חמדה עודה ומהפכת האימברזה הכחולה

.

.

.

.

.

.

.

פוסט מאת חיים שדמי (צילומים: לי קוברסקי)

***

חלק ראשון: מלך האימברזה

מאז שבשורת האימברזה שהביא איתו חמדה עודא סחפה את כפר קאסם, תפיסת המציאות של צעירי הכפר השליו ביותר בעולם הערבי מסתכמת בצלחת מגנזיום. אימברזה טורבו, הדגם המושלם של האימפרזה. בדיוק הדבר ששלהב את דמיונם של המהנדסים היפנים של סובארו כשחלמו על דגם ספורטיבי שיינער מהחברה את התדמית הפקידותית והאפורה ויחזיר לה את הכבוד שנלקח ממנה ושאף פעם לא היה לה. ולחשוב שאחרי כל ההשקעה, מקריות החיים גלגלה את העניינים ככה, שמכל המקומות בעולם התרחש המפץ הגדול דווקא בכפר קאסם.

גורל של תבוסתנות, זה מה שזימנו החיים לסובארו. חברת מכוניות שהתעלמה מהחרם הערבי והציפה בשנות השמונים את השוק הישראלי באלפי מכוניות קרטון שאף אחר בעולם לא חשב לנסוע עליהן. לא ראית סובארו בגרמניה, אפילו לא בגלזנקירשן, לא ראית אותה בנאפולי, ובטח שלא במארסי. אי אפשר לחשוב על גילום מוחשי יותר למידת העליבות של שנות השמונים המזוויעות מאשר סובארו די.אל.1300, וכאלה היו כאן באלפים.

מה שידעו עמוק-עמוק בבטן האנשים הטובים בבורד העולמי של סובארו בטוקיו, ולא גילו לעולם, זה שהחרם הערבי לא היה על מי שימכור מכוניות לישראלים. הוא היה על סובארו. הערבי הסתכל על הסובארו ותפס ברגע שמהדבר הזה לא ייצא לו כלום. עד שהגיעה האימברזה, או יותר נכון הגיע חמדה עודא רכוב על אימברזה טורבו כמו שראה מתעופפת בין דיונות ומחליקה בצווחת צמיגים בסמטאות צרות של כפרי הדייגים במרוקו, והכל בביצועי הפרסומות באל ג'זירה.

ההסתכלות התמימה של עודא על המציאות, הסתכלות שמשתקפת מצוין בפני הבייבי פייס כחולי העיניים שלו, גרמה לו לחשוב שגם הוא היה רוצה לעשות אותם הדברים בדיוק עם מכונית, כל מכונית, ואם המכונית שבמסך הפלזמה54 אינץ'שבמוסך שלו מרחפת ככה בין דיונות וגורמת לצמיגים לצווח ככה בין סמטאות צרות – זאת המכונית שהוא היה רוצה לעצמו. הם לא היו משקיעים שם כל כך, האנשים בטלוויזיה, אם זה לא היה אמיתי.

ארבע שנים חלפו מאותה שעת אחר הצהריים קוסמית, ומהפכת האימברזה שבישר עודא הושלמה סופית. חצי מהגברים בכפר קאסם נוהגים עכשיו באימברזות והחצי השני נוהג באימברזות בשלילה. כל האימברזות של גברי כפר קאסם נראות אותו דבר. כולן כחולות מטאליות עם מגן רוח בתחת, אגזוזים פתוחים, צלחות מגנזיום, שעוני שמן, אי.ג'י.טי ובוסט צמודים למשקוף דלת הנהג, אורות מסנוורים כחולים ופתחי אוויר במנוע. בדיוק כמו האימברזה שאיתה דהר חמדה עודא בפעם הראשונה כנקודה חמקמקה וחצה את הכביש הראשי של כפר קאסם לכל אורכו בדקה אחת ואחת עשרה שניות – חמש דקות ושלושים וארבע שניות פחות מהספק המסלול של כל מתבגר בכפר קאסם עד אותו רגע.

כביש מתפתל הרחוב הראשי של כפר קאסם, עם כיכר ענקית כל עשרים מטר, כתמי אספלט אקראיים ובאמפרים בגובה קומה על עמודים בין כל שתי כיכרות – כמיטב מסורת האדריכלות התעבורתית הציונית ביישובים ערבים. רק שהעיצוב ההנדסי של הכביש הראשי בכפר קאסם, כמו מערכת הכבישים המחורצים בכפר כולו, הביא באופן לגמרי מפתיע דווקא לעלייה דרמטית במפלס מהירות הנסיעה של צעירי הכפר.

והכל בזכות המטמורפוזה. מה שהיה, עד יישום תפיסת אדריכלות הכביש ביישובים ערביים, ספק דרך סלולה ספק שביל כורכר, הפך ברגע למסלול קרטינג פעלולים עבור צעירי כפר קאסם כולם, בני חמש עשרה עד חמישים. אבל אף אחד, אף אחד, לא התקרב לזמני השיא שקבע עודא, מותיר אחריו מאות זוגות עיניים קרועות מהערצה בצדי הדרך.

מאז שטופה כפר קאסם בתעשיית מרצ'נדייז מסחררת. כל דבר שגברי כפר קאסם נוגעים בו עשוי מגנזיום. תכשיטים ממגנזיום, חולצות ניטים מגנזיום, כובעי מצחייה ממגנזיום, רהיטי מגנזיום, זרי פרחים לשישי ממגנזיום ונעלי נייק אייר מגנזיום.

*

שעת אחר הצהריים בכפר קאסם מביאה איתה את הקולות והמראות המוכרים. נהמת מנוע, ענן אבק, אורות כחולים מהבהבים וצחוק משתולל. חמדה עודא שוב שם לצחוק את שוטרי מג"ב, שאורבים לו בכל יום מחדש בשדה הבור שצמוד למוסך שלו, בטנדר מיצובישי, מחכים לשים יד על האיש שהגדיר מחדש את גבולות המושג נהיגת ראלי.

עודא חוזר ממנוחת אחר הצהריים שלו, הוא מקפיד תמיד על מנוחה בין שתיים לארבע, העיניים שלו חצי עצומות מהאוכל הכבד שהכינה אשתו. כבד במידה כזאת שגם שעתיים של שינה לא מספיקות לעכל אותו, במיוחד אם מביאים בחשבון את העובדה שעודא לא שותה קפה. כל זה ביחד לא מפריע לו לדהור בכביש העפר הצר שמוביל למוסך שלו, צר כל כך שיונדאי גטס פוזלת לצדדים כשהיא נוסעת בו, צר כמוחו שלערן לוי, במהירות של מאה ועשרים קמ"ש, משאיר אחריו ענן אבק כמו סופת חול במדבריות עיראק מהסרטים של גנרל שוורצקופף, ונעלם בשבילי הכפר.

