בגין פרש בגללי

פוסט מאת חיים שדמי

בגין. עבודה של דניאל סרחיו

בגין פרש בגללי. רק אז הוא קלט באמת את כובד האחריות והבין שהוא, עם הנפש הרגישה והלב שנשבר לו בגלל המחלה של אשתו, לא מסוגל להמשיך. אני חושב שבנסיבות שנוצרו, עם המאניה דיפרסיה והלב הפגיע שלו, טוב שזה נגמר ככה. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם לא היינו נפגשים.

במחשבה שנייה אפילו היה עדיף שזה לא היה קורה בכלל, כי הנפש הרומנטית של בגין זה דבר שטוב לאופוזיציה, לא משהו לבנות עליו מנהיגות של מדינה. רק באופוזיציה לפאתוס של בגין היתה משמעות אמיתית.

אני חושב שהוא לקח יותר מדי ללב את הנאומים שהוא נאם כל השנים. הוא פשוט האמין במילים שהוא אמר למיקרופונים, ובגלל הראש החולמני שלו היה תמים מספיק כדי לא להבין שיש אידיאולוגיות שמתאימות רק לעולם הפנטזיות, אבל אין להן סיכוי במציאות האמיתית, כי קורים בגלל זה דברים רעים. זה מה שסאדאת ניסה להסביר לו.

אולי אם הדתיים המצרים לא היו מורידים את סאדאת הוא היה מספיק להסביר את זה לבגין, לא יודע, אבל באופן לא-מודע את מה שסאדאת לא הספיק, אני הצלחתי.

בגלל זה הוא פרש, בגללי. כמו הרבה דברים טובים בחיים, זה קרה מפני שלא תכננתי את זה. כל הסיפור הזה שלו עם ה"איני יכול עוד", הפרישה וההסתגרות בבית ברחוב צמח, התחיל בכלל ממני. מקורבו יחיאל קדישאי, מי שהיה המזכיר של בגין, סיפר לי את זה שנים אחר כך.

***

דודי מתי (משמאל) ומפקד הלח"י נתן ילין-מור, לאחר שחרורם מעכו

הדוד שלי מתי, מתיתיהו, היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה של בגין. דוד שלי היה אחד הטיפוסים היותר רומנטיים שהסתובבו בלח"י, מחתרת של רומנטיקנים אחד-אחד, חוץ משמיר, שהיה טרמפיסט מתחזה שקלט בחושים שלו שמכל המחתרות עדיף לו הלח"י. ואני יודע על מה אני מדבר, אני השתכשכתי עם אשתו שולמית בבריכה של קינג דייויד.

דוד שלי הנהיג את הבריחות מכלא עכו ולטרון והוא היה מועמד לעלייה לגרדום. שנים אחר כך אפילו צילמו אותו, ועוד שניים עשר אחרים, במדי הנידונים למוות, חליפות אסיר כתומות כאלה, באתר העלייה לגרדום בעכו. דוד שלי לא הסכים בשום אופן להודות בהאשמות של הבריטים, אפילו שאמרו לו שאם יודה יחונו אותו ממוות וישלחו אותו רק למאסר עולם.

לא משנה כמה דיברו איתו, כמה אנשים באו והתחננו בפניו שיודה – דוד שלי נשאר יציב כמו סלע. אפילו הרב של האסירים, שמריהו לוין, בא אליו לתא והתחנן שיודה, אמר שגאולת הארץ מחייבת אותו להישאר בחיים, אבל דוד שלי הסתכל עליו בעיניים הנעימות שלו ואמר לו שבגלל שהוא מכבד אותו הוא לא יכול להסכים להצעה שלו. כל המשפחה של דוד שלי הלכה בשואה כמה שנים קודם, אז דוד שלי נהג להתייחס מאז בספקנות לדברים של רבנים.

