(צילום: לי קוברסקי)

יוסי ורשבסקי הגשים חלום וסגר גם את עיתון "הארץ", עודד רקם מזימה סודית, וכמה שבועות אחר-כך תומאס ניומן התחיל לעבוד בתור מחלק עיתונים של "הארץ" ואיחר בגלל זה כל בוקר להגיע לבית ספר. תומאס ניומן איחר להגיע לבית הספר, כי עמוס שוקן לא השאיר לאחיו, אבנר ניומן, ברירה, ואבנר התחיל להוציא לאור את "הארץ" בעצמו.

אבנר ותומאס ניומן הם אחים וההוכחה הניצחת מכל לעובדה שהם אחים, היא שלא היית יכול להאמין עליהם שהם כאלה מרוב שהם שונים. תומאס ניומן לא הפך להיות העתק של אחיו הבכור, כי אבנר ניומן היה מסוג האחים הבכורים שלא מרגישים צורך לצרוב את התודעה שלהם באחיהם הצעירים, מה שלא מנע מתומאס ניומן להתאהב באופן תבוסתני בכל החברות לכיתה של אחיו הגדול עד ששניהם עברו לשכונה וגם תומאס התאהב בלי קוברסקי. אבנר ותומאס ניומן גרו קומה מעל דירת השותפים של אלי שווידלר ואריה ליבנת והם נפגשו תדיר בחדר המדרגות.

אבנר ותומאס ניומן הם לא רק אחים, הם גם בני הדודים של האחים כהן. אבנר ניומן מעולם לא השתמש בקשרים המשפחתיים שלו כדי לקדם לעצמו את הקריירה, מה שאי אפשר היה להגיד על אחיו.

"האחים כהן הם בני דודים שלי ואין לכם מושג כמה רעיונות תסריטאים שלהם מבוססים על טיפים שלי", תומאס התרברב בפנינו בכל הזדמנות.

אבל אבנר ניומן היה הדבר הכי רחוק שאפשר לדמיין מרברבנות. הוא היה האיש שתמיד אפשר לסמוך עליו שיעשה את העבודה, הוא באמת תמיד בא לעבודה, ובכל עשרים וארבע שנות עבודתו ב"הארץ", מעולם לא התגלתה טעות תחת הידיים שלו.

הוא היה איש עמל בעיתון שכולו מורכב מאנשי עמל, ועמל יותר מכולם. הוא ראה בירידת העיתון לדפוס ובהופעתו למחרת בבוקר באותה תנועה מעגלית שלא חדלה לעולם, הוכחה לעמלו, וגמר אומר לעמול יותר. הוא היה ג'ורג' מרטין, עורך המאמרים היחיד שיואל מרקוס הסכים שייגע לו בטקסטים והוא האיש שחתום על מטבע הלשון "חמש הערות על המצב". בכמה הזדמנויות שונות הוא אפילו כתב את המאמרים בעצמו והוא היה להם מה שמתמחים טריים במכון לרפואה משפטית באבו כביר היו למנהל המכון, יהודה היס. אבנר ניומן היה אדם שכולו טוב, נקי כקטיפה, שלא ידע לומר לא, ספח על עצמו מרצון עוד ועוד תפקידים, ראה בזולת קודם שביקש לעצמו, וניווט את הספינה גם בימיה הטרופים ביותר.

"אבנר ניומן הוא המגדלור שלנו", אמר עליו חנוך מרמרי בכל הזדמנות.

הבעת הפנים של אבנר ניומן היא הבעת פנים של בוקסר. פולניות מתייסרת לצד שמחת חיים שמבקשת לפרוץ החוצה. החיים של ניומן התנהלו במסלול הלווייני שנקבע להם ב"הארץ" ואם אתם רוצים להבין מה טומן בחובו המסלול הזה, אתם צריכים לראות את "יהודי טוב". אבל מהרגע בו נכנסתי אני למסלול של ניומן, ומאותו רגע והלאה, הפנים של ניומן קיבלו תפנית והוא התחיל לצחוק.

"אתה התקווה שלנו לאוויר", הוא לחש לי יום אחד כשהמתנו בתור במזנון של התורכי ב"הארץ" בזמן שהתורכי שחט חזיר במטבח. את הנתחים מהחזיר הוא שם בסנדוויצ'ים של החזה-עוף, כדי שאלי סהר לא ישבור את שיא המצוות הדתיות של אבי רצון. אבי רצון היה שיאן המצוות ב"הארץ" שנה וחודשיים תמימים והחזיק גם תשע שנים ברציפות בתואר "שבת מכל מלאכתו".

אני הייתי התקווה שלהם לאוויר, כי בעיתון "הארץ" לא היה חלון אחד לרפואה שנפתח החוצה אלא רק זגוגיות, והם האמינו שבזכותי תפתח הנהלת העיתון חלון שיכניס אוויר למערכת. הם האמינו שאני אזרים להם אוויר, אחרי ששמעו ששכנעתי את הנהלת עיתון "העיר" לקנות שולחן פינג-פונג למערכת וזה הרעיש אותם כל כך שהאמינו שיש לי כוחות על טבעיים.

"הוא שר במערכת וצוחק בקולי קולות", אמר אבנר ניומן בהתרגשות לבן שלו שעבד איתו אז בעריכה של המוסף היומי. הם לא נתקלו בתופעה כזאת קודם לכן. למעשה בכל תשעים ומשהו  שנות "הארץ" לא נרשמו תנודות צחוק או שירה במערכת.