פעם אחרי פעם הוא משאיר זנב לשוטרים האהבלים, שחושבים ברצינות תהומית שיחסי הכוחות בין טנדר מיצובישי לאימברזה הם מאצ'-אפ לפתוח עליו ליין הימורים, מותיר אותם מתבוססים בתסכול, כדי לחזור אחר כך ברכב חלופי, ההחתמה האחרונה שלו: מיצובישי איבולושיין, "איבו" בכפר קאסמית, כסופה. השוטרים של מג"ב הסוו את עצמם בינתיים חזרה בשיחים שמול המוסך, רק הצ'קלקות מגיחות מעל פסגת הצמחייה הפראית, מתצפתים על המוסך ומחכים לאימברזה של עודא.

*

דווקא ביום שני אחר הצהריים היה עודא עצבני במיוחד. יום קודם הוא נשמע אחרת לגמרי. "תבוא מחר, ניסע ביחד לווינגייט. הולכת להיות שם השתלמות נהגים לפורמולה וואן. כן, מה ששמעת. מה, לא שמעת? עוד כמה חודשים עושים את מרוץ הפורמולה הראשון בישראל. פורמולה, באורגינל. כמו בחוצלארץ. אישרו את זה בכנסת, אמרו הולכים לבנות מסלול מרוצים מיוחד באילת לא רחוק מהקזינו שהולך לקום ליד עיר הסרטים. אם אתה מתעניין בנדל"ן, זה הזמן שלך לקנות באילת. הרבה שנים חיכיתי לרגע הזה שיהיה כאן מסלול אמיתי למרוצים מאספלט. לא רק ראלי. ועכשיו, אינשאללה, זה קורה. תבוא מחר בשלוש וחצי, ניפגש במוסך שלי, ניסע ביחד, אם לא יהיו פקקים נספיק גם לתפוס מבט בים של פולג. ואל תאחר", הוא אמר.

הגעתי בשעה שקבענו, שש אימברזות חיכו באותו זמן מחוץ למוסך של עודא, שש אימברזות זהות, במצבי צבירה שונים, ואפילו לא מכונית אחת אחרת. אחת מפורקת ממושבים מבפנים ומלאת אבק מבחוץ, שנייה במכסה מנוע פתוח ובלי מנוע, שלישית במכסה מנוע פתוח ועם מנוע, רביעית מפורקת אגזוז, ושתי הנותרות עומדות צמודות זו לזו, סגורות ומורכבות, ממתינות בסבלנות לתורן להתפרק. ועוד דבר משותף אפיין את כולן: כולן עמדו בזווית, כמו בצילומי דוגמנות של מכוניות במגזינים מוטוריים.

כל האימברזות במוסך של עודא, כמו כל האימברזות בכפר קאסם, היו שייכות מתישהו בעבר לעודא. כל פעם שעודא החליט שהגיע הזמן לאימברזה חדשה, אחרי שגמר על המנוע של קודמתה או סתם כי התחשק לו, הוא מכר את הישנה לאחד מתושבי הכפר. עודא לא צריך היה להתאמץ בשביל זה. הוא לא צריך לתלות הודעת מכירה על השמשה האחורית של האוטו והוא גם לא נדרש מעולם לענות לטלפון בנימוס ולספר על הרכב ואם יש לו מכות בשלדה. ממש לא. כל מה שעודא צריך היה לעשות זה להתבונן בטור הארוך שהשתרך אחריו לכל מקום, מורכב מעשרות זוגות עיניים שותקות ומתחננות, כמו קצב שנושא איתו את נתח פילה הבקר המובחר ביותר עלי אדמות, נותן לשומן לטפטף ולהשאיר אחריו שובל אחיד של כלבים סהרוריים – להסתכל עליו, ולבחור, בסימון אצבע, מי הזוכה התורן והמאושר לקנות ממנו את האוטו. זאת הסיבה שכל האימברזות בכפר קאסם צבועות כחול מטאלי. כחול מטאלי הוא הצבע המועדף על עודא, הרבה יותר מכחול ים. כמו העיניים שלו.

סביב מכסה מנוע מורם של כל אימברזה במוסך התגודדו חמישה צעירים, שנראו בדיוק אותו דבר, עם מנהיג שקט שבקושי דיבר, צנום תורן עם פנים מחוצ'קנים שהשתחל מתחת למנוע וקיבל הוראות מהמנהיג השקט, ושלושה אחרים שהתבוננו בהם בלי להסב את המבט לצד, ומשך כל הזמן עשו החמישה דבר אחד: הם שלפו את המנוע, פירקו אותו לחלקים והרכיבו אותו מחדש. בלי סיבה, לא למטרות תיקון, רק שלפו החוצה, פירקו לחלקים, דיברו ביניהם בערבית על כל חלק, הישוו גדלים וחתכים, כדי להרכיב אותם אחר כך בחזרה, מבריקים כדי ליקוק, ולשלוח את הצנום להזיז את הכבל גז לשמוע את רעש המנוע, והכל במין לופ אינסופי. רק לעודא לא היה זכר. לא בשלוש וחצי, וגם לא חצי שעה אחר כך.

*

חלק שני: המקורב לצלחת

"יש לך אימברזה?", שאל בקול מלא תקווה הצנום התורן עם הפנים המחוצ'קנים שהזדחל ויצא מתחת לאימברזה עם המכסה מנוע הפתוח בלי מנוע. העיניים שלו נצצו כשהוא שאל את זה, ותוך כדי הוא ניגב את הידיים מהגריז בסמרטוט שגם הצנומים התורנים עם החצ'קונים לפניו ניגבו בו גריז. "אין לך?!", אכזבת אי אמון נמרחה על פניו. לבנאדם יש רישיון, אוטו גם יש לו, אז למה הוא מבזבז את הכסף שלו על מכוניות ולא על אימברזה. הוא לא היה מסוגל לתפוס את זה. אחר כך הוא הציג את עצמו ואמר שקוראים לו חליפה.

"חבל, חבל. אם יש לך אפשרות, ויש לך אפשרות, כי אתה בנאדם נוהג, חבל שאתה לא מנסה את האימברזה. זה לא דומה לשום דבר שהכרת או שיכולת להכיר. הרבה יותר טוב גם מב.מ.וו., אני אומר לך. רגע, אתה לפחות רוצה אחת כזאת, כן?", המבט של חליפה נעשה חשדני, "תדע לך שאימברזה זה באמת אוטו משהו מיוחד. גם לי יש החלום הזה על אימברזה, אבל לפני שלושה חודשים המשטרה תפסה אותי בזמן שנסעתי למקום של דוד שלי, זה ממש פה בצומת גנים, גם אבא שלי היה שם והם חיכו לי שניהם, ומאז הנסיעה הזאת והמפגש שהיה לי עם המשטרה שתמיד חייבת לעמוד בצד של הכביש דווקא באזור הזה, אין לי רישיון.