בסוף הבריטים ויתרו, ואת מסיבת השחרור של דוד שלי עשו לו החברים שלו בערב בגינה ציבורית בתל אביב. היתה אווירה נפלאה וחגיגה מושלמת, כי כולם ראו בשחרור של דוד שלי סמל למאבק למען עצמאות המדינה שתיכף תקום, ואת הלילה דוד שלי עשה על ספסל בגינה הציבורית, כי לא היה לו איפה לישון והוא היה בנאדם ביישן, שלא ידע לבקש עזרה מאחרים, אפילו לא ספה ללילה אחד אצל חבר, רק לתת לכולם כל הזמן.

הייתי בן שש כשדוד שלי נהייה מנכ"ל משרד ראש הממשלה של בגין. היתה לו וולבו ממלכתית עם נהג ובמושב ליד הנהג היתה מנורת לילה, שדוד שלי יוכל לקרוא מסמכים חשובים בזמן שהם היו נוסעים בלילות חזרה לתל אביב מירושלים, ובגלל שאור חזק היה מפריע לנהג, סידרו לדוד שלי מנורה עם אלומת אור ישירה.

דוד שלי היה אדם מאוד חרוץ, שניצל כל רגע לעבודה. הוא לא היה כמו המנכ"לים של היום, שרק השררה מעניינת אותם ואיך לנצל את התפקיד שלהם לעשות כסף אחר כך בכל מיני עסקאות סיבוביות. דוד שלי היה טיפוס הרבה יותר תמים מהם. היתה לו מסעדה ביפו העתיקה, תרשיש קראו לה, ואפילו שם הוא הפסיד כסף. מסעדה שמשקיפה על הים ביפו, עם יופי של אוכל והרבה בוהמיינים שדודה שלי אספה למקום, ועדיין הבנאדם הפסיד כסף.

אבל זה היה לפני שהוא התמנה למנכ"ל של משרד ראש הממשלה. וכשהוא סופסוף זכה להיות בתפקיד משפיע של לעשות למען המדינה, הוא לא הפסיק לעבוד. היה מתרוצץ במסוק שלו לסאדאת בקהיר ולצ'אושסקו בבוקרשט, והפקידים תמיד אמרו שרק עם דוד שלי הם מוכנים לדבר, כי הוא אדם שתמיד נתן כבוד לאנשים אחרים. כל פעם שהמשא ומתן עם המצרים עמד להתפוצץ, היו מזעיקים את דוד שלי במסוק ישר לקהיר והוא היה מרגיע את האווירה.

***

אני חושב שמהמקום הזה המלך חוסיין הלך בלב שלם לחתום על הסכם השלום עם רבין בערבה, כי הישראלי הראשון שהוא פגש אחרי שעבר את הגבול במרצדס שלו לכיוון הטקס, הייתי אני. באמת שזה היה ככה.

בגלל הרצון של המלך להראות את המחויבות שלו לשלום, ועד כמה ההסכם הזה היה דבר מתבקש, שצריך היה לחתום עליו עשרים שנים קודם, המלך לא הגיע בפמליה או באיזה רכב שרד נהוג בידי עשרה נהגים ושומרים – הוא פשוט נהג את עצמו במרצדס המלכותית שלו. נור ישבה לצדו, וחוץ מהם לא היה אף אחד באוטו. היא באמת נראתה מלכה, נור.

אני בדיוק עמדתי מעברו השני של קו הגבול כשהמלך הגיע עם המרצדס שלו. בצד הירדני של הגבול, אני מתכוון. פשוט אמרתי לעצמי שאיפה שההיסטוריה, שם אני אהיה. אז כשהגעתי לטקס דבר ראשון עברתי לצד של הירדנים ושם עמדתי עם החיילים הירדנים וכולנו צחקנו והחלפנו חוויות, והיתה אווירה מקסימה ותחושה של עידן חדש, כי אז עוד לא ידענו ששנה אחר כך הדתיים ירצחו את רבין.

