לכאורה, אני כמו משה רבנו. אבל רק לכאורה. אבל לזה אגיע בסוף. תחילה, לעיקר החדשות ולפרשה שמסעירה את עולם הספורט מאז שבת –

התקרית האלימה בין יוסי בניון לאוהד מכבי, בלעדי לדה-באזר, למענכם ובשבילכם, הודות לשליח הדה-באזר שהיה פרוש בשטח. ומה שקרה זה ככה:

הכול התחיל במחצית המשחק בין מכבי לחיפה. ומה שקרה זה, שאוהד מכבי בשער 13, עמד סמוך לגדר ההפרדה בין השער ליציע העיתונות, הבחין בבניון שבשער הכבוד והתחיל להוריד עליו קללות, מטר של קללות, אבל מה, קללות קלילות, כל מיני בן-זונה, אשתך זונה, דברים כאלה, בנוהל הרגיל, לא משהו שלא שמעת ואמור לגרום לאוזן שלך להטות אוזן אם היא במגרש כדורגל. לא משהו שאימא מארגון אימהות בלי עגלות תכתוב עליו מאמר נזעם על הבן שלה שחזר הביתה מזועזע מהאלימות המילולית שהוא שמע ביציע ועכשיו היא מזועזעת גם.  אבל זה היה עקבי, עקבי כמו הטפטוף שיורד עכשיו בירושלים. זונה, יא בן-זונה, אשתך זונה.

כמה דקות קודם, הרגשתי שאני צריך להכניס משהו לבטן, אז ירדתי למזנון וקניתי לי פיתה עם חומוס וחמוץ ושיפקה, שזה בעייני מעדן – והוא אפשרי כמעדן רק במגרשי כדורגל, כולל חתיכת חמוץ אחד ולא חלילה חמוצים – בשמונה שקלים, הודות למאבקם הצודק של ארגון האוהדים "היציע" להוזיל את מחירי המוצרים במזנונים.

*

אני מקפיד לאכול בצורה מסודרת, שלוש ארוחות מלאות ביום, פלוס קצת נשנושי בצק בלילה לפני השינה, וכחלק מהצורה המסודרת, עומד גם עניין הנחת. אני אוהב לאכול בנחת. ואם אני כבר מוצא את עצמי אוכל משהו בפיתה, חשוב לי מאד שיהיה בנחת. אז עליתי בנחת חזרה למקום שלי ביציע העיתונות, כרסמתי להנאתי את הפיתה-חומוס, בניגוד לאוהדת הפועל מסוימת שפרסמה עלי ברשתות החברתיות שאכלתי נקניקיה כדי להרים עלי את הטבעונים, ובאמת, בלילה למחרת המשחק, כשחזרתי הביתה, חיכתה לי כנף של יונה על השטיחון על סף הדלת. אבל זאת היתה פיתה עם חומוס ואחרי שהתמקמתי חזרה במקום שלי, בנחת, והמשכתי לאכול, בנחת, אני רואה את בניון מטפס בנחת במעלה המדרגות המפרידות בין שער 13 ליציע עיתונות. וכעת, תיאור גרפי עבור אלה שלא יודעים איך נראה בלומפילד:

יציע הכבוד יושב על קו האמצע, כשהשורות הראשונות על הדשא, ומעליו, יציע העיתונות. כך שלמעשה, מדובר ביציע אחד המחולק לשניים. שער 13 נמצא מימין לשער הכבוד ויציע העיתונות – כשפנינו אל הדשא – ומשתרע לכל אורכם. משני צדי שער הכבוד, גרם מדרגות עליו מטפסים הצופים אל מקומם ביציע ויורדים בו ממקומם ביציע. זה היציע שבו יושבים אנשי הקבוצות היריבות, למשל, יושבי-הראש, המנהלים. גם מוזמנים שהמועדון חפץ ביקרם יושבים שם, נשות כדורגלנים וילדיהם, ומנויים עשירים שנטבלים בג'ל לפני שהם יוצאים מהבית.