"אבא שלי לא רוצה להגיד לי כמה שלילה קיבלתי ולכמה זמן הם לקחו לי את הרישיון, אולי בגלל שגם קודם, לפני שהמשטרה תפסה אותי, לא היה לי רישיון, אז עכשיו אני צריך לחכות שאבא שלי יגיד לי שעכשיו זה בסדר והגיע הזמן שאני יכול לקבל חזרה את הרישיון שלא היה לי, וכשזה יקרה, ברגע אחד אני אקבל אותו, אתה תראה. בינתיים אני יכול לנסוע רק בתוך הכפר ורק אחרי השעות של בית ספר, כמו שהבטחתי לאבא שלי ולקצין מבחן".

זאת היתה אהבה ממבט ראשון. ברגע שחמדה עודא חלף כמו סופה על פניו המשתאים של פואד קטראווי במסלול הקרטינג של נחשונים, ידע פואד שתפיסת הזמן שלו התאפסה והחיים שלו כמו שהכיר אותם התחילו את הספירה שלהם מחדש. זה קרה לפני שלוש שנים, חודשיים אחרי שפואד והמשפחה שלו עברו לכפר קאסם, ופואד, זר בכפר, היה צריך משהו להיאחז בו.

היום קרטאווי הוא חברו הקרוב ועוזרו הצמוד של עודא, ואחד מהשלושה בצוות שמתגודדים בדממה מעל מכסה המנוע שמתחתיו מזדחל חליפה הצנום התורן, בדיוק כמו שהזדחל קודם מתחת לאימברזה שהמנוע שלה היה מפורק. גם לפואד קרטאווי יש היום אימברזה כחולה מטאלית שהיתה שייכת עד לפני שנה למאסטר שלו, ועכשיו עמדה בזווית דוגמנית בפתח המוסך עם מכסה מנוע פתוח ועם מנוע.

"תסתכל עליה, יפיפייה, נכון? מגנזיום מקורי, צלחות מאווררים עם חריצים, מכסה מנוע קרבון עם יציאות אוויר ומכסה לכסות בחורף שלא ייכנס הגשם, פנסים מיובאים, צינוריות פליטה על האגזוז פתוח מהתחלה ועד הסוף וזה נותן מומנט. תשאל את חמדה, הוא יגיד לך מה זה מומנט. אתה אומר שקבעת איתו? נו, אז הוא בטח יבוא כל רגע אם הוא קבע איתך, ואז תשאל אותו.

"בינתיים תיכנס, תשב באימברזה שלי, תראה מה זה מקרוב, ואני אספר לך עליה. יש לה עוד מלא שיפורים, כמו מערכת פרו-דרייב, שזה הרעש של מנוע בוקסר, במיוחד ייצרו את זה באנגליה בשביל האימברזה, והאוטו לא היה סוחב בלי הפרו-דרייב. אתה יכול לשאול את חמדה כשהוא יגיע מה זה בדיוק הפרו-דרייב, אבל גם אני יכול להגיד לך בדיוק מה זה. אם היית לוחץ על הגז באוטו בלי פרו-דרייב, המנוע בזינוק היה עושה רעש של פפפפף. אבל עם הפרו-דרייב המנוע עושה רעש של בוווו, וזה עושה את כל ההבדל בזינוקים. כשחמדה נוהג שומעים את ההבדלים הכי טוב.

"חמדה, חמדה הוא באמת משהו מיוחד, ואני לא מדבר רק על הלב זהב שלו. אין נהג כמו חמדה בכל הארץ, גם בשטחים מעריצים אותו. תשאל ברמאללה, טול כרם וג'נין על חמדה, יגידו לך הכל. יגידו לך שכמוהו לא היה, שהוא יותר חשוב לנו מוואליד באדיר, עבאס סואן ואפילו מרואן ברגותי. ואתה יודע למה? אני אגיד לך למה. כי הוא ניצח את היהודים בשפה שלהם, זה למה. הוא הנהג מספר אחת, ואתה יודע למה? אני אגיד לך למה. כי אין לו פחד, זה למה. הוא עף עם המכונית כמו ציפור.

"פעם לא היו כיכרות בכבישים בכפר קאסם. היום יש. ואתה יודע למה? כי אתה צריך לראות את חמדה עושה צלחות דווארות למוח בכיכר, דבר כזה אני אומר לך שלא ראית. הוא עושה צלחות דווארות למוח כמו שרק הוא יודע, וכולם, חמישים אנשים לפחות, עומדים במעגל מסביב בתוך הכיכר, עם הפנים לכביש, ואפילו שאין ממש הפרדה בין הכביש לכיכר, חמדה מסתובב במאה קמ"ש ולא נוגע באף אחד, רק מרעיד לנו את הביצים מרוב התרגשות!".

*

חלק שלישי: חוסר מזל מסוים

כל זמן שחמדה עודא מיקד את כישורי הנהיגה שלו בכפר קאסם, הוא היה אמנם מותג רשמי נטול מתחרים, אבל עדיין לוקאלי. אבל מהיום בו נודע לו לפני שנתיים, שנהיגה מופרעת היא לא רק עניין פנים ערבי, אלא ענף ממוסד ומשגשג בארץ שיש לו אפילו שם – נהיגה במרוצי ראלי פיראטיים – מהר מאוד העניינים התחילו להתנועע בקצב כל כך מסחרר, כמו חומר שמושלך למאיץ חלקיקים, שבתוך הזמן הקצר ביותר האפשרי היה עודא למלך הבלתי מעורער של מרוצי הראלי במדינת היהודים. מגיע לכל מרוץ כשפמליה שלמה של אימברזות נוסעת מאחוריו, דופק צלחות דווארות למוח במרכז הרחבה, ועוצר בהרמת הנדברקס בלבד, מרים לאוויר ענן של אבק וחול. אותו טקס בדיוק חזר על עצמו בסוף כל מרוץ כשגמר מנצח.

לא חסרו, כיוון שכל כך מהר קרו הדברים, שאפילו את ירדן כבש עודא בסערה. כבר בפעם השנייה בסך הכל שהוא השתתף באליפות ישראל בראלי ספרינט, הוא לקח את המקום השלישי. שנה עוברת, ועודא כבר גומר שני. נדרשו שלוש שנים, ובמאי 2009, באליפות ישראל בראלי השלישית שלו בסך הכל, ועודא כבר מעל כולם בפודיום. שנה מאוחר יותר והוא שוב ראשון. על הדרך הוא לא מפסיק להפציץ ולגרוף פרסים בקצב מסחרר בירדן. מקום ראשון בספיד טסט ראלי ירדן אפריל 2007, שוב זהב בקטגוריה גרופ אן באותה אליפות. מקום ראשון בג'ימיקנה ראלי ירדן 2010, מקום ראשון בהל קליימב, ירדן 2011. וכל אלה רק דוגמיות.