אני ביקשתי מהחיילים הירדנים שייתנו לי פחית קולה שלהם, כי רציתי מזכרת מהטקס, וחשבתי שפחית קולה בערבית היא חתיכת פיסת נוסטלגיה, שיום אחד אני אוכל למכור אותה במכירה פומבית יחד עם הדיוקן שלי שיעקב אגם צייר, ואפילו רשם עליו הקדשה, וככה אני אסדר את הנכדים שלי.

איך שאני עומד עם החיילים הירדנים, שהיו להם כאפיות אדומות על הראש, ומחזיק את הפחית קולה ביד, ראינו פתאום ענן אבק מתרומם מרחוק והענן הלך והתקדם לעברנו והפך פתאום למרצדס יוקרתית. אתה לרגע אחד לא חושב שהמלך יבוא עם מרצדס שהוא נוהג בעצמו, וזאת עוד דוגמא איך דברים יפים בחיים קורים בלי שמתכננים אותם.

המרצדס המשיכה להתקדם, ואני מתחיל לתפוס פתאום, שהסבא החביב שנוהג את המכונית הזאת הוא לא פחות מהמלך חוסיין בעצמו, והוא עושה את הדרך ישר בכיווני. כשהוא כבר היה ממש קרוב, חשבתי שכדאי שאזוז הצדה, כדי שהמלך יוכל לעבור. לא רציתי שייווצר אפילו רושם שאני מתנגד באיזושהי דרך לשלום או מנסה לחבל בו.

המלך גם בטוח הכיר את דוד שלי. אפילו שבאותן שנים לא היו יחסים רשמיים עם הירדנים, אני בטוח שדוד שלי פגש אותו באיזו פגישה חשאית בארמון בעקבה או באיזה מלון סמוי בלונדון, והדבר האחרון שרציתי זה שהמלך יספר לאנשים שלו יותר מאוחר בלילה בארמון שהאחיין של שמואלביץ' ניסה לעצור אותו ואת השלום.

אז זזתי הצדה. ובדיוק אז המלך עבר, וכמו שאמרתי הדברים מסתדרים בחיים בלי שמתכננים, ואני, בלי שידעתי שזה הוא, זזתי ימינה, וכשהמלך עבר הייתי משמאל למכונית, מה שאומר שהייתי בצד של הנהג, והנהג היה המלך בכבודו ובעצמו, וככה הייתי הישראלי הראשון שהמלך פגש בדרכו לטקס.

ואז, בלי הכנה מוקדמת ובלי שהיה רמז שזה הולך לקרות, המלך הרים את היד שמאלית שלו מההגה, הסתובב אלי, חייך לי בעיניים ונופף לשלום. נופפתי חזרה. "האחיין של שמואלביץ', תראי נור", הוא מלמל אליה. היו לו פני סנטה קלאוס וחיוך סבא כמו שלא ראיתי בחיים שלי. אפילו על בגין לא ראיתי הבעה כזאת.

אחר כך המלך המשיך לנסוע, הטקס עמד להתחיל וקראו לי במסגרת תפקידי הצה"לי ללוות את משה גרטל לשירותים הכימיים, כי הוא היה צריך להשתין. אישה לא משתינה כל כך הרבה כמו הגרטל הזה, תהרגו אותי מה הוא שתה שם.

***

בגין על הבופור. יוני 1982

הייתי בא הרבה לבקר את דוד שלי בירושלים. בימים שלא היו לו נסיעות מחוץ למשרד, הוא היה שולח את מיכה הנהג שלו לאסוף אותי בוולבו, ואם הוא היה עסוק כשהיינו באים, אז מיכה לקח אותי לחדר של דוד שלי בקינג דייויד עד שהוא יתפנה. כשהיה קיץ הייתי יורד לבריכה במלון ושם שחיתי עם שולמית שמיר, אשתו של יצחק.

