סביוני פועלים – סיפורו של מאהל מכביסטי ביותר

פוסט מאת חיים שדמי

צילום: בן וייס

ולחשוב שהכל התחיל מהקנדי.

*

"אומה משונה הם הישראלים. לפני חודשים אחדים התהלכתי בשדרות קוגל בחולון וראיתי התקהלות. ניגשתי להתבונן מקרוב, והנה, אדם עומד באמצע כיכר, מוגבה מסביבתו באמצעות מדרגה, וצועק: 'אחד ועוד אחד הם שלוש, אחד ועוד אחד הם שלוש', והעשרות שמקיפים אותו חוזרים אחריו: 'אחד ועוד אחד הם שלוש, אחד ועוד אחד הם שלוש', כך שלוש פעמים.

"והנה, בעודי חולף על פני הקונסרבטוריון העירוני, שומע אני שירה אחידה עולה מתוכו והמיית ילדים מזמרת. התקרבתי והצצתי דרך החלון, והנה, מה גדולה היתה התדהמה שאחזה בי – אותו מנהיג התקהלות מהשדרה, עומד ומנצח על חבורת ילדים ונערים, והללו חוזרים אחריו בקולם שטרם התחלף: 'שמונה זה בדם, אבי נימני במכבי לעולם'. ציינתי בפנקסי: 'המחיר להפרטת ההשכלה הגבוהה – טמטום בכל פינה!".

(מתוך "אלטנויקלאב", יומן המסע בשבילי ישראל של מיטש גולדהאר, קיץ 2010).

*

כמכביסט, אני חש התרוממות רוח ועצבות גדולה. עצבות על השנים האבודות והמבוזבזות, בהן התבונה האנושית לא השכילה להגיע לכדי הבנה בדבר הצורך בשינוי וסגדה למנהיגים ידועים לשמצה. שנים הסברנו בטוב, הראנו איך אחד ועוד אחד הם שניים, לא הקשיבו לנו.

והתרוממות רוח אני חש, כי מאיתנו יצאה הבשורה וסחפה אחריה מרחב שלם. כמו מגדל קלפים הן נפלו, אחת אחרי השנייה. בינואר הקנדי זורק את נימני, ארבעה ימים אחר כך תוניס, ואז מצרים, ישראל, אוטוטו ספטמבר הפלסטינאי (הפלסטינאים תמיד באים אחרונים), ולוב, לוב, איך אפשר לשכוח את לוב, כלכלות בכל העולם קורסות, סוף עידן הקפיטליזם החזירי והקולוניאליזם התרבותי מתקרב. משבר כלכלי עולמי שלישי בתוך שמונה שנים, רק שטרסלר לא יבין את ההקשר. השיטה דפוקה, השיטה.

והתרוממות רוח, כיוון שהשינוי בא והוא התחיל בתוכנו. בקריית שלום, קריה של שלום.

*

מאז פרוץ המחאה רבים פונים אלי ושואלים, כיצד עלינו להתייחס אליה, באלו כלים מדעיים יש לנתח אותה, מה אומר המכביזם, היא טובה לנו או רעה לנו. זקוקים למסר ברור, בזמן שהמחאה הזאת, בגלל שנים ארוכות של מדיניות ממשלתית אנטי אזרחית, מוצפת במסרים ובדרישות.

לבי עליהם. טרכטנברג, טרכטנברג, עשו להם טרכטנברג מהאונה, מציפים אותם במומחים שמסבירים להם תיאוריות קשר בין מדד האלכסון לריבית של דנקנר ולתספורת של בן דב. ואני מבין ללבם. הם רואים בהפגנות דגלים אדומים ואומרים לעצמם, האם באמת שחר של יום חדש מפציע מולנו?

זו היא רק עוד דוגמא לפלורליזם שבבסיסו של המכביזם, ולהיותו הגילום האמיתי של סוציאליזם ואחווה סולידרית. אכן, פוליטית-תרבותית, מקושר הצבע האדום עם סוציאליזם (אם כי, בואו נהייה כנים, כמה מהמשטרים האפלים ביותר, כמה מאלה שדיברו ומדברים בשם הסוציאליזם, חוות של חיות במרחב הפוליטי, מתהדרים גם הם בצבע האדום. סטלין, צפון קוריאה, גרמניה ההיא – ככה שלצביעות ולרודנות אין צבע).