עודא היה המלך הבלתי מעורער, בלשון עבר, כיוון שכבר ארבעה חודשים לא מתקיימים כאן מרוצי ראלי, בדיוק מהיום שחוק הספורט המוטורי אושר בכנסת ונכנס לתוקף. והכל בגלל עקרון החור השחור הפרלמנטרי. החשפ"ר. עקרון החור השחור הפרלמנטרי, הפנים הציניים והנוראים מכל של השלטון בישראל, הוא האלמנט שמעלים בתוכו את החוקים במדינה ומשבית אותם מכל פעילות, בזכות שורה של סעיפים דרקוניים שמרוקנים את החוק מתוכן. לא כל החוקים נעלמים בחשפ"ר, רק אלה שנועדו להיטיב עם איכות החיים של האזרחים. ואם האזרחים רוצים ליהנות מכמה מרוצי ראלי ממוסדים, להפיג במשהו את שגרת החיים המפרכת שלהם, אז הם פשוט לא ייהנו מהם.

זה בדיוק מה שקרה לחוק מרוצי הראלי בישראל. הוא הועלם, התאדה והתפייד. אותו דבר קרה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, שבזכות החשפ"ר הפך למעשה לחוק הסדרת הפרטת מערכת הבריאות הציבורית. אותו הדבר קרה לחוק חינוך חינם, ולרבים וטובים אחרים, אחד אחרי השני נבלעו כולם בחור השחור של החקיקה בישראל, שהיא לא יותר מכלי ההלבנה מספר אחת של העבריינות.

התוצאה היא שכבר ארבעה חודשים לא מתקיימים מרוצי ראלי פיראטיים בישראל, אחרי שהחוק הפך אותם רשמית לעבירה שענישה חמורה בצדה, ולא מתקיימים כאן מרוצים ליגאליים, כי החוק אוסר לקיים מרוצים אם לא יענו על כל דרישות החוק, הבלתי ניתנות לציות לקיומם.

*

ארבעה חודשים אחורה והכל נראה היה אחרת. חוק הספורט המוטורי עבר בכנסת. "יום היסטורי", יצאה שרת הספורט מגדרה מעל במת הכנסת, ושלחה את הדובר שלה להוציא הודעה לעיתונות שסיפרה על "יום היסטורי" מפי השרה. "יום היסטורי", אמרו חברי האגודה הישראלית לספורט מוטורי, ששנים כיתתו רגליים בניסיון למסד את הענף, שעד אותו רגע התנהל באין מפריע. "יום היסטורי" אמרו במשטרת ישראל, ששנים העלימה עין במסירות ראויה להערכה מהמרוצים הפיראטיים שנערכו כאן בכל דיונה. "יום היסטרי!" צהלו בכפר קאסם, כי הבינו שיקיר הכפר שלהם הולך אוטוטו להפוך לגיבור לאומי. אף אחד לא הביא בחשבון את החשפ"ר.

ובאמת, לא ברור איך אף אחד לא חשב על ההמצאה הגאונית הזאת עוד קודם. כל מי שנהג אי פעם בכבישי ישראל בואכה עג'מי, יודע שאין כמו ערבים בנהיגת ראלי. יושבת המדינה הזאת על מחצב אנושי יקר כל כך ומבזבזת אותו על בדיקת רישיונות, בדיוק כמו הבדיקה שעשו לפואד קטראווי השוטרים הנודניקים ביציאה מבת ים ביום שישי בערב.

"אני חסר מזל אני, כל הזמן נטפלים אלי השוטרים ואני לא מבין מה עשיתי להם. יצאתי מבת ים בשישי בלילה עם האימברזה, עוצרת אותי ניידת לבדיקת רישיונות. ואני, לא היו לי טסט ורישיון רכב, אז אמרתי להם, 'אה, זה שטויות, אצלי בבית הרישיון רכב, במקרה, ממש לגמרי במקרה, שכחתי אותו'. הסתכלו עלי, לא האמינו לי. נשבעתי להם באבא שלי שהרישיון בבית. אמרו לי, 'איך נהג יוצא מהבית שלו בלי רישיון רכב? מה אתה, קזנובה?'. אמרתי להם שהיום בצהריים עשיתי שטיפה לאוטו במוסך של חמדה, ניקוי קומפלט, כולל הבפנוכו, הבגאז' והתא כפפות. כמו כל יום שישי. עכשיו איך תנקה תא כפפות אם לא תוציא ממנו את מה שיש בו? אמרו לי השוטרים, 'צודק, באמת, אי אפשר לנקות תא כפפות בלי להוציא ממנו את מה שיש בו'.

"יפה, אמרתי להם, רק מה, הרישיון של הרכב היה בתא כפפות, ואני מרוב שניקיתי יסודי, נרדמתי במושב האחורי אחרי שגמרתי לנקות, ואת הניירות של האוטו שמתי במשרד של חמדה במוסך, וכשהתעוררתי כבר היה מאוחר, ואני שכחתי מהניירות, כי מיהרתי להורים שלי לארוחה של שישי בערב, שזה מסורת אצלנו, כל האחים באים.

"אמרו לי השוטרים, 'יודע מה פואד, מאמינים לך. יום ראשון על הבוקר אתה בתחנה עם הניירות של הרכב, והכל בזכות הלב הרחב שלנו בגלל המחאה. יהודים וערבים מפסיקים להיות אויבים, נכון זה מה שצעקו שם ברוטשילד? אז עכשיו אנחנו מוותרים לך, אבל בראשון על הבוקר, אם אתה לא בא עם הניירות, אנחנו לוקחים לך את הרישיון ומורידים אותך מהכביש'. אמרתי, בסדר, זה פייר.

"המשכתי לנסוע, בקושי שמונה מאות מטר, באתי לעלות על גהה, הופ, ניידת עוצרת אותי. עוד פעם אותו סיפור, עוד פעם בדיקה של רשיונות. אמרתי לך שנטפלים אלי. שוב פעם שואלים אותי מה עם הניירות, עוד פעם אני צריך להסביר להם שזה הכל בגלל שאני מנקה יסודי, אפילו יסודי מדי, כמו שחמדה אומר. לא האמינו לי, נשבעתי בבת שלי. אמרו, יודע מה, אנחנו הולכים איתך. יום ראשון על הבוקר אתה בתחנה עם הניירות של הרכב, אם לא, אנחנו לוקחים לך את הרישיון ומורידים אותך מהכביש. אמרתי בסדר, זה פייר.

"המשכתי לנסוע, בקושי שני קילומטר, צומת מסובים, פתאום מזנקת לי שוטרת על הכביש, בקושי ראיתי אותה, עוד רגע הייתי דורס אותה, מסמנת לי לעצור בצד. אני מסתכל עליה ועל הניידת ולא מאמין. אותה אחת שעצרה אותי בפעם הראשונה ביציאה מבת ים! אמרתי לה, נו מה יהיה? מה אתם נטפלים אלי? היא אומרת לי, פה אנחנו שואלים שאלות. איפה הרישיון שלך, היא שואלת אותי. עוד פעם הכל חוזר על עצמו. עוד פעם אני מספר על הניקיון היסודי, עוד פעם לא האמינו לי, עוד פעם נשבעתי, הפעם באמא שלי.