שולמית שחתה ממש לאט והיא תמיד שמרה את הראש שלה מעל המים והיתה מדברת הרבה בזמן שהיתה שוחה. אני אהבתי לשחות עם הראש במים ולהוציא אותו רק כשבאמת צריך לקחת אוויר, כמו ששחיינים עושים, ולכן לא תמיד באמת הבנתי מה היא אומרת לי. אחר כך הייתי יוצא מהמים והיו מביאים לי מהלובי עוגות ושתייה, איזה עוגות ואיזו שתייה שהייתי רוצה, כי תמיד הייתי מאד רעב אחרי שהייתי שוחה.

אחרי שהייתי גומר לאכול ומתייבש, הייתי עולה לעשות מקלחת בחדר במלון, ותמיד אז מיכה היה בא לקחת אותי לדוד שלי במשרד. מדהים איך החיים מסתדרים כמו תוכנת מחשב כשאתה חלק ממשהו גדול, וקינג דייויד, ראש הממשלה ושולמית שמיר שוחה עם ראש מעל המים, זה משהו גדול.

גם באותו היום שחיתי בבריכה, אכלתי עוגות ושתיתי מיץ, ואחרי שהתקלחתי מיכה בא לאסוף אותי ונסענו לדוד שלי. זאת היתה שעת צהריים כשנכנסנו ללובי של משרד ראש הממשלה ומיכה ליווה אותי לכיוון המדרגות, שמהן עולים לקומה השנייה שם יושבים ראש הממשלה והמנכ"ל שלו.

איך שאנחנו הולכים מיכה ואני, בלובי עם המרצפות המבריקות משיש שלא ראיתי בשומקום אחר מאז, אני רואה את בגין יורד במדרגות ואחריו מזכירו יחיאל קדישאי. הוא באמת היה איש צנוע, בגין. אני לא מכיר הרבה ראשי ממשלות שהיו יורדים ברגל, במיוחד שאז בגין כבר לא כל כך הרגיש טוב והלך עם מקל. אם אתם שואלים אותי, הוא כבר הרהר אז ברצינות בפרישה, אבל לא גילה את זה לאף אחד.

הוא היה נראה כמו סבא טוב, עם המקל הזה, והיו לו פנים קורנים אפילו שבדיעבד אנחנו יודעים שהוא היה אז בדיכאון. ככה התקדמנו בקו אלכסוני זה לקראת זה, הוא עם יחיאל מאחוריו ואני עם מיכה. "ילד חמוד", הוא שאל אותי, "איך קוראים לך?".

מאוד התרגשתי כשהוא התקדם לקראתי, בכל זאת ראש הממשלה, ולא האמנתי בכלל שהוא ידבר איתי, בכל זאת ראש הממשלה, ועכשיו תדמיינו איך הרגשתי כשהוא דיבר אלי. הייתי נבוך ואמרתי לו איך קוראים לי, והוא שאל אותי מה הביא אותי לכאן, ואמרתי לו שמיכה הביא אותי לבקר את דוד שלי.

הייתי קצת נבוך להגיד לו את זה, כי פחדתי שיחשוב שדוד שלי מתבטל ומביא את האחיינים שלו למשרד במקום לעבוד. לא רציתי להשטנקר על דוד שלי, אבל לא ידעתי מה להגיד. המשכנו לדבר עוד קצת, בגין ואני, הוא שאל אותי בן כמה אני ובאיזו כיתה, הוא ליטף לי את הראש וראית עליו שהוא מרגיש השלמה מאושרת. וזהו, למחרת הוא אמר שאינו יכול עוד ופרש.

אני יודע שהוא פרש בגללי. אני יודע שהוא הבין באותו רגע איזו אחריות יש לו על הכתפיים, כי המפגש הזה שהיה לנו היה הרגע בו הפנטזיות של בגין מהנאומים מלאי הפאתוס נפגשו עם המציאות, וכל הדיבורים האלה על ארץ ישראל השלמה וכל היהודים אחים וכל הדברים שתופסים רק בסרטים פטריוטיים הוליוודים מטופשים של צ'אק נוריס, לא שווים כלום באמת במציאות.