"הוא בטוח שיש לו קול יפה", נחר בן בבוז, "לא יותר מגרסה חיוורת של יובל בנאי, זה מה שהוא, אם אתה שואל אותי".

"הוא שר במערכת וצוחק בקולי קולות", הסב ורשבסקי את תשומת לבו של שוקן חמש שנים מאוחר יותר כשמונה למנהל "הארץ".

*     *     *

אבנר ניומן צחק מכל מה שאמרתי לו. אתם בטח תגידו, הוא מגזים, הוא ממציא את זה, אבל בדוק, תיכרת לשוני – הוא באמת צחק בכל פעם שנפגשנו. מספיק שהייתי אומר לו, "אבנר, מה שלומך?", והוא היה צוחק. אבנר ניומן צחק מכל מה שאמרתי לו, כי אבנר ניומן היה נפש רגישה שכמהה לעשות את הדבר האחד, הפעוט, הדבר הבסיסי ביותר שנפש מבקשת: לחיות. וכדי שהנפש תוכל לחיות, היא חייבת לדעת ליהנות מהרגעים הקטנים לא פחות מכפי שנהנית מהגדולים. בגלל שהוא צחק מכל מה שאמרתי לו, פיטרו אותי גם מ"הארץ". פיטרו אותי, כי לא היו עוד אבנר ניומנים ב"הארץ" חוץ מאבנר ניומן, בטוח לא בהנהלת העיתון. כשבאתי לספר לו שפיטרו אותי, זאת היתה הפעם היחידה שהוא לא צחק כשנפגשנו.

"לפחות הבאתי לכם את שיטת המסרים הפיקטיביים", ניסיתי לנחם אותו כשנפרדנו לשלום בפעם האחרונה. באמת שהבאתי להם את שיטת המסרים הפיקטיביים. הייתי פורץ לתאים של חברי המערכת ברשת התקשורת הפנים מערכתית ושולח מהם מסרים לחברי מערכת אחרים או לכל קבוצת "הארץ". "אבד מעיל מעור תנין מצופה סיכת יהלומים ושנהב, המוצא הישר מתבקש להחזיר האבדה למזכירות המערכת ויבוא על שכרו", כתבתי לכל עובדי העיתון מהתא של ציפי שוחט הגנדרנית. "סיפור מחורבן, אני מוריד אותו", מהתא של שמואל רוזנר, ראש מערכת החדשות, לאלוף בן, אז הכתב המדיני. הייתי רוקם שידוכים, מחרחר בין אוהבים, מלבה בגידות ומטיח עלבונות. אנשים התחילו לחייך במסדרונות. המטענים האישיים צפו. התקשורת הפנימית הפכה מול עיניהם לכר יצרים, לא רק אמצעי להעברת מסרים מדכדכים בדבר כמות עמודי המודעות ומספרי מילים. המקום הפך חי.

שבועיים אחרי שעזבתי, הורידו את כל עובדי המוסף היומי וניומן בראשותם למרתף ואל אורות הניאון המאבנים שאיתו. הם רצו שאפתח להם חלון, אז ההנהלה קברה אותם קומה אחת מתחת לפני האדמה, שינשמו עמוק את ריח הטחב שעלה מהארכיון שבקומה שמתחת.

*     *     *

"העיתון הזה, אפילו דגים לא רוצים להיעטף בו אחרי שהם מתים", אמרתי לזאביק בעצבים בזמן שישבנו בפנצ'רייה שלו ושתינו מיץ גולדהאר.

"עזוב אותם, הם חושבים שלהוציא עיתון זה רק להדפיס מילים על נייר. אני מזמן כבר לא קורא אותם", אמר זאביק בזמן ששלף את המסמרים מהצמיגים במכונית של לוני. זאביק פיזר מסמרים על כביש הגישה לבית של לוני בכל פעם שהפסיד ברולטה של שווידלר.

"חכו, חכו, נראה אותם עוטפים דגים בטאבלטים, אז נראה אותם", צעק לעברנו עודד שלום שבדיוק חלף על פני הפנצ'רייה בדרך לבאסטה שלו בשוק, דוחף מריצה ועליה חבית ענקית מלאה בחמוצים.

"היי עודד, תביא חמוץ", קראתי אליו.

"רוצה חמוץ? תשלם!", הוא זרק בזלזול גס רוח ואופייני.

"תראה אותו, קמצן זה", לחשתי לזאביק אחרי שעודד התרחק מספיק, "אפילו חמוץ לא מוכן להביא".

עודד היה קמצן גס רוח כמו שכל איש ים אמיתי אמור להיות. והוא הכיר את נפש הדג כמו שרק איש ים אמיתי יכול להיות. עודד הכיר מספיק את נפש הדג כדי להתעלל בדגים והוא היה הבאסטיונר היחיד שעטף דגים ב"הארץ", עד שהדגים הכריזו על מרד והודיעו שהם ב"הארץ" לא מוכנים להיעטף.

"לא רוצה להיעטף ב'הארץ' לפני שאני מת! זה עיתון כבד", התחמק קרפיון מעודד בתנועות גמישות בחבית מלאה מי ים. עודד תמיד השאיר את הדגים לילה שלם בחבית מלאה במי ים אחרי שדג אותם כדי להתעלל בנפש הרגישה שלהם ולהשאיר להם פתח של אשליה שהם עוד ייצאו משם.