וכשם שהחליט מי שהחליט, שלא לקשר בין שמאלנות למאבק החברתי של החודש האחרון – אחרי הכל, אין שום קשר ואוי למי שיזכיר אותו, בין ערכים של סוציאליזם וסולידריות, בין חיזוק מעמד הביניים והמעמד הנמוך והיחלשות רודנות ההון, לבין שמאלנות – כך גם מכיר המכביזם בעובדה כי הציבור מבשיל בקצב שלו. ואם הציבור בוסרי כרגע במידה כזאת שעבורו אדום הוא צבע המחאה, סו בי איט, שיהיה אדום.

וההמונים לא יודעים, תועים כנוודים במרחב הקיומי. אמרנו אין בעיה, הציבור צריך את הנינט טייב שלו, העם זקוק למאמי, לנינט טייב הוא מקשיב. אז ארגנו להם את דפני ליף, הנינט טייב שלנו, והיא עמדה וצעקה להם: "העם דורש צדק חברתי!", כי מיטש סיפר לנו על הפתגם הקנדי שאומר: "בזמן שההמון הולך עם זרם, רואי המחר כבר בונים את הסכר".

חוצמזה דפני ליף זה שם שמתגלגל טוב על הלשון גם בקנדית, זה שם חוצה גבולות ומיטש אמר שבלי שם אוניברסאלי המחאה לא תתפשט. ובאמת, הם ראו אותה צועקת, ואמרו לעצמם, איזה מאמי, איך היא מעזה, והתאהבו בה. התחילו לצעוק אחריה כמו פסיכיים: "העם דורש צדק חברתי!".

העם רצה, העם קיבל.

שישים ושלוש שנים של טרכטנברגיזציה, והאנשים כבר לא יודעים לחשוב עצמאית. דנקנר, ריכוזיות, תשובה – הכל תוצרי לוואי, תתחילו כבר להפנים. אלה ימים מרגשים, ימים של שינוי. הכוחות שמולם אנחנו ניצבים חזקים ונבנו הודות להזנחה של שנים. לא מוחקים שישים ושלוש שנים של הרס וחורבן בקיץ אחד של בנייה.

* * *

מאז שקבענו את אוהל המחאה שלנו בשדרה מול הסניף המרכזי של בנק הפועלים, כמו ז'ונגלר אני נכנס לבנק, דון ז'ואן מתוך ז'ורנל. אין אחד שמעז להתעסק איתי בכלל. עם שקים של כסף אני יוצא מהסניף, שקים עמוסים בשטרות, אין שטר פחות ממאתיים, ומטילי זהב כל הדרך מהכספות שבמרתף, חולף על פני אשנבי הפקידים המעונבים, חוצה את מסדרונות קומת ההנהלה המעומלנים, מנדף מעלי את המאבטחים החמושים בעוזונים, משאיר אחריי שובל יהלומים (מילולית יהלומים, שיהיה גם להמונים), והם קופאים ודוממים כולם, הפקידות תולות בי עיניים מעריצות, שלולית מתהווה מתחת לכסא עליו הן יושבות, לבלרים של שנים נושאים אלי מבטים מעריצים – ואני, כמו רוח עובר על פניהם, בתנועת סלואו מושן בוטחת, חזה מתוח וזרועות מבליטות שרירים מכובד השקים, זורק בכיוונם: "בלי עמלת שורה, אפילו לא בצחוק".

*

ישראלים, גם כשהם מוחים, הם ישראלים. אחרי שבוע ימים מדובר היה בשרשרת צפופה ומיוזעת, אוהל על גבי אוהל שנמתחו מתחילת השדרה ליד הבימה ועד נחמני, כאילו מישהו לקח רב קומות של אוהלים שאין הפרדה ביניהם, והשטיח אותו על הרצפה.

דווקא בהתחלה הכל עבד לפי התכנון האורבאני ההגיוני. מישהו שם אוהל, והבא אחריו שם את שלו במרחק חצי מטר, לפעמים מטר, ממנו. אחר כך התחיל מישהו טור אוהלים חדש מעברה השני של השדרה. ואז התחילו הדיווחים בטלוויזיה המסחרית – זאת שאחראית ליצירת ההשטחה התודעתית של האזרחים, והפיכתם לקונסרבים במטבח צה"לי, לא פחות מכל נאום של ביבי על סלע קיומנו בקונגרס האמריקאי – והנהירה הגדולה התחילה. האנשים ראו בטלוויזיה שהאוהלים נפרשים בקטע שבין הבימה לנחמני, וגם הם רצו לשים את האוהל שלהם בקטע שבין הבימה לנחמני. אני ספרתי שם לפחות שש מאות אוהלים, וזה עוד לפני ששמו את השירותים הכימיים.