וברגע ההוא, שהוא הביט בי ודיברנו, ברגע ההוא הבין בגין שיש עתיד למדינה הזאת, שהוא יכול לפרוש בשקט, שיש דור צעיר שעבורו הפנטזיות שלו עלולות שוב להוליד מציאות מסויטת, ויש לו אחריות לדור הזה. הוא שאל אותי בן כמה אני, והוא בטוח עשה את החישוב לבד וגילה שעשו אותי בחורף ההוא, של יום הכיפורים.

למחרת הוא פרש. יחיאל קדישאי סיפר לי שאחרי שנפגשנו, בגין נכנס לאוטו ואמר לו: "יחיאל, איני יכול עוד". יחיאל הוא איש מקסים שאהוב עלי מאוד עד היום, והוא אומר שהוא נקשר אלי מאוד מאז אותו יום.

שאלתי אותו אם בגין באמת אמר 'מכונות ירייה' בבופור, ויחיאל התעצבן כי הוא חשב שאני צוחק על בגין. "אז הוא אמר, מה יש?!", הוא רטן, אבל הסברתי לו שאני לא צוחק על בגין, אני רק שואל כדי לדעת אם זה מיתוס כמו טרומפלדור או שהוא באמת אמר ככה. דוד שלי לא היה עם בגין בבופור, אבל יחיאל כן היה, ויחיאל אמר שבגין באמת שאל אם יש לאויב מכונות ירייה.

***

דוד שלי אף פעם לא דיבר איתי על המפגש ההוא עם בגין. אף פעם לא פתח את זה. הוא היה איש יקר לי ואהוב עלי מאוד. זאת היתה שבת אפורה וגשומה מאוד, כשהוא ודודה שלי באו לאכול איתנו צהריים. הייתי למעלה כשנפתחה הדלת והם נכנסו, ואני זינקתי למטה אחרי ששמעתי אותו אומר שלום, וירדתי בריצה, ובדיוק כשהייתי בקצה המדרגות, דוד שלי עמד בסמוך לגרם, ואני זינקתי עליו בחיבוק מהמדרגה השלישית. זה היה החיבוק הכי ארוך שנתתי לו. אחרי הארוחה נסענו אחי ואני לבלומפילד למשחק נגד מכבי חיפה. זה היה בעונת הדאבל של קשטן ונגמר 2:2 במשחק ראש בראש אמיתי.

למחרת אחי התקשר אלי בערב ואמר שהוא בא לאסוף אותי מהצבא. כבר הייתי אז חודש לפני שחרור ולא באמת עשיתי משהו, ואפילו שאף פעם אחי לא בא לאסוף אותי מהצבא, זה לא נראה לי מוזר. כשנכנסתי לאוטו, הוא אמר לי שדוד שלנו מת. אני קברתי את הפרצוף שלי בחלון ולא הוצאתי הגה כל הדרך, ורק כשדודה שלי פתחה לנו את הדלת, התחלתי לבכות ולא הפסקתי יומיים.

בשבעה נתניהו הגיע לנחם את דודה שלי. זה היה בוקר חורפי ורק היא ואני היינו באותו זמן בבית. נתניהו הגיע עם איזה עוזר שלו שהיתה לו כיפה, והוא דיבר משפטים כמו קריינית אוטומטית שיורה משפטי הדרכה לפני טיסה. הכל היה נורא מדויק ונכון, כאילו הכין מראש את המילים לפני שבא, כאילו השבעה של דוד שלי היא דברים בפתח ישיבת ממשלה. "אתה קורא ספרים?", הוא שאל אותי ונשמע כמו יאיר לפיד. עניתי שכן, והוא אמר "תקרא ספרים, זה חשוב!", ואז קם והלך, והעוזר שלו קם והלך איתו.