*

גם לוני הרציקוביץ' יושב באופן קבוע במשחקי הבית שלנו ביציע הכבוד. בפעמים הראשונות בעידן גולדהארט כשראיתי אותו שם, הייתי נוהם בחוסר שביעות רצון לסובבים אותי, "מה הוא עושה כאן? מה האיש הזה עושה כאן, לעזאזל?", חמור יותר מביבי נואם בעצרת זיכרון לרבין, ואחרי הפעמים הראשונות, כשהדבר הפך לשגרה, הייתי אומר את זה בקול רם יותר, כדי שיגיע גם לאוזניו. לקח לי זמן רב להבין שטוב שמונומנט השעווה הזה מגיע. הוא אנדרטה, מצבת זכרון, יד לפנים, כמו האנדרטאות שמפוזרות בברלין להזכיר מה היה שם, באותם רחובות, מה התחיל שם, בשנות השלושים של המאה העשרים ולא נלמד. ולראייה, הופעתו של מונומנט השעווה, דוקטור קליגארי, ששים שנה מאוחר יותר. ככה למדתי להתחיל לחבב את בובת השעווה; שנזכור שהטוב איננו מובן מאליו, שלהגיע רחוק אפשר גם מללכת לאחור, שנזכיר ששתי האלופות האחרונות שלא היו אנחנו, רשומות בטאבו על האיש הרופס והנאלח הזה, שבמו ידיו… קאט! אני מתפזר ויותר מדי משחזר.

גם יוסי בניון ישב באותו משחק ביציע הכבוד. חולצת כפתורים אפורה שרוול ארוך, שיער מרוח במי ורדים, ומכנסיים כהים.

*     *     *

עכשיו אני מתאר לעצמי שיש הרבה אנשים ששואלים את עצמם עכשיו, מה אני עושה ביציע העיתונות בבלומפילד אחרי שרק לפני כחודש סיפרתי כאן איך הורחקתי בהסכמה מיציע העיתונות לפני כחצי שנה אחרי מספר תקריות, שנגרמו שלא באשמתי, ביניהן הפעם ההיא שצעקתי לסטיבן שלום "שב, שב בשקט, יא מנצל שואה", אחרי שהוא קפץ מהמקום שלו ביציע הכבוד במשחק שלנו עם באר-שבע לפני שנתיים בעונת הסוזה. מה שהיה זה שהוא התלונן על איזו החלטת שיפוט, ואני באופן אישי לא מוכן ששר בממשלה – לא כל שכן סטיבן שלום, לא כל שכן בעלה של ג'ודי ניר מוזס ושות' – ימחה כנגד טעויות שיפוט, כל טעות, כל שיפוט. זה היה לפני שהשתיקו את הפרשה ההיא שאמרו עליו את האמת, לפני הפעם השנייה שכבר אי אפשר היה להשתיק אותה, אבל את הקריירה הפוליטית של סטיבן דווקא כן אפשר היה להשתיק. ובאותם ימים היו הפריימריז בליכוד. ומי שזוכר, סטיבן שלום יצר לוגו במסגרת ההתמודדות שלו בפריימריז בנוסח הטלאי הצהוב מהשואה. אפס.

אז כשסטיבן התרומם, כמו אוהדי באר-שבע אחרים, וקפץ בתלונה על השופט, אני קפצתי עליו כדי להשתיק את התלונה, וצעקתי לו, שיישב בשקט, יא מנצל שואה, והוא ישב שלוש שורות מתחתיי; הוא בכבוד, אני בעיתונות. שלא תהיה פה אי הבנה. זה לא בגלל שהוא אוהד באר-שבע. גם על צחי הנגבי צעקתי פעם שהוא בושה בשבילנו שהוא אוהד שלנו ולדן מרגלית אני אוהב לקרוא, כשאני נתקל בו אחרי משחקים, אם הוא כבר הרים טלפון לביבי לגבי הטור של מחר. וזאת נקודה חשובה, כי אני אומר, קודם כל אזרחים, וזה בניגוד לשני עיתונאים שהם אוהדים של באר-שבע שישבו ביציע באותו ערב וישר קפצו עלי ואמרו, "מה זה צריך להיות? זה יציע עיתונות, זה ייצוגי", אז עניתי להם שקודם כל אנחנו אזרחים ושהשר יהיה ייצוגי דבר ראשון. זה מה שאמרתי להם. כי אני שליח הדה-באזר.