אביעד ואני הסתכלנו על הגוש הזה, ואמרנו שאת האוהל שלנו נשים הרחק מהפאוולות המצחינות והדחוסות של צפון רוטשילד. "תסתכל על מה שאתה רואה כאן", אמר אביעד, "מה אתה רואה כאן? אני אגיד לך מה אתה רואה כאן. אתה רואה כאן חוסר הבנה בסיסי במהותה של הפיכה.

"אתה רואה את האיש עם הקסקט על הראש ופרצוף שמורכן מעט למטה? אתה יודע מי זה? זה אייל גבאי, המנכ"ל של משרד ראש הממשלה, עוד אחד מאלה שאחראי לטירוף המערכות כאן. ברור לך שהוא מסתובב עם קסקט כדי שלא יזהו אותו. והגבאי הזה, למה הוא מסתובב כאן? כי ביבי שלח אותו לרחרח את השטח. הוא חשב לשלוח את עמידרור, אבל עמידרור מזוהה מדי והיה גם חשש שהוא יפתח בירי על המוחים.

"מאז הפליטת פה שלו על זה שצריך לחסל בוגדים בשדה הקרב, ביבי מבין שעמידרור זה לא צחוק. אקוניס יכול היה להיות אופציה טובה, אבל אקוניס מתפרק לחלקיקים זעירים כשהוא מחוץ לאולפן הטלוויזיה, כמו גוף אדם שמשתחרר מחוץ לאטמוספרה בלי חליפת חלל.

"אז בהתחלה הוא שלח לכאן את ארדן. וארדן עם הפרצוף-תחת הסגלגל שלו, אמר למוחים שהוא בהחלט מזדהה איתם וגם הוא לפעמים אומר לאשתו שהוא לא מבין איך הוא, עם המשכורת שר שלו, לא גומר את החודש בגלל יוקר המחייה שמשתולל בחוץ, והיא כל פעם צועקת עליו שיעזוב כבר את המשרד לאיכות הסביבה וייקח תיק יותר טוב עם יותר כסף, ביטחון או אוצר נניח. וארדן, באופן בלתי מוסבר, אולי בגלל הייסורים שמנחיתה עליו אשתו, נגע בלב של מנהיגי המוחים ובגלל זה לא זרקו אותו משם כמו שזרקו את הליפה הזאת שהיתה פעם דוברת צה"ל.

"רק שבאותו זמן שארדן יושב עם המפגינים, ומבקש לסלול להם דרך ללבו של ראש הממשלה האהוב שלו רק כדי לקבור את המחאה הזאת עמוק באדמת הפטאנק של רוטשילד, הפועלים באחוזה שהוא בונה בסביון בדיוק סללו את שביל הגישה לגראז' בחלק האחורי של החצר, כמו שהוא הבטיח לאשתו כדי לרכך עוד יותר את הלב הקשוח וחסר היכולת-לבוא-לכדי-סיפוק שלה. אז גם ארדן התפוגג ומאז לא רואים אותו יותר פה.

"אבל גבאי, את גבאי לא מזהים. הוא האיש מאחורי הקלעים, איש הצללים, טווה חוטים. כשביבי אומר בואו נפריט את ההשכלה הגבוהה כי זה משרת אותנו, גבאי דואג שזה יבוצע. כשעיוות ליברמן אומר בואו נבנה בקדומים יחידת דיור לכל ילד עם כיפה, כמו שעשו הקיבוצים לחברים המפונקים שלהם – גבאי מפרמט את זה אופרטיבית.

"ומה הם מנסים להשיג בזה, אתה בטח שואל את עצמך, למה הם שלחו לפה את גבאי? כדי להרגיש את הדופק. והדופק, כמו שגבאי מרגיש אותו עכשיו, זה דבר קטן, בקושי פעימת יתוש, שמתוח מהבימה עד נחמני, בסך הכל חמש מאות מטר. איך יעשו כאן צדק חברתי בחמש מאות מטר? מה זה, פיצה? מי יתרגש מזה?