הוא היה חולה מאוד, דוד שלי, אבל הסתירו את זה ממני, כי חשבו שאני אקח מדי ללב ולא אדע להתמודד. זה היה השיעור שלי מהסיפור ההוא, שאם אתה מגונן יותר מדי על אנשים, אתה רק תפגע בהם יותר אחר כך. זה היה בנובמבר, לפני שש עשרה שנים. אני אוהב את דוד שלי מאוד ומתגעגע אליו. אני חושב שאנשים לא מתים באמת כל זמן שזוכרים אותם, ואני מקפיד לזכור את דוד שלי כל יום מאז.

*

שלושה שבועות קודם רצחו את רבין, ואני הייתי במכונית הראשונה שליוותה את הקומנדקר עם הארון של רבין בדרך לכנסת, ושם שמרתי על הארון בזמן שכל ההמונים עברו על פניו. ככה פגשתי שוב את המלך חוסיין, למחרת בלוויה.

הפעם הוא כבר לא בא במרצדס, והיו המון אנשי אבטחה שהקיפו אותו ואת המנהיגים האחרים, וזה לא היה דומה בשום דבר למפגש הלא רשמי עם בגין בלובי, שאחריו הוא פרש, או לפעם ההיא שהוכחתי למלך חוסיין שיש לו בשביל מה לעשות שלום. והוא הסתכל עלי בעיני הסבא העצובות שלו, ואמר בחיוך שבור: "האחיין של שמואלביץ', נור. תראי איך הוא גדל". ואז ירדה לו דמעה.

*

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

***

הודעה למשתתפי מירוץ בגין

חיים שדמי בדה באזר   

דה באזר בפייסבוק


ליגת המטרד האירופית
הניצחון בוילה

54 Comments

תומר חרוב 2 בדצמבר 2011

וואו.

בני תבורי 2 בדצמבר 2011

איזה יופי.

מאשקה 2 בדצמבר 2011

חיים, פוסט יפה ומרגש כתבת.

אסף THE KOP 2 בדצמבר 2011

האמירה כי "הדתיים רצחו את רבין" הגיונית כמו הקביעה ש"התימנים חיסלו את רבין" ורציונלית כמו העובדה ש"תושבי הרצליה התנקשו ברבין".

צור שפי 3 בדצמבר 2011

אני מסכים שאסור להכליל אבל מי שמתייחס לרצח כאל פעולה של יחיד מנותקת הקשר גם כן טועה או מטעה או מיתמם.

אסף THE KOP 3 בדצמבר 2011
אסף THE KOP 3 בדצמבר 2011

צור, שלא במפתיע, מישהו שלא אכפת לו מהאמירה "הדתיים רצחו את רבין" מחק את ההודעה שלי והשאיר את זו של שדמי בפוסט. ניחא, שיהיה.

ננסה בצורה אחרת – אביה של אשתי הוא בן למעלה מ-70, דתי, חובש כיפה, שומר מסורת, מקיים מצוות, כבר למעלה מ-50 שנה נכהן כגבאי של בית הכנסת השכונתי שלו, נעים הליכות, עדין, פליט מהפרעות בארצות ערב, מכניס אורחים, מכבד אדם, רודף שלום, איש ספר.

לא ידעתי שהוא רצח את רבין, או אפילו שמח עליו.

צור שפי 3 בדצמבר 2011

אסף, אין לי ויכוח אתך על הצורך שלא להכליל וכבודו של חמיך חשוב בעיני בדיוק כמו כבודו של חמי שלי. ועדיין – יגאל עמיר לא פעל בחלל ריק, לא מחוץ להקשר ולא היה עשב שוטה. הוא היה התוצאה הטבעית, הבלתי נמנעת, של אקלים אלים ומסית כאשר את ההסתה מוליכות אוטוריטות דתיות שאף אחת מהן, אגב, מעולם לא נתנה את הדין על כך. אז נכון, ודאי שלא כל הדתיים הסיתו נגד רבין, ודאי וודאי נכון שלא כל הדתיים רצחו אותו, אבל נכון באותה מידה שמרבית המסיתים אם לא כולם היו דתיים.