*

וככה העברתי לי את חצי השנה האחרונה מאז ההרחקה, פעם ביציע 13 ופעם בשער 2, מה שנקרא העלו אותי ליציע עד סוף העונה, שזאת הסיבה השנייה למה בסוף לא לקחנו את האליפות, אחרי הסיבה הראשונה, שהיא המוות של אבא. אז כמה ימים לפני המשחק האחרון של העונה, אמרתי לאנשי המועדון שראוי, בשביל מכבי, שנגיע הם ואני מאוחדים למשחק, כי להזיק זה בטח לא יכול ויותר מזה, זה יועיל מאד, כי חשוב שהקבוצה תרגיש שהמשפחה מאוחדת, כפי שהיא באמת, כדי שהיא לא תהיה עצובה. גולדהארט אמר שהוא דווקא ישמח וג'ורדי אמר שלמה לא, אז חזרתי בפעם האחרונה ליציע העיתונות בבלומפילד הנוכחי. אז ככה חזרתי.

*     *     *

וככה חזרתי עם הפיתה והחומוס, החמוץ והשיפקה, בנחת, למקום שלי ביציע העיתונות, ואני רואה את בניון מטפס, בנחת, במעלה המדרגות. וכל אותו הזמן, האוהד ההוא המשיך עם הקללות, בנחת, כמו ניגון רקע במערכת הכריזה שניגנה ברקע, זמזום שחולף כשגרה, בן-זונה, אשתך זונה, וכאלה מין, ואני אוכל לי בנחת ורואה את בניון מטפס בנחת ואומר לעצמי בבטן, לצד הפיתה, החומוס, החמוץ והשיפקה, שהוא בטח בא להגיד לאוהד הזה, "בואנ'ה אחי, עזוב אותך, למה ככה? בשביל מה הקללות האלה, אני אפילו לא משחק בכלל, לא מתאים". ואני אסביר למה חשבתי ככה.

זה היה ביום חורפי אחד, לפני שבע-עשרה שנה, ינואר 1999. נו, גם כן חורף. שנת בצורת, טי-שרט'ס בדצמבר, כמות משקעים כמצבה של מכבי באותן שנים, והכול בגלל האובססיה הבלתי-נשלטת של רובי שפירא לאליפות, אחרי שש שנות שפיכת כספים כזרע במאה-שערים, כלומר, ללא תכלית. עוד ועוד החתמות, ארבע-מאות אלף דולר לטלקר, דברים כאלה, בלי שמשהו ממשי מתקדם. אז שפירא התחיל להשקיע בכספים כדי להשפיע על מזג האוויר, כדי שלשחקנים שלו לא יהיה קשה עם הרוחות הנוראות בחורף שהיו מגיעות מהים למגרש בקריית-אליעזר ומסיטות את הכדורים. העלה מטוסים לשמיים עמוסים ביודיד כסף, החזיק מדענים מהטכניון בשבי עד שיבואו עם פתרון, ובסוף, זה הצליח לו. אם בסוצ'י יכול לרדת שלג, מה הבעיה שבחיפה יהיה חורף שחון אחד. לא ביג-דיל, חוץ מאפקט השרשרת האקלימית, שנה אחר-כך, שגמר על הדגה, בלבל לדגים את ההרגלים, הפסיקו בגלל זה לעלות לקו המים עקב ההתחממות הדרמטית, ושפירא התאבד.

*

ובאותו שבוע בינואר 1999, היה לנבחרת האולימפית מחנה אימונים בחיפה והם העבירו את הלילות באחד המלונות בעיר, הדר-כרמל, נדמה לי, ואולי משהו אחר עם כרמל. כל מלון בחיפה זה משהו-הכרמל. באותה שנה, הרחיב אברם את גניבת הדעת שלו והתפתח לתחום השחקנים הצעירים, שחקנים צעירים מוקפים בנימני. אני הייתי אז גם צעיר, פחות או יותר בן גילם של הצעירים חג'ג', בן-דיין, צרפתי, בן לוז כדי להיות מישהו לדבר אתו, ומבוגר בשנה-שנתיים בממוצע מהם כדי להיות אח גדול ובוגר. לעד אוהב את החבורה הזאת, התמימה והילדותית, מלאת השאיפות והנהדרת, ובאותם ימים לוקה עדיין שלא באשמתה בעיוורון, עיוורון גניבת הדעת, שיחריב לכל אחד ואחד מהם את הקריירה. בקיץ, כמה חודשים קודם, ימים לפני שהתחילה העונה, הזהרתי אותם. כנביא עיוור-אח בוגר, הזהרתי אותם. אבל הם לא שעו לי, כיוון שכמו בכל טרגדיה, הקורבן אינו מסוגל לראות את הטרגדיה המתרגשת מעל לראשו. וכשהוא כבר רואה, זה כבר מאוחר, הסכין כבר פילחה לו את האיברים הפנימיים.

