרה להרחיב את המתחם של הרבי קומות עוד יותר מערבה, ככה שבמקום המגרש של גדנ"ע יתרוממו עוד מגדלים של תשע, אחת עשרה ושלוש עשרה קומות, סך הכל שש מאות יחידות דיור מייד אין איזראל. העיקר תהיה גינה ציבורית קטנה בין המגדלים לרדת עם העגלה והתינוק והמטפלת. עכשיו חושבים מה לעשות עם המגרש של גדנ"ע, לאן להעביר אותו. חשבו להזיז גם אותו מערבה, אבל מערבה ממנו זה כבר בית קברות, אז אי אפשר. עכשיו חושבים אולי דרומה.

השמש יורדת ולעומתה עולה פתאום צליל מוזר, לא קשור בכלום לרעש המכוניות שמקיף תמידית את מגרש האינקובאטור של גדנ"ע. בהתחלה חלש, כמו יבבה, ואז מתגבר לאט-לאט, מכרסם מבפנים כאילו בא מישהו והפעיל לך בבטן מאוורר תקרה. עוברת דקה ומצטרפת אליו נשיפה עמוקה-עמוקה ומאבנת, ואחריה עוד אחת, גבוהה כל כך שאפילו סולם מתאים לא נכתב בשבילה. ומסביב דממה, המנועים נאטמים, כל הילדים באימון נעצרים ומסתכלים לכיוון גדר המגרש שפונה לקיבוץ גלויות.

מאחורי הגדר, בשדה הבור איפה שעמד פעם המגרש הישן של גדנ"ע, במקום בו היו דרחי והחברים שלו מביסים את שייח' מונס וכל האחרות, עומדים עכשיו חברים אחרים של דרחי – גילספי ופארמר, גריפין וקולטריין, עם הלחיים-מחסנים המנופחות שלהם מהנשיפות שהם מוציאים כבר שנים, בהרמוניה של אלתור כתוב מראש, מצדיעים לדרחי, קינן ולדורות שלמים של אנשי גדנ"ע, ורק פאקו דה לוסיה לבד, משקיף עליהם מהגבעה של בית הקברות ממול, מוציא מהמיתר קריעה.

הביקור של סטודמייאר
מיתוס שערי החוץ

28 Comments

ניר 4 באוגוסט 2010

נהדר !!!

ד"ר א 4 באוגוסט 2010

טור משובח. שיתפתי בפייסבוק.
אם יש עניין של חשש ממחיקת המגרש ו/או המועדון לטובת מגדלי מגורים, פנו לנציגות/ים של "עיר לכולנו" במועצת העיר.

יוני 4 באוגוסט 2010

טור נהדר. נדמה לי שקראתי אותו בעבר. שווה קריאה חוזרת…

ארז (דא יונג) 4 באוגוסט 2010

אחלה טור. אולי כדאי לשלוח אותו לגולדהאר שיתרום איזה מגרש בקרית שלום לצרכי פטור ממס לטובת גדנ"ע יהודה . כולה חמש דקות הליכה.

דניאל 4 באוגוסט 2010

וואו.

תומאס 4 באוגוסט 2010

ברוכים הבאים, חיים שדמי! :-)
אכסניה טובה מצאת. מי יתן ותקבל קביעות כמו קרמר.

ומילה כללית: חתכ'ת אתר בונים לנו כאן! איזה כיף.

ויכסלפיש 4 באוגוסט 2010

יופי של קטע, פורסם במקור במקום אחר?

תומר חרוב 4 באוגוסט 2010

יופי של פוסט.

סימנטוב 4 באוגוסט 2010

מקסים (בהתחלה חשבתי שאני קורא את תמונות יפואיות)
תודה

עופר (הירוק) 4 באוגוסט 2010

עשה לי לדמוע, כל כך יפה.

בני תבורי 4 באוגוסט 2010

פוסט מופלא!
בשישי האחרון תהיתי אצל חברים אוהדי הפועל פ"ת אם מישהו יודע מה קורה היום עם גיבורי הילדות וגלילי דרחי בניהם. עכשיו אני יודע.
האבחנה בין גדנ"ע וטוברוק מדוייקת.
הערה אחת: יוהם ס. באך הוא לא פחות מאלוהים אצל נגני ג'אז ובוודאי לא מה שנכתב עליו בפוסט הזה. מצד שני, האמירה הלא ראוייה הזו עושה את הפוסט לא רק מושלם, גם אנושי.

באבא ימים 4 באוגוסט 2010

נפלא. פשוט נפלא.

קרמר 4 באוגוסט 2010

נשמע כמו גירסת הכדורגל ל"כיכר החלומות".

אבי 4 באוגוסט 2010

יפה ונכון. תודה.

בליקי 4 באוגוסט 2010

אח שדמי, קלקלת לי עם הירידה על קולטריין. גדול המאלתרים, אמן הסקספון, אוצר התווים. 'אה לאב סופרים' זו יצירת מופת. חוץ מזה פוסט נפלא.

לביא 4 באוגוסט 2010

איזה יופי, ברכות למר שדמי ולאתר החדש!

YB 5 באוגוסט 2010

באמת טקסט נפלא. איפה הופיע בנוסף?

martzianno 5 באוגוסט 2010

נפלא, נפלא, נפלא!
(נפלא)

תמיר 5 באוגוסט 2010

מרגש ומופלא.

הלוואי להתחיל ככה כל יום.

המון תודה!

עמית 5 באוגוסט 2010

מקסים,פיוטי ומרגש – הפוסט והאתר.

באבא ימים 6 באוגוסט 2010

ואם לעקוב אחרי בני תבורי וההערות המוזיקליות שלו, אוסיף גם אני הערה אחת שהיא עניין של טעם והערה אחת עובדתית.

א. לאב סופרים הוא אחד מן התקליטים הנפלאים ביותר בעיני. אגב הוא הוקלט בפילדלפיה.

ב. פאקו דה לוסיה לא מנגן עם מפרט.

בני תבורי 6 באוגוסט 2010

באבא,
לגבי א, אני איתך לגמרי.
לגבי ב, למדתי משהו. תודה.

רונן דורפן 6 באוגוסט 2010

באבא – איך אתה שומע?

באבא ימים 6 באוגוסט 2010

דרך הלינק שבני תירף לפוסט שלך על מנצ'סטר סיטי

יש שם לינק שנקרא רדיו Live

שלו, רומא. 6 באוגוסט 2010

חיים – אושר גדול לקרוא אוהדי מכבי שבאים מאהבה. אני מחפש אותכם בנרות, לא כולנו חושבים שההסטוריה של מכבי התחילה ונגמרה אצל אבי נימני (ויש לי המון כבוד עליו). וכן מכבי צריכה לחזור למה שעשה אותה, טיפוח נוער. זאת לא בושה לגדל את אבי כהן הגדול או לקחת נוער כישרוני כמו בני טבק ולהפוך אותו לסמל. כמובן לא במחיר של לדרוס קבוצות.

Comments closed