"לא רוצה להיעטף ב'הארץ'", המשיך הדג להתנחשל במים, "רוצה משהו קליל. תמונות, טקסטים קצרים. למה בכל הבאסטות האחרות מקבלים 'מעריב' ורק אצלך 'הארץ'?"

"מה יש", העיר עודד וסיגריה בזווית הפה, "תחכים קצת".

"להחכים?! איפה היית שלושים שנה כששחיתי לבד כמו כלב בים התיכון המזוהם שלכם, מוקף תחבושות היגיי–",

"אז אל תקרא!", סינן עודד, שפך את החבית בבעיטה וחבט בדג בפטיש עץ. עודד היה קצר רוח כשם שהיה גס רוח.

אבל זה לא הועיל. הדגים באמת הכריזו חרם אחרי עוד מקרה של דג שמת משברון לב אחרי שעטפו אותו בעמוד עם המדור "אחרי מות".

"בלי משהו להיעטף בו לא נבוא אליכם לסדר, לנו לא יהיה עיתון – לכם לא תהיה צלחת", הודיעו הדגים כולם וסירבו להיעטף בעיתון. זה היה נשק יום הדין. אי אפשר היה לקנות דג אם לא היה עטוף בעיתון. יוסי ורשבסקי חש הזדהות עמוקה עם הדגים שלא היו מוכנים להיעטף ב"הארץ". הוא חש איתם הזדהות עמוקה כי גם הוא לא אהב דברים כבדים. הוא לא אהב דברים כבדים כיוון שלא הבין אותם.

"למה חייבים לכתוב באלפיים מילה את מה שאפשר בשמונה מאות?", הוא תהה בינו לבין עצמו כששמע את נקישות הכדור על שולחן הפינג-פונג בקומת הגג ב"העיר" מכות מצד לצד בקודקודו. הוא היה אז מנהל העיתון וכשעבר ל"הארץ" לא הבין מדוע חייבים לכתוב באלף מילה את מה שאפשר גם בחמש מאות. לאט ובהדרגה הוא פיטר את כולם. כל מי שידע לכתוב מעל אלף וחמש מאות מילה פוטר. כל מי שהתעקש להרכיב משפטים ארוכים, שילם על כך בשכרו. אנשים שילמו בשכרם עד שהיו חייבים להחליף מקצוע. למילה לא היה ערך. הדעה הואחדה והושטחה. הוא הבין מה נכתב ב"ידיעות", הוא חש התעלות כשנכנס ל"וואן", והכיש מזה שבמקומונים של שוקן וב"הארץ" לא יודעים לכתוב.

"אנשים לא קוראים את העיתון שלך", הוא אמר לשוקן בנובמבר 1993, וסגר לו את "חדשות".

*     *     *

"האיש הזה הוא מלאך המוות של העיתונות. כל מקום שהוא מגיע אליו נסגר, או פיסית או ברוחו", אמרתי לזאביק אחרי שעודד נעלם, "זאת ההתמחות שלו. ומה שהכי מדהים, זה שהוא רק מתקדם כל הזמן. אחרי כל כלי תקשורת שהוא סוגר, הוא רק מוקפץ ומקבל תפקיד יותר בכיר בהיררכיה".

"אשכרה, לא חשבתי על זה", הקול של זאביק התאמץ משליפת מסמר עיקש, "הוא תופעה הבנאדם הזה".

"בגלל זה אני אומר שזה לא תמים בעייני. משהו כאן לא מסתדר לי".

"עזוב אותך. אתה פשוט מאד אהבת להיות שם זה הכל, אבל אל תהייה סנטימנטלי מדי ואל תיתן לזה לבלבל אותך ולמלא לך את הראש בכל מיני תיאוריות קונספירטיביות. הם היו מעיפים אותנו בכל מקרה".

"אני עדיין לא מבין למה הם היו צריכים לעשות את זה", מלמלתי.

*     *     *

"העיתונות הכתובה מתה", אמרו הוורשבסקיס' בכל מערכות העיתונות למו"לים שלהם.

"העיתונות הכתובה מתה", דקלמו אחריהם העובדים במערכות העיתונים, ממלמלים במסדרונות כמו זומבים.

אף אחד לא עצר לחשוב לרגע האם יש קשר בין אנשים בלתי מוכשרים ונטולי זיקה לעסוק בעיתונות שהציפו את המקצוע כחלק מהעידן המכושף למות העיתונות הכתובה. כאילו שהאינטרנט הוא גלים חיישניים שמוקרנים למוח בקרני לייזר. בגלל זה לא אני לא סומך על קבלת ההחלטות של ביבי. אני אף פעם לא הבנתי למה הוא היה צריך למנות את ניר חפץ בתור דובר. חפץ עשה עבורו הרבה יותר טובה בתור עורך ב"ידיעות" ולא עלה אז כסף למשלם המסים.

*     *     *

מנהלי הרשת לדורותיהם היו לעמוס שוקן מה שאברם היה ללוני. דווקא אני, ניסיתי להראות לשוקן את האור. "תצא למועדונים", הייתי אומר לו, "תפתח את החולצה, תשתחרר", אבל הוא רק חייך והתגהץ בעמילן. הוא תמיד חייך מדברים שאמרתי לו.