אבל מאד אהבתי אותם ורציתי שיצליחו גם בשבילם, לא רק בשביל מכבי. אז קבעתי עם בן-דיין וצרפתי שאני אבוא לבקר אותם באחד הערבים במלון במחנה האימונים של האולימפית, ונעשה כתבה ל"העיר", אחרי הכתבה ההיא מהקיץ. איזה חמודים הם היו, הילדים האלה. בני-אדם, גובה העיניים, צחוקים ורצינות, ילדים שובבים ומסורים, חולמים בגדול ומאמינים בעתיד. צרפתי ובניון ישנו באותו חדר. בן-דיין היה עם אורן רותם. וסדר היום של כל השחקנים באולימפית היה נראה ככה: כשלא מתאמנים, אוכלים או ישנים – משחקים כדורגל בחדר של צרפתי ובניון בפליי-סטיישן של בניון. כיבוי אורות באחת-עשרה, קימה בשבע, שעתיים אימון בבוקר, שעתיים אחרי הצהריים, שלוש ארוחות – רוב הזמן עבר עליהם בחדר של צרפתי ובניון, משחקים בסוני-פלייסטיישן של בניון. חדר שתי מיטות בבית-מלון, עשרים וכמה שחקנים, הדלת סגורה, אף אחד לא במסדרון, יש מקום לכולם, המנצח ממשיך, המפסיד מתחלף. בניון ניצח כל הזמן.

איזה ערב משגע ומהנה זה היה. מתי שהוא גם הגיע תורי ושיחקתי סוני-פלייסטיישן מול בניון והפסדתי 2:1, לנצח מאותו יום שורה בקורות החיים שלי, "1999 – ינואר. הפסד במשחק כדורגל מול אימפריית בניון בתוצאה המרשימה 2:1".

ואני מספר את כל זה, כי הדבר שאני זוכר במיוחד מהערב ההוא, זה איזה ילד מקסים וחמוד היה בניון. "ראית את זה?!", הוא קרא בהתרגשות והסתכל בעיניים נוצצות אחרי מהלך מדהים בפליי-סטיישן, ואת המבט הזה, שהיה בו המון תום וחום, אני לא אשכח, ומאותו יום, אני תמיד מספר על הערב ההוא, איזה מתוק וצנוע ובנאדם בניון. אחר-כך, השחקנים היו צריכים לצאת מהחדר לארוחת ערב ובניון נשאר בחדר והמשיך להראות לי מהלכים משוגעים בפליי-סטיישן, כי שנינו רזים ובניון אמר שהוא עוד מעט יבוא לאכול ובנבחרת אמרו שיותר חשוב שבניון ישקיע בפיתוח יצירתיות מבאוכל.

אחר-כך בן-דיין וצרפתי ליוו אותי לתחנת רכבת והם לא הפסיקו לפטפט כל הדרך, וכשעמדנו בתחנה בן-דיין אמר, "הוא יגיע חזרה לתל-אביב אחרי חצות, זה נורא מאוחר, אולי נסדר לו חדר במלון?", אז צרפתי אמר שאי אפשר, הם בטח לא ירשו, אבל שאני אהיה בסדר ולא צריך לדאוג לי. עליתי על הרכבת ונופפנו זה לזה לשלום מבעד לחלון כשהם על הרציף. כמה ימים אחר-כך פורסמה הכתבה ההיא ובן-דיין וצרפתי התקשרו לספר לי שקורק הנבל נזף בהם מה פתאום הם מדברים בעיתונות בלי אישור שלו. ברגע הראשון אני קצת דאגתי להם שסיבכתי אותם, כמו שאורי בלאו סיבך את ענת קם, אבל הם היו מאד משועשעים כשהם סיפרו את זה וצחקו שאין מה לדאוג.