"והיא, מה היא אומרת לי? 'אתה כבר השני שמספר לי את זה הערב, בוא 'בקשה לניידת'. קולט?! אמרתי לה, מה השני? אני הייתי הראשון. מסתכלת עלי, ואומרת, וואלה, זה באמת היית אתה, מה, לא למדת לקח? יום ראשון על הבוקר אתה בתחנה עם הניירות, ואם לא, אנחנו לוקחים לך את הרישיון ומורידים אותך מהכביש. אמרתי בסדר, זה פייר.

"פייר, פייר, רק שעכשיו אני צריך ללכת לדואר לשלם את הטופס של הרישיון רכב שישב אצלי חודשיים בתא כפפות. וזה בזבוז זמן בשבילי, והכל בגלל החוסר מזל שלי, כי אני, יש לי גם ככה מחר חקירה במשטרה, והפעם בגלל איזה זקן שאומר שנכנסתי לו באוטו ועשיתי לו טוטאל לוס. ולא רק זה, הוא אפילו אמר שניסיתי לברוח לו.

"שמעו את זה השוטרים, אמרו פגע וברח. שלחו לי זימון לחקירה ממשטרת ראש העין. אבל מה, אני בקושי שפשפתי אותו. אני נסעתי להנאתי בנתיב הימני, והוא ככה בנתיב השמאלי, שזה הנתיב של כל הזקנים, הנשים ואלה שנוסעים לאט, ופתאום הוא החליט שהוא פונה ימינה ואיך שהוא עושה את זה הוא משפשף אותי, לא קרה לו שום נזק, ואני ככה המשכתי לנסוע במהירות הרגילה שלי, עד שהגענו לרמזור, בדיוק היה אדום, ואני ככה חיכיתי לו ברמזור. למה ברמזור? כי בצד לא רציתי לעצור, היה לילה, חושך, מסוכן לעצור ככה בצד. לא מבין למה הוא אומר שניסיתי לברוח. אם הייתי רוצה לברוח לו עם האימברזה, נראה לך הוא היה תופס אותי? סתם נטפלים אלי, אמרתי לך".

*

כבר ארבע אחרי הצהריים ועודא עוד לא נראה באופק. הזדמנות מצוינת לקטראווי להמשיך ולפרוק את מה שיושב לו על הלב ומכביד עליו כל כך.

"המשפחה שלי ואני לא תמיד גרנו בכפר קאסם, המשפחה שלנו בכלל מרמלה. מקום נחמד, שכונה שקטה, באמת אנשים טובים. אבל לפני שבע שנים עזבנו שם ועברנו לכפר קאסם, אני באמת לא יודע למה. חיינו פה והכל היה בסדר, באמת מקום נחמד ושקט, אנשים טובים. קיבלו אותנו יפה. אבל אז יום אחד היינו צריכים לעזוב פה. אח שלי נתן מכות למישהו פה בכפר, אני באמת לא יודע למה, זה מה שמספרים, אני לא ראיתי כלום, לא משהו רציני, אולי דחיפה, בקושי בעיטה, אח שלי בנאדם עם נפש של גוזל, הוא לא מסוגל לפגוע באף אחד, אני באמת לא יודע מה רצו ממנו. אתה צריך להכיר אותו. אם היו שולחים אותו להתרים כסף לנזקקים, מיליונים היה מוציא מאנשים עם הפרצוף שלו. והלב, הלב שלו כמו הפרצוף. אז איך, איך הם אומרים עליו שהוא הרים יד על בנאדם אחר. זה לא מסתדר עם האח שלי כמו שאני מכיר אותו. היית חושב עליו אותו דבר אם היית מכיר אותו. אני תמיד אומר לו, שהבעיה שלו היא הלב הרחב שלו, ואם הוא היה מקטין בקצת את הלב שלו, החיים שלו היו הרבה יותר פשוטים ופחות מסובכים. כי הוא תמיד נטפלים אליו כל מיני אנשים בגלל הלב הרחב שלו, ומסבכים לו את העניינים.

"אבל הוא לא מקשיב, אף פעם לא הקשיב. ועכשיו, לפי מה שסיפרו, מישהו זרק שאח שלי הרים יד על מישהו אחר והבנאדם לא קיבל את זה כל כך יפה, כי כנראה הוא גם בנאדם שלוקח ללב ומחובר לכל מיני אנשים ששולטים, בוא נגיד את זה ככה, בכפר קאסם. וזה קצת קלקל לנו את הקליטה פה בכפר, והיינו צריכים לעזוב, כל המשפחה, בלי שהיה לנו יותר מדי זמן להגיד פה שלום לאנשים, ועברנו לצפון, ככה עד שהעניינים יירגעו, אני באמת לא מבין למה.

"עברנו לאיזה מקום בצפון, לא כל כך חשוב איפה, מקום נחמד, שכונה שקטה, אנשים טובים. באמת, קיבלו אותנו יפה מאוד. אתה יכול לשאול בכל מקום שהמשפחה שלי היתה בו, אנחנו אנשים שתמיד מקבלים אותם יפה, כי אנחנו מכבדים את השכנים שלנו בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו. ובמקום החדש שעברנו אליו בצפון, אותו דבר. הילדים הלכו לבית ספר, אמא שלי הכירה את כולם, אבא שלי הסתדר בזכות חבר שסידר לו עבודה, ואפילו אח שלי התחיל להרגיש יותר טוב אחרי כל מה שקרה ופחות לקח ללב. ואז, כשהכל היה נראה יפה, שככה אנחנו מצליחים להשאיר את כפר קאסם מאחור עד שהעניינים יירגעו, עוד פעם חוסר המזל שלי הופיע ודפק לנו בדלת, אני באמת לא מבין למה, והוא היה נראה בדיוק כמו השכן שלנו מהבית ליד, והוא דיבר מהר והזיע בבטן של החולצה, אמר שלפני כמה דקות מישהו ירה בחבר שלי בזמן שהוא עישן נרגילה באיזה בית קפה פה והרג אותו, הוא באמת לא יודע מי ירה בו, אבל כדאי מאוד שניקח את הדברים שלנו ונברח מהר לפני שיהיה מאוחר, כי כל הכפר מתחיל לדבר על זה שבנאדם נהרג מיריות, ואני באמת לא מבין מה רצו מאיתנו ואיך הכל הגיע ליריות, עד כדי כך שנהייה כזה בלגן, שבנאדם צריך לעבור כל כך הרבה פעמים מקומות. ככה חזרנו לכפר קאסם המשפחה שלי ואני, אפילו שהעניינים פה לא לגמרי נרגעו, אבל הם עדיין היו הרבה יותר רגועים בהשוואה למקום ההוא בצפון.

"בגלל זה אני החלטתי שהדרך היחידה שלי לנצח את חוסר המזל שרודף אותי כבר כמה שנים בלי אשמתי, אני באמת לא מבין למה, זה אם אני אשנה את השם משפחה שלי. כי אני, לא תמיד שם המשפחה שלי היה קרטאווי כמו שאמרתי לך, אפילו שאם תבדוק בתעודת זהות תראה רשום קרטאווי. זה חדש קרטאווי. השם האמיתי של המשפחה שלי זה קאראג'ה".