הוא חייך כשמכרתי לו חינם את הטיפ שיציל לו את העיתון ויהיה הבשורה של העיתונות החדשה.

"אתה צריך להתחיל להוציא את העיתון שלך פעמיים בשבוע", אמרתי לו בשנת 2000, "הגענו לשלב בפרבולת המידע שאין באמת חדשות. אין הצדקה להוציא עיתון יומי. הכוח של העיתונות הוא בהרחבה. בכתבות מגזין, בתחקיר, בפרשנות. תן לאתרי החדשות ולטלוויזיה להתעסק בשטויות. תצא המלך האמיתי".

הוא חייך כשהצעתי לו לפתוח מועדון כל שישי בלילה בחלל מערך ההפצה של "הארץ" צמוד לחניון שבמרתף. למערך ההפצה קראו אקספדיציה, ואני הצעתי לשוקן שנקרא למועדון ה"אקספדיציה".

"זה שם גדול!", אמרתי לו, "תחשוב על זה. הוא יהיה פתוח רק בימי שישי ונפעיל סלקציה".

הרעיון לסלקציה קסם לו והוא חייך. הוא חייך, אבל לא פתח את המועדון, והוא חייך כשסיפרתי לו שזורקים אותי מ"הארץ" כי הודעתי להם שאני הולך ללמוד קולנוע ורוצה להפסיק לכתוב על בריאות, ואפילו הצעתי ביוזמתי לרדת לחצי משרה.

"איך הם יכולים לוותר על אחד כמוך?", הוא שאל אחרי שגמר לחייך וכפה אותי על העורכים שלו ב"הארץ". חצי משרה ב"ספורט", זה משהו שהם הסכימו שיכפו עליהם.

*     *     *

"אתה נטל על תקציב המערכת", שוקן אמר לי שנה וחצי אחרי ששאל בפליאה איך "הארץ" יכולים לוותר על אחד כמוני, וויתר עלי.

"איך נטל על תקציב המערכת?", אמרתי לו, "אתה שומע מה אתה אומר לי? אני מרוויח חמשת אלפים שקל. ברוטו! בחצי משרה. בדיוק מה שסגרנו עליו".

"סגרנו, זה נכון, אבל בחיים, חיים, על כל דלת שנסגרת, יש אחת שנפתחת", ואז הוא שלף  פלט ניירות מחשב צמודים ומקופלים כמו מניפה אחד בתוך השני, מאלה שנפלטים ממדפסות ישנות שמשמיעות חריקות צרודות כשהן פולטות החוצה את ההדפסה. היו שם מאות אם לא אלפי עמודים מקופלים אחד בתוך השני. בחיים לא ראיתי כל כך הרבה ניירות מחוברים אחד לשני. לא יכול להיות שכל הדפים האלה היו עלי, בטוח היו שם נתונים על עובדים אחרים מהעיתון, אם לא על עובדי המערכת כולם. מעניין כמה מתוכם נפלטו אחר כך מהמערכת כמו נייר מתוך המדפסת שפלטה את הנתונים עליהם.

"אתה מבין חיים, אני מסתכל בניירות שהכינו לי אנשי המנהלה, ואני רואה שהעלות שלך למעביד גדולה הרבה יותר ממה שאתה אומר. זה נכון, כמובן, שהשכר שלך הוא חמשת אלפים שקל, אבל אתה חייב להביא בחשבון את המשמעויות של זה מבחינתנו. והמשמעויות הן שהעלות שלך למעביד מתקרבת כבר לששת אלפים שקל. תסכים איתי שששת אלפים זה לא חמשת אלפים. אתה מבין חיים, אני ואבא שלי ואבא שלו לפניו בנינו את כל היסודות של המפעל הזה על רמיסה מוחלטת של אישיות העובדים. על דיכוי מוחלט של כל יצר ורגש שלהם כדי שיהיו עובדים מסורים וכנועים בדיוק במידה שהם ישרתו את טובת המפעל. אני לא סלמון, חיים. אני לא שוחה נגד הזרם. אתה ערערת על כל היסודות האלה. עם החיוך הזה שלך והרעש שאתה מייצר סביבך, אתה יצרת סכנה לעתיד העיתון הזה".

"תמיד כשהיית מגיע למערכת היה רעש בבניין. ככה הייתי יודע שהגעת. את הצחוק של ניומן הייתי שומע כבר מהחניון שבמרתף. אתה מבין, עד אז לא שמענו צחוק במערכת. תשעים שנה העיתון הזה קיים, תשעים!, ואפילו פעם אחת לא צחקו כאן. לא בקול, בכל אופן. אפילו אותי זה שבה בהתחלה. הייתי יוצא מהחדר שלי, מסתובב במסדרונות קומת המערכת ורואה אותם מחייכים פתאום, צוחקים מבדיחה טובה, מזמזמים איתך כשהיית שר. שר במערכת!".

"'הלך לאיבוד מעיל מעור תנין עם סיכה מזהב', עד היום אני שומר את המסר הזה במחשב שלי. ואם היית שומר על הכללים כמו שאני שומר על המסר, בטוח שהיית ממשיך כאן. עד הפנסיה לפחות. אבל אתה התעקשת להחזיק את המקל מכל הקצוות. אתה התעקשת גם ליהנות מהזכות שמשפחת שוקן מקנה ליחידי סגולה והוא לשלם בשכרם עבור הזכות לכתוב ל'הארץ', וגם ביקשת שנשלם לך על זה. זה לא הוגן כלפינו".