*

וכשראיתי את בניון מטפס במעלה המדרגות, הסתכלתי עליו בחיבה, בזכות השורה ההיא בקורות חיים ובזכות זה שמאותו יום הוא מקובע אצלי כבנאדם צנוע וטוב לב ומלא קסם ותום, מירית מדימונה. ושמחתי על המפגש המחודש הצפוי לנו, אחרי שהוא יגיד לאוהד ההוא "בואנ'ה אחי, עזוב אותך, למה ככה? בשביל מה הקללות האלה, לא מתאים", בזכות מי שהוא, שנשאר הילד הצנוע מדימונה ואייאקס. האוהד ההוא, שקילל אותו, הוא היה באותה השורה שלי, מרחק ארבעה מטר, כשרק גדר קטנטנה שמגיעה עד למותניים מפרידה בין היציעים. וזה נראה היה מתפתח למשהו מעניין, הטיפוס הזה של בניון בנחת במעלה המדרגות לעבר האוהד שקילל אותו בנחת, אז התמתחתי בסקרנות בנחת ואמרתי לעצמי בבטן, שזאת הזדמנות נהדרת לפגישה מחודשת פלוס הזמנה לדו-קרב חוזר בפליי-סטיישן. והמשכתי לאכול את הפיתה בנחת. ואז קרה הדבר הבא.

בניון הגיע והתייצב מול האוהד המקלל ואמר לו משהו כמו, "יא בנזונה, אני אזיין אותך", מילה פה מילה שם בסדר שונה, אל תתפסו אותי במילה, זאת הכוונה ב"משהו כמו". אז האוהד הגביר את הקללות שלו, והיו חילופים, של קללות, וגם של איגבור, ואז באתי להתערב, כי אני לא אוהב אלימות לא מוצדקת, ובכל-זאת, בניון, ובכל-זאת, אוהד מכבי, אני שוחר שלום וגם שליח הדה-באזר, אז באתי להתערב ואז קרה הדבר הבא.

האוהד המקלל תפס את בניון בצוואר מאחורה וקירב לו את הפרצוף לפנים שלו, משהו כמו איום מומחש בראסיה, ובניון הרים את היד שלו והוריד אגרוף מלא, ביד מתוחה, אגרוף מתפרץ, על האוהד. עכשיו, אני לא בטוח אם הוא פספס את הצד של הפרצוף של האוהד, אבל אני די סגור על זה שהוא פגע לו בכתף ימין (שמאל מנקודת המבט שלי). כאן גם אני נקלעתי לעימות פנימי. מצד אחד, הפיתה שלי שהחזקתי בנחת מתוך כוונה להמשיך לאכול אותה בנחת, ומצד שני, ההכרח להפריד, גם אם בנחת. ואני אוהב לאכול פיתה בשתי ידיים. לא היתה לי ברירה, נאלצתי להחזיק את הפיתה שלי ביד שמאל ולהפריד את בניון מהאוהד ביד ימין. אני מימין, ועמוס, הקב"ט, משמאל. בינתיים התלהטו הרוחות מסביב, ההתגודדות המוכרת ומגבירת המתח, ואנשים התקבצו מסביב. ואני מודה שהסיטואציה מצאה חן בעייני, אז אמרתי לעצמי, אני פה בתפקיד, בשליחות הדה-באזר, אז נכנסתי לתפקיד כדי ליהנות באמת, ואמרתי, "יוסי, די יוסי, לא שווה, יוסי, לא שווה", שזה מה שאומרים המפרידים-המתדלקים בנסיבות האלה, ולאוהד המקלל לחשתי, "בואנ'ה, תראה אותו, כוכב, מה נהייה ממנו, עלה לו השתן לראש", ואז עוד פעם "די יוסי, לא שווה, לא שווה", ומשכתי אותו ביד ימין כשאני אוחז בזרועו הימנית בזמן שעמוס הקב"ט עושה אותו דבר משמאל, וכל אותו הזמן – הפיתה עם החומוס ביד שמאל שלי בנחת!