*

חלק רביעי: מהר פן תאחר

ואז הוא הופיע. המהום מנוע מתקרב מרחוק, ענן אבק שעולה לאוויר עם חריקת בלמים בהנדברקס בפתח המוסך, מול העיניים המעריצות של פואד, חליפה והאחרים. מהבעת הפנים שלו יכולת לראות שהוא עצבני. השעה היתה ארבע שלושים וחמש, בעוד עשרים וחמש דקות אמורה להתחיל ההשתלמות לנהגי פורמולה וואן בווינגייט.

השילוב של השעה המאוחרת, לחץ הזמנים ונהיגת הכביש של עודא, היה בנסיבות הקיימות תנאי הפתיחה הגרועים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. היה רק עוד דבר פעוט אחד שסיבך את העניינים.

כל מי שמכיר את מטרופולין הכבישים גהה-מורשה-כביש החוף בשעות שלוש עד חמש יודע מצוין שלא מדובר בכלל בכבישים, אלא בגוש מתכות צמודות אחת לשנייה בזמן שזקנים בקלנועיות עוקפים אותן בנונשלנט בשולי הכביש.

גם מצב הצבירה התעבורתי הזה לא הפריע לחמדה עודא לדהור במאה וארבעים קמ"ש, לחלוף בין נתיבים, ולא כמאורע נקודתי, אלא בתנועת זיג זג שלא נגמרה, משתחל בין מכוניות כשרק שני מטר מפרידים מהן, גורם למנוע ליילל בבוווו אחד ארוך. אי אפשר לתאר מה שהתחולל שם. ביום שבו תומצא המכונה שתקפיא את הזמן, ככה זה ייראה. הוא לא נהג במהירות האור, הוא היה האור. כל מי שהסתכל עלינו ראה אותנו כמו שהיינו כמה דקות אחורה בזמן. מאה וארבעים קמ"ש בפקק של מכוניות זוחלות ונהגים שסוחטים את דוושת הגז כדי לקרוע את הכביש בקצב צב, והוא בזיג זג ביניהן. זה היה נראה כאילו כל המכוניות האחרות קפאו ועמדו בלי תנועה, כמו חתיכות משמש בכוס ג'לי כתמתם שקוף. היו לי פלאשבקים לתקופות שלא הכרתי.

זה היה מסע במוחו המעוות של מלאך המוות, צחוקו המתגלגל מלווה אותך לכל אורך הדרך. אז גם אתה צוחק. אתה רוצה לבכות, אבל אתה צוחק. איזו ברירה כבר נשארה לך. כל זה קורה בזמן שהיד השמאלית החלשה של עודא מונחת ברישול על ההגה והיד השנייה מחזיקה את הסלולארי, שדרכו הוא מנהל משא ומתן מול גדול גנבי הרכב בשטחים, שהמשרדים המפוארים שלו ממוקמים ברמאללה.

"התקשר אלי לפני שבועיים בנאדם, חבר, אומר לי גנבו לי את האוטו", הוא סיפר אחרי שנגמרה השיחה עם האיש מרמאללה, "הרבה פעמים מתקשרים אלי אנשים ומספרים שגנבו להם את האוטו, אומרים לי, חמדה, תעשה טובה, תברר בקשרים שלך איפה האוטו. אבל אני לא עוזר להם. אי אפשר לעזור לכולם. אני עוזר רק לאלה שהמקרה שלהם באמת משהו מיוחד, לא כאלה שצריך ללכלך את הידיים בשביל להוציא להם מטול כרם את הפאג'רו. אלה, שייקנו חדש בכסף שלהם. אתה מרגיש עליהם את הזיוף דרך הטלפון, מתנחמדים אלי כאילו אנחנו חברים, סוגרים את הטלפון מקללים אותי שאני ערבי, והפאג'רו גרגר אבק לא ראה מאז שעלה על הכביש, כל היום נוסע רק בעיר, בכלל האישה נוסעת עליו.

"אבל הוא, בקול שלו שמעת שהמקרה שלו אחר. כמו שיה פועה לפני שחיטה, ככה היה הקול שלו. אצלנו אומרים שכשהשיה פועה לפני שחיטה, השמיים נפתחים בשבילה אולי אלוהים יקשיב לקול שלה ויציל אותה. צווחה כזאת יוצאת מהפה שלה, שהשערות נעמדות לך בידיים, וגם מי שהלב שלו קר אבן נרטבת לו העין. בגלל זה אצלנו רק החירשים שוחטים.

"והוא, הקול שלו היה ככה. בוכה, מתחנן. תציל אותי, חמדה, תציל אותי. דווקא אותו הכרתי, הוא לא מהמתנחמדים. חבר במועדון החמש, היתה לו פיאט אספנות, טיפל בה והשקיע בה כבר שלושים וחמש שנה, נראתה תמיד כאילו עכשיו יצאה מהפס ייצור. כל פעם שהייתי רואה אותה, התאהבתי בו יותר. מי שמטפל ככה במכונית, הלב שלו רחום. הנשמה שלו ושל המכונית אחת. זה מה שקורה לאספנים של מכוניות. המכונית והם הופכים לאחד, היא משחררת ממנו את כל הרגש שהקשיים של החיים שמו עליו שכבות.

"ואני, את כל מי שהנשמה שלו מושקעת במכוניות, אני מכיר. זכרתי את הפיאט שלו. ואיך שאמר לי תציל אותי חמדה, ישר הבנתי מה קרה והלב שלי החליק למטה כמו סבון בידיים. גנבו אותה החארות מהשטחים. בדרך כלל אלה גונבים ותוך כדי הנסיעה כשהם בורחים כבר מתחילים לפרק את המכונית, עד שמגיעים לשטחים נשארו רק הכסא נהג, הגה, מנוע והציריות של הגלגלים. אבל פעם בכמה זמן נופל להם דג שמן-שמן ברשת, דג חרב. כמו הפיאט אספנות של החבר הזה שלי. נתתי לו את המילה שלי שאני מחזיר לו את האוטו בלי שריטה.

"עשיתי כמה טלפונים, הגעתי לבנאדם ברמאללה. הוא הכריש הכי גדול של הסוחרים במכוניות גנובות. כשאוטו נגנב בהרצליה פיתוח, אצלו המחשב במשרד ברמאללה עושה ביפ. הייתי אצלו פעם. אתה צריך לשמוע את המנגינה שיוצאת מהמחשב הזה. ביפ, ביפ, ביפ. אותו לא מעניין היילוקס של החקלאים בשרון. את אלה ישר שולחים לפירוק. פעם היו נכנסים על כל טנדר כזה למשא ומתן. היו מתקשרים, מבקשים עליו חמשת אלפים. אבל זה נהייה לא משתלם בגלל הביטוח. במקום זה מפרקים את המכוניות למתכת, שולחים ליצרניות רכב שיעשו מהן מכוניות, שיהיה מה לגנוב.