"מה לא הוגן כלפיכם?! ירדתי לחצי משרה גם בשכר, ביוזמתי, להזכיר לך. עד אחרי הלימודים".

"לא הוגן, לא הוגן. דורות של עובדים בעיתון הזה התרגלו לעבוד יותר ככל שהורדנו להם בשכר. אלה היסודות עליהם בנוי העיתון הזה. אתה ערערת על זה. אתה התעקשת להרוויח עבור חצי משרה. אתה גם עובד בחצי משרה וגם משתכר על חצי משרה. אתה לא יכול גם לעבוד בחצי משרה וגם לצפות לתגמול עבור חצי משרה. אתה היית צריך לקבל שכר עבור חצי משרה ולהמשיך לספק תוצרת של משרה מלאה. זה מה שאנחנו הנחנו שיקרה, בכל אופן. אבל במצב העניינים הנוכחי אנחנו לא מרוויחים מההעסקה שלך כלום. זה לא הוגן כלפינו".

ככה הגעתי לשכונה ולבית-ספר של דורפן, כמו כל אלה שלא ידעו מה לעשות איתם.

*     *     *

שוקן לא הבין שהמרגוליזציה של העיתונות היא מחלה אוטואימונית. שוקן אולי לא הבין, אבל ורשבסקי היה שם כדי לטשטש לו את זה ולאבנר ניומן לא היתה ברירה והוא היה חייב להמשיך ולהוציא את "הארץ" כדי להדוף את המרגוליזציה.

הוא אולי היה רוצח שכיר בשליחות המו"לים, אבל יותר מהכל חלם ורשבסקי לסגור את "הארץ". לא משנה כמה עיתונים וכלי תקשורת כבר סגר, לא מצאה נפשו מרגוע עד שלא סגר גם אותו. הוא היה עבורו מובי דיק, הלוויתן אדיר המימדים של האליטה הלבנה שמעולם לא הרגיש חלק ממנה, בשר מבשרה, ונשבע לנקום.

והוא נקם. כמו אברם ללוני בעונת קשטן, הוא אכל לשוקן את הראש. "זה לא רווחי, יש ירידה מתמדת בהכנסות. ההופעה שלך ב'ינשופים' לא שיפרה את המצב. חייבים לסגור", הוא היה אומר לו שבוע אחרי שבוע, עם הגעת נתוני המכירות השבועיים. כשהנתונים הצביעו על עלייה בחשיפה, הוא הסתיר אותם ממנו.

"למה התאריך מחוק בטוש?", שאל שוקן בפליאה.

"אה, זה סתם. קשקשתי כאן משהו בהיסח הדעת", רפרף ורשבסקי.

"רגע, אני מכיר את הכותרת הזאת. אני כבר ראיתי אותה… לפני שבוע…"

"דז'ה וו, הסיפורים חוזרים על עצמם, אין הצדקה להוציא עיתון מדי יום. עם הדגים של אתמול מוציאים את העיתונים של המחר".

בוקר אחד הוא פשוט הגיע לבניין המערכת עם שלשלאות ברזל, מנעולי פלדה וצרור מפתחות, חרך את רצפת קומת המערכת, התפרץ לחדר של שוקן ושלף אותו מהכורסה.

"לא הודיעו לך? סוגרים. המשפחה שלך החליטה".

"אני רוצה להתקשר להלל…"

"אי אפשר, הקווים מנותקים. בוא, בוא, הם כולם מחכים לך בחוץ".

הם באמת חיכו כולם בחוץ. הם הגיעו בבוקר לעבודה ומצאו את מערכות המחשבים שלהם קפואות כאילו האקר סעודי השתלט עליהן. כותבים שביקשו להתחיל את יום העבודה שלהם מהבית, גילו שהקווים מנותקים. כשפתחו את המכשירים הסלולאריים שלהם, מצאו שאין קליטה. בבוקר לא חיכה להם העיתון מגולגל מחוץ לדלת הכניסה. שחר אילן עוד הספיק לצעוק שיש בעיתון הזה עכברושים בזמן שהאנשים של ורשבסקי הקימו את כולם מהכיסאות, אבל אמרו להם שיש שריפה, אז כולם יצאו.

הם עמדו בוכיים בקשת סביב ורשבסקי, ארגזי קרטון ובהם פריטים ספורים שהספיקו לאסוף במנוסתם בידיהם, מתבוננים בו בזמן שנעל את שלשלת הברזל האחרונה וליפף אותה סביב ידיות הכניסה למערכת. גם שוקן עמד שם, בין העובדים שהקיפו את ורשבסקי בקשת, ולא הבין למה.

כולם חיכו בחוץ, חוץ מאבנר ניומן. כי בזמן שכל המאורעות המסעירים האלה התרגשו, אבנר ניומן ישב בשירותים. אבנר ניומן הקפיד לשבת בשירותי המערכת בכל בוקר בשמונה ורבע לפני תחילת יום העבודה. אבנר ניומן הקפיד לשבת בשירותים לפני כל יום עבודה, כי הוא אהב לבוא נקי למאמרים שערך. אבנר ניומן היה קורא את הגיליון שהיה שותף לסגירתו יום קודם בכל בוקר בשירותים במערכת. עובד הקבלה היה משאיר לו את העיתון בפתח תא השירותים כמו לכל מנוי ואותו הדבר קרה בבוקר יום הסגירה של "הארץ" שבסופו הפך ניומן למוציא לאור של "הארץ".