זאת ההקרבה שמחנכים אותנו עליה במועדון. לא צל"ש לכסות על הקפיצה על הרימון שביקשה לכסות על פאשלה; הקרבה אמתית, בלי צל"ש, מתן בסתר, רחוק מעין הזרקורים. וכשהצלחנו סופסוף, עמוס הקב"ט משמאל ואני מימין, להפריד בין הנצים, אמרתי לו, "יוסי, זוכר אותי? חיים, מהפליי-סטיישן, אז בהדר-כרמל, מהכתבה בעיתון, זוכר?", כי חשבתי שזה יכול להפיג את המתח ולרומם את האווירה, ואז השתרר שקט לרגע ובניון ועמוס הקב"ט הסתכלו עלי במבט של סימן שאלה תמה, אז הלכתי לג'ורדי וסיפרתי לו מה קרה, ובינתיים עמוס הקב"ט לקח את בניון חזרה ליציע הכבוד, אז ג'ורדי בא וירד ליציע הכבוד ולקח את בניון לשבת איתו בתא, וכל הדרך למעלה במדרגות הוא ניחם אותו וחיבק אותו כדי להרגיע אותו.

כמה אצילות נפש יש באיש הזה. עוד לא התאושש מלכתו של אביו, בקושי חודשיים בשנת האבל, וכבר מוצא זמן לנחם אדם אחר שבסך הכול קיללו(!) אותו בן זונה, אשתך זונה, ודברים כאלה. איך אפשר להגיד על אדם כזה שהוא קר ומנוכר, איך. כנפי מלאך. כמה קשה להיות אוהב מכבי ולשמוע את כל זה, אם לא הייתי נהנה, הייתי סובל.

בינתיים, כשעמוס הקב"ט לקח את בניון חזרה ליציע הכבוד, האוהד המקלל המשיך לקלל, והחבר שלידו, שישב בכיסא שצמוד לגדר ההפרדה בין היציעים ונקלע בתווך חילופי המהלומות, אומר, "ביזיון, ככה מתנהג קפטן? תראו אותו", ואוהד שלישי, שבדיוק הגיע מכמה שורות מתחת, דיבר עם האוהד המקלל ואמר לו, "אבל למה את אשתו, למה את אשתו?", והוא חזר על זה כמה פעמים בזמן שהאוהד המקלל הסביר לו למה גם את אשתו והחבר שלידו המשיך להטיף נגד בניון שהוא זבל שמתנהג כמו זבל. וזה דבר שמאד אהוב עלי, ההנעה של אוהדים את עצמם ביציע, שהם כמו לול תרנגולי הודו, שאחד מתחיל ואז ההוא מצטרף ואז כולם ואף אחד לא מקשיב לשני ובגלל זה תמיד בלול תרנגולי הודו כולם אומרים את אותו דבר.

אז גם אני המשכתי להגיד, "תראו אותו, עלה לו השתן לראש, מה נהייה ממנו, אני זוכר אותו ילד, גידלתי אותו", אבל אני בניגוד אליהם דיברתי בנחת, כדי להרגיע את האווירה, ואחרי שהאווירה נרגעה, גיליתי ששני האוהדים האלה, המקלל והחבר שבתווך, הם שניים שאני מכיר מהיציע כבר שלושים שנה, ואין כמו מפגש של אוהדים של שנים, כל מפגש אקראי הוא כמו מפגש מסורתי, וסיפרתי כאן פעם, על המשפחה לשעה הזאת, של אוהדים שמכירים שנים אחד את השני ומתנהלים אחרי שלא התראו שנים, כאילו הם שנים מתראים יומיום. אין דבר נפלא ממגרש כדורגל ואוהדים. וכמה נפלא איך בשנייה אחת הם משנים פאזה. רגע אחד אנחנו בעיצומה של תקרית, וכעבור רגע זאת כבר פגישה לאין קץ, כאילו לא קרה כאן משהו רגע קודם. אין נפלאים מאוהדים ומגרשים.