"אמר לי, תן לי חצי יום לברר, חוזר אלייך. מהקול שלו ידעתי שהוא משקר. ידע יפה מאד איפה האוטו, מכונית כזאת לא גונבים כל יום, בשבילם זה כמו הגלעד שליט של הרכב. למה? בגלל הקשר הרגשי ששם הבעלים על האוטו. הנובורישים היום לא באמת אכפת להם אם הלך האוטו. אבל אלה מהדור הישן, הרומנטים שיודעים מה זה מכסה מנוע וחלון צד שנפתח בידית, אלה קשורים למכוניות שלהם, לא יוותרו עליה.

"והם יודעים את זה יפה מאוד. מותחים להם את העצבים כאילו היו מיתרים בגיטרה. אם לא תחזור אליהם מהר, הלך האוטו. הזמן לוחץ, מילה מיותרת וגמרו לך על המכונית. אבל לי הם נותנים כבוד, תמונות שלי תלויות אצלם במשרד. והוא חוזר אלי אחרי כמה שעות, 'האוטו במערה ליד רמאללה', הוא אומר לי, 'רוצה חמישים אלף על האוטו, אם לא מפרק אותו מוכר לברזל'.

"התקשרתי לבנאדם, אמרתי לו הערבי רוצה חמישים. אמר לי, מה חמישים, אין לי את הכסף הזה, תגיד לו שלושים. התקשרתי לערבי, אמרתי לו היהודי קמצן, לא מוכן לשלם יותר מעשרים. אמר לי, מה עשרים?! אמרתי לך חמישים! אמרתי לו, לבנאדם אין יותר מעשרים, קח את האוטו תפרק אותו לחתיכות מצדי, תמכור, לא תקבל יותר מאלפייה. שווה לך לקחת עשרים, תעשה חשבון לבד. אמר לי, יודע מה, תן לי יום לחשוב על זה. אתה תראה מחר הוא מתקשר אומר תביא עשרים. ואז אני אוריד אותו לחמש עשרה".

חמדה היה מאוד לחוץ ופחד שנאחר ויתחילו בלעדינו. אני הרגעתי אותו ואמרתי לו שלא ידאג, אנחנו נספיק להגיע בזמן. כל מה שראיתי באותם רגעים מול העיניים היה עצמים מטושטשים טבולים בשביל החלב.

"הם דיברו על יום היסטורי ותראה מה עשו", אפשר היה לשמוע את העלבון בקול שלו כשחזר לדבר על ענייני המרוצים, "הרסו את הכל. מרוץ אחד לא עושים היום בארץ והכל בגלל החוק המטומטם הזה. מדינה זונה. אני אמרתי להם, מה שזמני קבוע, בשביל מה צריך חוק? אבל הם אמרו לי לא, טוב שיהיה חוק. ככה נוכל לגייס ספונסרים, נביא כסף, מספיק להיות חובבנים, אתה רוצה להיות בעלים של מוסך גם בגיל שבעים? מה איכפת לך לחיות מהכישרון שלך. זה מה שהם אמרו לי.

"הלכו האנשים מאגודת הספורט המוטורי, רמי לימון, ברוך שליט, אנשים גדולים, מה שהם עושים בשביל המרוצים בארץ אף אחד לא עושה, הלכו למשרד הספורט, למשטרה, לרשות הטבע והגנים. שכנעו את כולם. ישבו כתבו הצעת חוק, קבעו אפילו תאריך למרוץ הראלי החוקי הראשון, 17 ביוני, סגרו מסלול עם עיריית ערד ורשות הטבע והגנים. נסעתי שם, יופי של מסלול. מתחיל בערד, עד יער יתיר וחזרה. סגרו כבר עם מרשלים מחוצלארץ שיבואו לשפוט, התחילו לעשות השתלמויות נהיגת מרוצים לנהגים, אנשים התחילו לחפש להם אנשי צוות, עשו אודישנים לנווטים, המדינה כבר מינתה פקיד מיוחד, בדואי מכסייפה, להיות אחראי על רישוי מרוצים בישראל, הרגשת כמו יום העצמאות.

"ואז זה התחיל. באו האנשים ממשרד הספורט אמרו רגע, מה עם הביטוח? שאלנו אותם איזה ביטוח? אמרו לנו תסתכלו בחוק. הסתכלנו בחוק, ובאמת היה שם סעיף על ביטוח במיליונים. איפה היה הסעיף הזה כשישבו איתם האנשים שלנו, לא יודע. באה גם המשטרה שאלה מה עם הביטוח. מאיפה יש לנו מיליונים לפוליסה?! התחלנו לשבור את הראש, ניסינו לגייס משקיעים. יבואני רכב, צמיגים. כולם אמרו אותו דבר, 'בשביל מה צריך אתכם אם יש ראלי ברמה גבוהה בטלוויזיה?'.

"בא הפקיד המיוחד, הבדואי מכסייפה, שאל מה קורה עם הביטוח. אמרו לו אין עדיין ביטוח, אמר בלי ביטוח אני לא יכול לתת לכם לעשות מרוץ, ביטל את מרוץ הבכורה בערד. שאלנו אותו, בשביל מי אתה עובד, אתה אמור להיות בצד שלנו. אמר לנו, אני בצד של החוק, והחוק אומר שחייבים ביטוח. האיש יושב, מקבל כסף מהמדינה, התפקיד שלו תמורת הכסף הזה לתת אישורים למרוצים – אבל אין מרוצים! אז הוא לא נותן אישורים, אבל ממשיך לקבל כסף.

"אמרנו טוב, נעשה בינתיים מרוצים פיראטיים, עד שנארגן את העניין הזה עם הביטוח. אמר לנו הפקיד מכסייפה, אתם לא יכולים לעשות מרוצים פיראטיים, יש חוק. אותו דבר אמרו לנו במשטרה. אמרנו לשוטרים, רק אתמול שמרתם עלינו במרוצים, עכשיו אתם אמרים אי אפשר? אמרו לנו, נכון, אז לא היה חוק, יכולנו לשמור עליכם.

"ואני, מה כואב לי, כואב לי שהצעירים בכפר קאסם רוצים מרוצים, רוצים לעשות ראלי גם מחוץ לכפר, ואין איפה. הרבה זמן כבר לא נהגתי ולא התחריתי. וזה לא טוב לנהג מרוצים שאין לו מרוצים להתחרות בהם. אחת לכמה חודשים אני יוצא לירדן, ירדן נחשבת בירת המרוצים של העולם הערבי, דריפטינג, ראלי, הכל תופס שם, אני עושה מרוץ, פעמיים יצאתי כבר מקום שלישי, שבוע הבא אני יוצא עוד פעם להתחרות בטיפוס הרים, אבל זה לא אותו דבר. זה לוגיסטיקה, זה מסובך. אתה צריך צוות שלם להעביר לשם, גם ככה אתה לא יכול לנסוע הרבה. כל מרוץ זה כמה ימים של התארגנות, יומיים לפני מרוץ להכיר את השטח, יום אחרי להתאושש. מילא עד החוק לא היה לי ספונסר, כי אסור היה. עכשיו יש חוק ואסור לי להתחרות. אתם היהודים כפויי טובה. דווקא כשהערבים טובים במשהו, אתם משביתים אותו. מוציאים חוקים, מנסחים סעיפים. אין לכם לב".