יוסי ורשבסקי חשב על כל הפרטים, אבל הוא לא חשב שיש אנשים שקוראים "הארץ" בשירותים. וכשאבנר ניומן יצא מתא השירותים, הוא מצא את המערכת ריקה. הוא פנה לחדר העורך המוסף היומי שם היתה אמורה להתחיל ברבע לתשע ישיבת המערכת היומית של צוות המוסף, וישב שם לבדו ממתין. אבנר ניומן לא הבין למה מאחרים כולם, וזה אפילו גרם לו לאי שביעות רצון ניכרת, אבל הוא ידע דבר אחד: בכל לילה בחצות, יורד עיתון לדפוס, וכדי שעיתון יירד לדפוס בחצות, מישהו צריך לתכנן אותו בישיבת המערכת של רבע לתשע. לא היה צוות בחדר, אבל השעה היתה רבע לתשע. לא היה צוות, אבל אבנר ניומן היה בחדר. והעיתון ירד אותו לילה לדפוס כמתוכנן.

הוא חילק בינו לבין עצמו את מטלות העריכה ופיזר הנחיות להתקשר לכותבים. הוא התקשר לכותבים על פי ההנחיות שפיזר, אבל הקווים היו מנותקים. הקווים היו מנותקים, אבל העיתון חייב לרדת לדפוס בחצות והוא הטיל על עצמו את המטלות שחילק על פי ההנחיות שפיזר, וכתב את המאמרים במקום בעלי הדעה. הוא ידע כי פרשנות טובה ועמוקה נשענת על תוכן עיתונאי איכותי ובעל משמעות, לא רצה כי מאמרי המחר יישענו על מידע האתמול ופנה אל כתבי השטח ועיתונאי התחום לברר איזה סיפורים הם מחזיקים, אבל כולם כבר פוטרו. הוא מצא חתיכת טלכרט ישנה על שולחנו של הגזבר והתקשר באמצעותה מטלפון ציבורי למקורות המידע. הוא סיפק מידע מרעיש וכותרות מטלטלות, התרגש מסיפור טוב ואימת את המידע, ירד לארכיון ושב ממנו, פנה לקבלת תגובות וקיבל אותן, עמד בלוחות הזמנים ובמגבלת המלים שהציב לעצמו ככותב בתור עורך, רטן כשערך את הטקסטים על רמת הכתיבה והתנשא על רמת הכותבים, צעק על המעצב הגרפי שהיה הוא עצמו, דהר כל הדרך במשאית אל בית הדפוס, ליטש ועימד את העמודים, הוריד את העיתון אל כבשן הדפוס, הדהיר אותו במסילות פס הייצור כברכבת הרים, חבץ אותו, כרך אותו, ליפף אותו בשרוכים וקשר בחבילה, העלה על משאיות ההפצה ונדד בכל כבישי הארץ, פיזר בחנויות, דיווש על אופניו והשליך גיליונות בפתח כניסות הבתים הפרטיים ודירות המגורים, הספיק להגיע בשמונה ורבע למערכת, נכנס לשירותים, קרא את "הארץ", והתייצב נקי ברבע לתשע בחדר העורך של המוסף היומי שהיה הוא עצמו. הוא רשם עלייה במכירות ובנתוני התפוצה. הוא רשם עלייה במכירות ובנתוני הצפייה, כיוון שנותר העיתון היחיד.

ובבוקר, כשוורשבסקי יצא בחלוק הרחצה ממפתן הבית להשליך את שקית הזבל בפח האשפה שבחצר, חיכה לו, כמדי בוקר, גיליון טרי של "הארץ" על שטיחון הכניסה.

*     *     *

אבנר ניומן המשיך להוציא את "הארץ" וזה היה עודד שלום שהאיץ בניומן להמשיך ולהוציא את העיתון ולהפוך את תומאס ניומן למפיץ שלו.

"אתה חייב להמשיך להוציא את העיתון, ניומן", הוא אמר לו ביום שישי בצהריים כשניומן הגיע לבאסטה שלו בשכונה לקנות חמוצים ודגים מלוחים לאמא שלו, דודה של האחים כהן. הפנים של ניומן היה עייפות משבוע של פתיחת וסגירת עיתון מדי יום לבדו, ועוד אחרי שהפיץ אותם בעצמו, שבא אחרי שלושה שבועות קודמים שגם בהם פתח וסגר עיתונים מדי יום, ועוד אחרי שהפיץ אותם בעצמו. זה היה שבוע לפני פסח.

"אני צריך שתשמור לי גם השנה קרפיונים לאמא שלי", ניומן אמר. ניומן תמיד ביקש מעודד לשמור לו קרפיונים לאמא שלו כדי שתכין מהם גפילטע פיש. לפני ראש השנה, לפני פסח ובכל שבת רביעית.