וכל הזמן הזה – הפיתה חומוס-חמוץ-שיפקה ביד השמאלית שלי, שלמה, לא קרועה, יציבה, בנחת. ורק אחרי שכל הטקס הזה נגמר, כי לא בכל יום מישהו מתקוטט עם בניון ולא בכל יום מישהו מפריד בין נצים שאחד מהם בניון, אז צריך למצות ממנו כל רגע ועוד הדרן אחר-כך, יכולתי להתפנות אליה סופסוף בנחת. בינתיים כבר התחילו הרוחות מסביב לסעור, "שמעתם בניון הלך מכות עם אוהד ביציע!", "אוהד קילל את בניון", "בניון דקר אוהד!", ומלא אנשים באו בריצה מהמזנון ומכל עבר, כי עדיין היתה הפסקה במשחק, והעיתונאים בעידן הנוכחי, אף-פעם לא נמצאים בזמן אמת בשטח, בניגוד לעיתונאים מהעידן הקלאסי שיש להם חושים מהפאבלות, אז איך שאני פונה לעבר המקום שלי ביציע לסיים בנחת את הפיתה שלי, מגיע בריצה שרון דוידוביץ' ואחריו כל יתר העיתונאים, ושואלים אותי, "מה קרה, מה קרה?".

"הלו, זה סקופ, יש לי סקופ, נראה לך אני אספר לך מה קרה? בלעדי לדה-באזר", עניתי בחשיבות. אחר-כך, בגלל שאני מונע מאהבת זולת ושרון דוידוביץ' בפרט, שהוא באמת אחלה בנאדם, אז סיפרתי לו מה קרה, כדי לדפוק את וואן ולהגביר את הבאזז לקראת הפרסום בדה-באזר. ורק אז, סופסוף, יכולתי להתפנות לסיים לאכול ואת הביס האחרון לקחתי עם השריקה לתחילת המחצית השנייה, שזה לא הכי מתאים מבחינת מוכנות, אבל ג'ורדי אמר שזה בסדר בגלל הנסיבות.

מה שכן, מדהים כמה יוסי בניון רזה. הקפתי לו את הזרוע בקלות מבעד לחולצה, תמיד חשבתי שכדורגלנים הם עצומים בגודלם ושריריים, נפילים ענקיים. איפה, נשאר אותו בנאדם ששיחק פליי-סטיישן ולא ירד לארוחת ערב כמו לפני שבע-עשרה שנה. הוא חייב להתחיל לאכול יותר פיתה עם חומוס-חמוצים ונחת, במקום התפריט שמכינים לו התזונאים. מעניין מי אלה התזונאים האלה.

*     *     *

וכשיצאתי מהאצטדיון, בפעם האחרונה מהאצטדיון, נזכרתי במה שאמר לי איש המשק כשנכנסתי שעתיים קודם בשער יציע העיתונות. "אצלך כל דבר הוא סיבה למהומה". הוא אמר את זה כשבישרתי שחזרתי למשחק האחרון ליציע העיתונות אחרי שהבטחתי בפעם המיליון שלא אעשה צרות ואחרי שסוכם על כולם שבשביל לשמח את מכבי, אני חוזר למשחק האחרון.

"אין סיבה למהומה, הסיפור גמור", קראתי בהתלהבות כשנפגשנו ועיניו נפערו מולי באי אמון. "אצלך כל דבר הוא סיבה למהומה", הוא ענה בחשש. וכשצעדתי מחוץ לאצטדיון חשבתי על זה, שזאת פעם ראשונה שאני מעורב במהומה מהצד החיובי שלה ושהיא מכפרת על כל המהומות הקודמות. אני באמת מתבגר. זאת היתה פינאלה ראויה לביקורים שלי ביציע העיתונות בבלומפילד, איך שמנעתי ככה שפיכות דמים. זה בקלות יכול היה להיגמר בשפיכות דמים.

*     *     *

חשבתי על זה, שזה לא יהיה נכון לספר עכשיו למה אני לכאורה כמו משה רבנו, כי זה יגנוב קצת תשומת הלב מכל האירועים המדהימים האלה שקרו, אבל שתדעו שאני רק לא באמת משה רבנו, רק לכאורה, גם בסיפור הזה יש הפי-אנד.

בין האג לאוזן-בר
רוח הקודש, הבן והתהום