אסף THE KOP 3 בדצמבר 2011

צור, ההסתה הייתה נגד הציבור שהתנגד להסכם אוסלו המטורף, אותו ציבור שסתמו לו את הפה וראו בו אוייב השלום.

סתמו לציבור שלם את הפה, ולכן הקיצונים שבהם ירו.

אגב, שום אוטוריטה דתית לא הובאה למשפט מהסיבה הפשוטה שלא הייתה אוטוריטה כזאת ששלחה את התימני מהרצליה לרצוח.

צור שפי 3 בדצמבר 2011

פה דרכנו נפרדות. מתנגדי הסכם אוסלו יכלו להביע את דעתם בחופשיות, לא התנהלה נגדם שום הסתה, הנקודה היחידה שאני מוכן לקבל היא שהיתה מונוליטיות כמעט מוחלטת של התקשורת נגדם. לעומת זאת היתה גם היתה הסתה נגד רבין על רקע דתי: היו פסקי דין רודף והתבטאויות נוספות. מה שכתבת הוא שכתוב גס של האמת וההסטוריה, ההכללה האומללה שהדתיים רצחו את רבין הרבה יותר קרובה לאמת מהתגובה האחרונה שלך.

אסף THE KOP 3 בדצמבר 2011

ובכן, דעותינו חלוקות.

אני חושב שההתייחסות למתיישבים ביהודה ושומרון כ"מתנחבלים" היא הסתה. האשמתם בכל תחלואי הביטחון, והדה-לגטימיזציה שלהם גובלת בתעמולה גבלסית לפרקים.

הממסד הדתי לא הסית נגד רבין, זה שקר. היו רבנים שהוציאו נגדו דיני רודף וכו', אבל אלה לא היו מעולם חלק מהממסד הדתי, אלא שולי שוליו.

ויכסלפיש 3 בדצמבר 2011

אכן, וגורמים דתיים קיצוניים לא יחיו בשלום עם המדינה אלא אם ישתלטו עליה, משום שמקור הסמכות שלהם אינו החוק אלא פסיקות רבנים. אני מכנה אותם "בוגדים"

קשקשן בקומקום 2 בדצמבר 2011

אחד הטקסטים הטובים שקראתי

רון אדליסט 2 בדצמבר 2011

תודה.

פולדש 2 בדצמבר 2011

קטע מרגש, כתוב לעילא.

המלך חוסיין… העלית נשכחות.

יואב בורוביץ' 3 בדצמבר 2011

מרגש, מעניין, ומחכים. תודה חיים.

עופר פרוסנר 3 בדצמבר 2011

איזה יופי שדמי, איזה יופי

דודיק 3 בדצמבר 2011

חיים, תיקון אחד לטקסט המרתק: מי שביקר את דודך בבית הסוהר היה מי שכונה "רב האסירים" אריה לוין. שמריהו לוין היה מנהיג ציוני שנפטר אי-אלה שנים קודם לאירוע המסופר

דה באזר 3 בדצמבר 2011

צודק. זה תוקן.

יובל 3 בדצמבר 2011

האמת שעדיין לא תוקן… אבל בקושי פוגם בטקסט

הופ 3 בדצמבר 2011

אני לא יודע מה להגיד על זה חוץ ממה שתומר חרוב אמר.

איתי אנגל 3 בדצמבר 2011

פשוט פנטסטי!
איזה טקסט נהדר.
ריגשת אותי מאד שדמי.
הכל בגללך…

אורליוס 3 בדצמבר 2011

מזמן לא התרכזתי ככה בקריאה ב3:30 בלילה

פאקו 3 בדצמבר 2011

ענק פשוט. מתעלה על עצמך כל פעם מחדש.