"אתה חייב להמשיך ולהוציא את העיתון, ניומן, אם אתה רוצה שלאמא שלך יהיו קרפיונים להכין מהם גפילטע פיש. אני לא אוכל לדוג עבורך דגים אם תפסיק להוציא את 'הארץ'. בלי עיתונים לא נוכל לעטוף דגים ובלי לעטוף דגים לא נוכל להוציא עיתונים שיהיה לנו במה להכין גפילטע פיש. איך היית רוצה שיהיו לנו קרפיונים למכור בשוק אם לא יהיו לנו עיתונים לעטוף אותם בהם, חשבת על זה? לא היית רוצה שלא יהיו לנו עיתונים לעטוף לערב פסח, נכון?"

"לא, לא הייתי רוצה", מלמל ניומן והחוויר.

"בדיוק!", עודד המשיך מאיפה שהתחיל, נישא על גלי ההתלהבות אל מול חיוורונו של חברו, "כולנו היינו רוצים גפילטע פיש. מי לא רוצה גפילטע פיש?"

ניומן ידע שהשאלה הזאת מוכרת לו. הוא כבר שמע אותה בעבר. ואז זה הכה בו. החיוורון שהיה על פניו אך לפני רגע, דמה פתאום לשיזוף קיצי מרענן. הוא הפך לבן כשלג. העיניים שלו נפערו בבעתה. אמא שלו! עודד, מניפולטור תחמן שכמוהו. הוא ידע מהרגע הראשון לאן הוא חותר ובדיוק לשם הוא חתר. תמיד היה משהו לחתור למענו.

"אנשים חושבים שלעטוף דגים זה דבר של מה בכך. אנשים חושבים שאפשר לעטוף דגים גם בטאבלטים. עוד מעט הם גם יאמינו שמסכים יעילים יותר בשמירה על טריות הדג. לכל דבר בני האדם יאמינו, רק לא למה שהמציאות מבקשת להראות להם. אנשים רוצים הכל. הם רק לא מוכנים לקחת אחריות על המעשים שלהם. הכל כן, זה לא. חשבת פעם על כובד האחריות שירבוץ עליך ביום בו תבוא לבקר את אמא שלך, כאילו ככה סתם, באמצע השבוע, תתכנן אסטרטגיות בשורה, תסניף ותחניף, תמשוך זמן, תזיע בקצוות הצווארון, ואז תפתח את הפה ותיאלץ לבשר לה… לבשר לה…", הוא הרים את קולו לכדי צווחה, "לבשר לה…"

"אההה", אנקת אימה עלתה מגרונו של ניומן. הרווח בעיניו גדל בעוד סנטימטר. הוא דמיין צבא של אימהות פולניות מתרוצצות חופשי ברחובות ללא השגחה, רומסות כל דבר שנקרה בדרכן, ממיתות חורבן על הילדים שלהן בדברי תוכחה, בהטחת עלבונות על כפיות טובה, מתפשטות כחומצה רעילה ברחובות, נוזלות אל תעלות הביוב וצינורות ההשקיה…

"אתה לא תצטרך לבשר לה כלום, ניומן. אתה לא תצטרך לבשר לה כלום, כיוון שהיא תדע. היא תדע הכל עוד בטרם תפצח את הפה. היא תדע כמו שידעה הכל עוד בטרם פצחת את הפה בפעם הראשונה וינקת משדיה. היא תדע הכל, כיוון שכזו היא אמא פולנייה. עוד מהטלפון הלא צפוי היא תזהה בקולך. 'קרה משהו?', היא תשאל אותך מהדרך. 'ממתי הוא בא באמצע השבוע?', היא תגיד לאבא שלך, 'בטח קרה משהו'. והיא תבין מייד כשתביט בך כשתיכנס. ואתה תביט בה, ולא תמצא את המלים הנכונות להסביר. ואיך תסביר? איך תסביר שלא היו קרפיונים לגפילטע פיש? כי לא היו עיתונים? ככה תסביר לה? אתה הלוא עובד בעיתון. והיא תמיד רצתה שתהיה רופא. ואתה תמיד אמרת לה שעיתונות היא שליחות. ככה פתאום, אין עיתונים? אתה מצפה שהיא תאמין לזה? שליחות אמרת לה, שליחות! אין קרפיונים, מי ישמע, אחאב קטנוני שכמותך, אין קרפיונים. זה העולם שאתה מדמיין, ניומן, זה העולם?!"

עודד דמה עכשיו למטיף דתי משולהב בכנסיה בלואיזיאנה, הוא צווח, מתוח כולו, ידו הימנית מורמת למעלה ואצבע נמתחת ממנה, מטיח את נבואות הזעם שלו כנביא עיוור, ניומן מירר בבכי.

"אתה הרי היהודי הטוב, ניומן", עודד שינה בבת אחת את נימת קולו והפך מתקתק ומפתה, "יהודי טוב. תמיד היית. הדודות אמרו לך את זה בימי ההולדת, הדודים טפחו לך על השכם בלילות הסדר. ואתה רוצה שימשיכו לצאת עיתונים כדי שימשיכו להישלף מהים הקרפיונים. זאת המסורת שלנו. הדג והעיתון, העיתון והדג. המזון החומרי והמזון הרוחני. אלה הנכסים שלנו, עטופים זה בזה, שזורים זה בזה. ששה מיליון יהודים לא הלכו סתם כדי שנפסיק לכרסם גפילטע פיש בחגים שלנו. אילו רק היתה לששת מיליון האומללים הללו פיסת עיתון להיעטף בה ולהתחמם בגטו. אפילו לא סדין של 'הארץ', אלא פיסת נייר 'פנאי פלוס'…"

"בדיוק!", ניומן התמלא בבת אחת בפטריוטיות, כפגז הנורה מלוע של תותח, "אומה שלא יודעת לעטוף את הדגים שלה, תראה את בני עמה מולכים אל המשרפות. השוקן הזה. איך הוא מעז? ועוד לעשות עסקים עם גרמנים".