הוא עשה פרסה במחלף פולג והתקדם במהירות האור לכניסה לווינגייט. רק אז גיליתי לחרדתי שעודא פירק את דוושת הבלם. הוא מצא אותה מיותרת ומפריעה ליכולת התמרון של האוטו, וכחלק מהמגמה למינימליזם בעיצוב מכוניות מרוץ הוא פשוט ויתר עליה. הכניסה לוינגייט התקרבה, עודא שחרר קלות את הרגל מדוושת הגז,135 קמ"ש,125 קמ"ש,115 קמ"ש, וינגייט חמישים מטר מאיתנו, הוא הוריד את היד הימנית שלו באיטיות להנדברקס, עשרים מטר, מאה קמ"ש…

*

קול מעורפל עלה מהסלולארי שלו. אחר כך הוא סיפר שזאת היתה הפקידה ממנהלת הפורמולה וואן. הוא התקשר לשאול לאיזה בניין אנחנו אמורים להגיע. לאט-לאט הקול שלה התבהר. "'מה קרה לך, חמדה? ההשתלמות יום שני שבוע הבא, לא היום. התבלבלת לגמרי. לא נורא, תבוא שבוע הבא. העיקר שכבר נרשמת ושילמת'".

הוא הסתכל עלי נבוך וחייך את החיוך מיליון דולר בייבי פייס שלו כמו שרק הוא יודע. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא חזר לחייך מאז שפגשתי אותו עשרים ושש דקות קודם. "מדינה זונה", הוא אמר. שתים עשרה דקות אחר כך כבר היינו חזרה בכפר קאסם.

*

"דה באזר" גם בפייסבוק

סוזוקה 88' (פוסט מיוחד לכבוד הגראן-פרי היפאני)
ליגת שוקי ההון: סין*

29 Comments

מולי 8 באוקטובר 2011

איזה פוסט נפלא!!!!! מקנא בך על יכולת הכתיבה.

תומר חרוב 8 באוקטובר 2011

מעולה.

ויכסלפיש 8 באוקטובר 2011

ענק, זה שובו של הפרינט מהעיר של שנות ה-90 במהדורת אינטרנט. אתה יכול לברר אם פואד גנב לי במקרה את הסובארו לגאסי הלבנה ב-2003?

עפר ויקסלבאום 8 באוקטובר 2011

"יום היסטורי", אמרו חברי האגודה הישראלית לספורט מוטורי, ששנים כיתתו רגליים בניסיון למסד את הענף, שעד אותו רגע התנהל באין מפריע."
האירוניה, האירוניה…
ענק, שדמי!
ג'ובאני גוארסקי לא היה כותב את זה טוב יותר.
אני חושב שזה הפוסט הכי טוב שקראתי כאן.
עונג יום כיפור אמיתי.
תודה, תודה, תודה.

Moses 8 באוקטובר 2011

לגמרי הכי טוב.

אפריים 10 באוקטובר 2011

תנסה את זה.
http://debuzzer.com/buzz/?p=3196
חומר חזק.

עפר ויקסלבאום 11 באוקטובר 2011

קראתי, אפריים,
תודה.
גם כן פוסט מצוין.

ג'ון מקינטייר 10 באוקטובר 2011

"יום היסטורי", אמרו חברי האגודה הישראלית לספורט מוטורי, ששנים כיתתו רגליים בניסיון למסד את הענף, שעד אותו רגע התנהל באין מפריע."
ענק! דאגלאס אדאמס סטייל!

הקורא בפוסטים 8 באוקטובר 2011

תותח

D! במולדת 8 באוקטובר 2011

אם רק הייתי מגלה את הפוסט הזה תוך כדי החג.. כל הצום היה עובר..
נהדר..

דורי גיל 8 באוקטובר 2011

גדול!

ויכסלפיש 8 באוקטובר 2011

פוסט מצוין, אבל הכי טוב? לדעתי דן רומן חזק מאוד. חוץ מזה אני לא אוהב דירוגי מצעדים בענייני ספרות ואמנות

רפאל זר 8 באוקטובר 2011

עכשיו אני מבין מי ניסה לדרוס אותנו כשרכבנו בשבתות לנס הרים/צובה.

קרמר 8 באוקטובר 2011

הפוסט מבריק אבל עניין הנהיגה במגזר הוא נושא כאוב. ויותר משהוא כאוב – הוא הורג.

matipool 9 באוקטובר 2011

מעולה .
אתה צריך להוציא ספר . אולי מקבץ של סיפורים קצרים . סלינג'ר סטייל .

יוליה 9 באוקטובר 2011

מעולה :)))) במיוחד כשמכירים את הנפשות מהפוסט –
לרגע דמיינתי את הכל קורה – זה הסטאנד אפ הכי טוב!
חחח ובעניין הספורט – הלוואי שיהיה כבר מירוץ –
בשביל מה הוצאתי רישיון מירוץ?!

דורפן 9 באוקטובר 2011

חיוך ענק. פנטסטי

מקמנמן 9 באוקטובר 2011

אני לא מבין את ההערצה של הכותב לנהג הזה, מקומו בכלא, ולהרבה זמן. נכון שהחוסר במירוצים בישראל זה נושא כאוב, אבל זה ממש לא מצדיק נהיגה פרועה בכבישים רגילים.

אפריים 10 באוקטובר 2011

בעיקרון אתה צודק, אבל יש סיכוי גבוה שהתיאורים הדרמטיים (והמופלאים לטעמי) מהנסיעה בפקק הם פרי מוחו של שדמי וכל קשר בינם לבין המציאות מקרי לחלוטין.

דלילה 9 באוקטובר 2011

אחלה כתבה ובעיקר אחלה נהג!!!!!!

טימי 10 באוקטובר 2011

נפלא

ניר 10 באוקטובר 2011

חזק, אבל אי אפשר להתעלם מההתנשאות הבוטה בין השורות – סוברו DL אוטו מקרטון? אתה מקרטון! לשאר העולם פשוט לקח זמן לתפוס את העליונות המכנית של סובארו, שניה באמינותה רק לטויוטה האגדית (שעם ואן שלה הקפתי את כל אוסטרליה בלי לשים לב שרק שלוש מהבוכנות מתפקדות)

שי אבן צור 10 באוקטובר 2011

הנאה צרופה!

יאיר 14 באוקטובר 2011

נהניתי מכל שורה. שאפו.

יאיר

עורך http://allsportil.co.il

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 3 באפריל 2013

כל הכבוד לחמאדה נהג מספר אחד בישראל

Comments closed