"הכוח של המחאה הזאת הוא במיצג שלה. לשוב לאוהל זה לא מספיק, אנשים היום אוהבים גדול, מאסיבי, ובדיוק בגלל זה צריך להפוך את המיצג למשהו שייצרב בתודעה, משהו ארוך באמת. אנחנו חייבים להזיז את האוהל מהסלמס האורבאני-אוהלי הזה ולתקוע יתד, מילולית יתד, במקום אחר בשדרה, נניח…".

ואני ישר קפצתי ואמרתי: מול הסניף המרכזי של בנק הפועלים. כי החשבון שלי בסניף ההוא, וחשבתי שיהיה משהו מאוד סמלי וצודק לתקוע את האוהל מול התחת שמחרבן לי בשיטתיות על הפנים כבר שנים, התחת שהמציא את השיטה שבגללה יצאה המחאה הזאת. כי כמכביסט, האישי והחברתי תמיד מעורבבים אצלי ומקרינים זה על זה.

***

כל זה קרה, כאמור, ימים ספורים אחרי תחילת המחאה, ובאותו הלילה כבר קבענו את האוהל שלנו מול הסניף המרכזי של בנק הפועלים, שבבעלות זאת שאמרה לנו תמיד לחשוב חיובי. אבל תמיד, תמיד, גם אם הבנק מעקל לנו את החשבון, גם אם פיטרו את אבא שלנו מהעבודה במפעל כי מישהו חשב שטקסטיל כדאי לייצר בסין, פשוט יותר זול שם, וגם אם מעלים לנו את הסמים, אופס, טעות פרוידיאנית, התכוונתי כמובן למסים. והכל רק בזכות זה שהשינוי מתחיל בתוכנו.

בהרבה מובנים אפשר להבין אותה, כמובן. צודקת מבחינתה. הענף הכי רווחי במשק הישראלי מאז קום המדינה הוא להתחתן עם שרי אריסון. אחד-אחד הם הסתדרו בחיים, תשאלו את אוהדי הפועל חולון. היה את זה ששכחתי איך קוראים לו, ואז דורסמן, ואז הגלזר הזה, שלא צריך להיות מפענח גאון של צפונות נפש האדם בשביל להבין מהפרצוף שלו שעם אחד כזה לא קופצים ממקפצה.

וכל הרשימה הזאת הביאה אותי לכדי מחשבה שגם אני צריך לחשוב חיובי, ולא סתם חיובי אלא גם יזמי, כמו שהבנק מעודד אותנו לחשוב, והחלטתי שגם אני מתכוון להתחתן עם שרי אריסון דבר ראשון אחרי שנגמרת המחאה ונקפל את האוהלים.

קודם כל, אני מאמין לה שהיא התכוונה לזה כשהיא אמרה שהשינוי מתחיל בתוכי, וההוכחה שאני מאמין לה היא, שמייד אחרי שהאוהל שלנו עלה על הקרקע, לקחנו בריסטול, עשינו ממנו שלט, וכתבנו עליו: "השינוי מתחיל בתוכי", ומתחת, בסוגריים, "רני רעב", ותלינו אותו על האוהל.

ככה, מול הפרונט של הבנק, בדיוק בנקודה שכל השמונה עשרה מצלמות אבטחה – שמוסתרות בפרוז'קטורים האדירים שפונים לרחוב ומסנוורים את העוברים ושבים כאילו מדובר בכלא שושנק בשנות הארבעים – יקלטו טוב-טוב את מה שמתהווה להם מול הפנים. כבר למחרת אני רואה בפלט תנועות החשבון שלי חיוב של שקל ושישים וחמש עמלת התרסה.

אני פשוט חושב שגם אם היא מחתימה אותי על הסכם הממון הכי כובל שיש, בכל זאת היא בטח למדה משהו מהעבר והשינוי הרי מתחיל אתם יודעים איפה. גם במקרה כזה אני בטוח יכול לצאת אחרי שנתיים עם איזה מאתיים אלף דולר נקי ביד, ובשנתיים האלה לעשות כל מיני השקעות ומינופים מסוג היזמות העסקית שביבי והשען מאקירוב המציאו וקראו לו "לביתי" – ואני מסודר. עזבו אותי מהמיליונים שעשו זה שאני לא זוכר את השם שלו, דורסמן וגלזר. לא צריך את הכאב ראש הזה. אין לנו, אנשי המחאה, ציפיות להתעשרות. רק לחיות בכבוד, זה הכל.