"מה עסקים? הוא בעצמו גרמני. למשפחה יש עד היום נכסים מניבים בברלין. רבעים שלמים בברלין, מינכן והמבורג רשומים עליהם בטאבו. מנדלסון עיצב בשבילם. העיתון זה רק חלטורה בהכנסה שלהם. רבעים שלמים בגרמניה, לא בלוב! דמיין לך. כל הכסף לשילומים חוזר לגרמנים בארנונה. זה הלופ האינסופי שאנחנו לכודים בו. אתה חייב להמשיך ולהוציא את העיתון, ניומן. אם לא בשביל ששת המיליונים, לפחות בשביל הדגים".

"באמת מה יעשו הדגים? רחמנות…"

"אתה תמשיך להוציא את העיתון למען האנושות כולה והאנושות תגמול לך, כפי שהאנושות גומלת לאלה שמיטיבים איתה. אתה היום העיתון האחרון שעוד נותר. אתה הנער שאצבעו בסכר. הפתרון הסופי! פון שטאופנברג! מגנו של פריט אחרון של זן הלווייתן הלבן שהאדם שרק תיעובו עולה על טיבו מבקש לחסל. כמו את העיתונות. אתה תהיה היחיד שימשיך להוציא את 'הארץ'. בעוד לא הרבה שנים הוא יהפוך לווינטג', פריט אספנות, כל עותק יהיה שווה מיליונים. אתה תהיה מליין. אתה תהיה המליין הראשון שעשה את הכסף שלו מעיתונות! אתה תהיה הראשון שלא הפסיד את התחתונים שלו בעיתונות. אתה תגלגל מיליונים. אנשים יסגדו לך. הם יעריצו את האדמה שאתה דורך עליה. עשירים יבקשו להתחכך בך. שוקן יתלה בך עיניים אכולות מקנאה והערצה. אילו היו עיתונים זולת 'הארץ' שאתה המוציא לאור שלו, היית כתבות שער, איש השנה בפרויקטים המבאישים מחוסר מקוריות שנה אחרי שנה. והכל בזכות הדגים. אילו היינו מעשייה, הייתי אני דג הזהב שלך".

"לא רוצה להיות מליין, לא עבדתי כל השנים ברשת שוקן כדי להתעשר", מלמל ניומן, אבל עודד כבר לא היה שם כדי לשמוע את זה, הוא כילה את התלהבותו בהטחת פטיש העץ בעשרות הקרפיונים ששלף יום קודם מבריכת הדגים של קיבוץ המעפיל.

הארץ" תחת אבנר ניומן הפך לעיתון הרווחי ביותר בתולדות העיתונות העולמית כיוון שנותר העיתון היחיד. הוא היה ההוכחה למופרכות התיאוריה בדבר מות העיתונות הכתובה וגילם את תגמול הטוב שיש בכוחו של היקום להציע לחרוצים ולצנועים, שרק כישרונם עולה על חריצותם וצניעותם. הוא חשף את המזימה. הוא הוכיח איך בעידן המודרני, אם אתה רוצה לדעת על אדם שהוא עבריין או לפחות אחד שיש לחשוד במניעים שלו, תוכל לדעת את זה מייד אם הוא קנה קבוצת כדורגל, כלי תקשורת או הקים לעצמו אחד כזה. הוא היה אימתם של משטרים קפיטליסטיים כיוון שמתח קו ישר בין כישוריו של אדם לרמת הביצועים שלו. בדברי ימי ההיסטוריה הוא ייזכר כזרז, כקטליזאטור, כסמל שהביא לקריסתה של השיטה הרקובה והמשחיתה, ולפרוץ המהפכה. הוא היה הבאג במנגנון כלכלות העבדות החופשית כיוון שהראה שבינוניות לבדה איננה מדד להתקדם באמצעותו.

הוא היה העיתון הרווחי ביותר והפך את מוציאו לאור לאיש הרווחי ביותר בתולדות העיתונות. ככזה, העביר מוציאו לאור את כל הרווחים האדירים שגרף מהוצאתו לאור של "הארץ" לעמוס שוקן כדי שעמוס שוקן יוכל להמשיך ולהוציא את "הארץ", כדי שדברים ימשיכו ויתנהלו כסדרם, כי גם למחזוריות תנועה מעגלית משלה המבטיחה שדברים ימשיכו ויתנהלו כסדרם כי זו היא דרכו של עולם. הוא חזר להיות עורך מאמרים במוסף היומי של העיתון, הפעם כבר על גג המערכת, היכן שהחלונות פתוחים לכיוון מערב ושמשיות מציפות את המרפסת כשדה כלניות בחודש פברואר, שומר הסף של העיתונות, כלב השמירה של הדמוקרטיה. כמו אחיו-בנפש הבוקסרים.

*     *     *

"אח שלי כזה פראייר, היה מחמיץ גם ממטר", התאונן תומאס ניומן בהפסקה בין השיעורים בחצר בית-הספר בבוקר שמשי אחד.

האוריינטליסטים החדשים (1) השלט
בלי משחק רגל בלי משחק ראש