*

לכל העניין היזמי הזה אני מתכוון להתפנות מייד אחרי שתיגמר המחאה, אחרי שנפיל את הממשלה הזאת, רק אז מבחינתי נגמרת המחאה, ורק במקרה כזה אני מזיז את האוהל מרוטשילד. אבל עד אז, בכל אופן, בלי שהבנו את זה בכלל, הפכנו, אביעד ואני עם האוהל שלנו, לעשירון העליון של המחאה. עברנו לפרברים המוריקים של השדרה, הרחק מהפאוולות, עם גדרות שתוחמות את הדשא שבשתי גדות השדרה, ומערכת השקיה.

וזה היה שילוב קלאסי, כי גם היינו חלק ממחאה, וגם היתה לנו הפרטיות שלנו. תוך דקה כבר הגיעו שתי בנות ושאלו אם יש מצב לשים את האוהל שלהן לידינו. בטח שהסכמנו, אבל התנינו את זה בזה, שגם הן ישימו שלט: "השינוי מתחיל בתוכי (רני רעב)".

למחרת, כל מקטע השדרה הזה, מנחמני ועד נחלת בנימין, כבר היה מלא באוהלים, כי הישראלים גם כשהם מוחים הם ישראלים. שוב הוכיח דור העתיד כי הוא פורץ דרך בכל מה שקשור לחשיבה עצמאית, חזון והנהגת המונים.

ועוד דבר חיכה לעובדי הבנק והבעלים שלו למחרת בבוקר. שלט ענק, מתוח מעץ לעץ, בין שני העצים שתוחמים את גבולות שני האוהלים, ועליו כתוב: "המדינה סובלת מהפרעת קשב וריכוזיות", בפונט של בנק הפועלים כולל סמל המעוין.

על הגדר בשדרה שצמודה לאוהל שלנו, הצמדנו שלט נוסף: "סביוני הפועלים". כך עלתה לקרקע שכונת מחאה חדשה.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

*

חיים שדמי  בדה באזר

דה באזר בפייסבוק

יו.אס אופן בפתח: פדרר בהכחשה, נדאל משנה גישה
על התועלת במלחמות מזרח תיכוניות

9 Comments

צור שפי 24 באוגוסט 2011

נפלא. אני רוצה להיות בעלה של שרי אחריך, אפשר? לקחת מספר? רק דבר אחד לא הבנת, כשהיא אומרת "השינוי מתחיל בתוכי" היא מתכוונת לתוכי במשמעות parrot כמו ההוא במונטי פייתון שמת או ישן, שגם זו מטאפורה לא רעה למעמד הבינים.

קרקו 24 באוגוסט 2011

מעולה. גם צור (למרות פועליותו).

קרמר 24 באוגוסט 2011

גאוני שדמי. ותזכיר לי מי הפרזנטור של הבנק הזה, נו ההוא מהעיתון של יום שישי.

אנונימוס 24 באוגוסט 2011

ספרקטוס

S&M 24 באוגוסט 2011

היה מצחיק מהתחלה, אבל כשהגעת ל"עמלת התרסה" נגמר לי החמצן. ענק!

ויכסלפיש 25 באוגוסט 2011

לייק ענק.

טימי 25 באוגוסט 2011

אומנם מכביסט אבל תותח!
ענק!!!

אבי 25 באוגוסט 2011

שכונה לעניין. אחלה שלטים.

אודי - אחד שמבין 26 באוגוסט 2011

"כל זה קרה, כאמור, ימים ספורים אחרי תחילת המחאה, ובאותו הלילה כבר קבענו את האוהל שלנו מול הסניף המרכזי של בנק הפועלים" –
כמי שמצלם מקרוב את המחאה ואת התפשטותה, לא ממש הקמתם את המאהל אחרי "ימים ספורים"- אלא כמעט שבועיים לתוכה (כשהאוהלים הגיעו כבר לנחמני כמדומני – בסך הכל מקטע אחד ממך) – קצת לקראת ההפגנה השנייה. אנא דייק ואל תצטייר כחלוץ

Comments closed