טל בן יהודה 3 בדצמבר 2011

מהנה בצורה בלתי רגילה!

עפר ויקסלבאום 3 בדצמבר 2011

מצוין כרגיל, שדמי
אם היית טורח להגיב למגיבים, היית יודע…

חיים שדמי 3 בדצמבר 2011

צודק. אני באמת לא עונה למגיבים. אבל הפעם אני אחרוג ממנהגי.
אל"ף, כי בקר מבקש ממני כבר כמה זמן להגיב. "בקטנה", הוא אומר לי, "רק תגיד תודה".
ובגלל שבקר יקר לי כמו אמא, אני מקשיב לו.
שתיים, זה לא נובע מהתנשאות או התעלמות, אלא מסיבות אחרות לגמרי. אפילו אמרתי לבקר שאני רוצה לכתוב טקסט על העניין הזה של התגובות ולמה אני לא מגיב, פשוט כדי להבהיר את זה. הוא הסכים.
אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב, זה שאני קורא הכל, ואוהב אתכם. וגם אתכן. מאד. ואין לך מושג כמה אתם מחממים לי את הלב.

דביר 3 בדצמבר 2011

שדמי אני באמת אוהב איך שאתה כותב. אני באמת אוהב שאתה צובע את הטקסטים האדומים של לוינטל ושות בצהוב. אני באמת אוהב שאתה עומד על כך שפרוסנר והמכבי המזויפת שלו הם לא רלוונטיים.
אבל! הפוסט הזה מסביר הכל. לא הכל סובב את שדמי בעולם!!! שתבין את זה אתה תעמוד בשורה הראשונה של הכותבים בארץ. תוכל לכתוב הרבה יותר מפוסטים שאתה לא מגיב עליהם… תוכל לחתום לי הקדשה אישית על ספר משלך…

הופ 3 בדצמבר 2011

מצחיק, אתם כל כך נהנים מהמחשבה שמי שאתם לא רואים ברחוב הוא לא רלוונטי, ואחר כך מבזבזים כל כך הרבה זמן ומילים על השאלה למה אתם לא פקטור בליגה כבר שנים כשכל מה שנשאר לכם זה להגן בחירוף נפש על הסופרלטיב העצום "מכבי".
תמשיכו ככה, זה עובד מצוין בשבילנו.

ניתאי 3 בדצמבר 2011

הפוך גוטה, הפוך.
הכתיבה הזו מאוד מזכירה לי את הסרט "סיפורי דגים" (big fish). הכל הרבה יותר גדול וממוקד מהעיניים של המתבונן.
בקיצור, שדמי, כשתחליט להפנות את הכשרון שלך בתחום הזה, כרטיס אחד לסרט שלך כבר יש.

B. Goren 3 בדצמבר 2011

נפלא.

איש 3 בדצמבר 2011

הנסיך הקטן.

יובל 3 בדצמבר 2011

מדהים, מרגש.

גיל מזימבבואה 3 בדצמבר 2011

איך חיכיתי עד עכשיו בשביל לקרוא פוסט מדהים שכזה…

טל 12 3 בדצמבר 2011

נהדר,פנטסטי.שאני קורא פוסטים שלך אני תמיד חושב הבנאדם סופר.

יחד עם זאת,אפשר להבין מהדברים שלך,יהיה הז'אנר אשר יהיה,שאתה מכליל ציבור שלם בהקשר לרצח רבין.
גם אם הכוונה במובן האשמה וגם אם במובן מעגל האחריות,שאכן היה די רחב,זה עדיין צורם לי שאני קורא.כי זה לא נכון.לא כל הדתיים ימין לא כל הימין דתיים ואפשר להמשיך ולהמשיך ונדמה לי שגם הכותב עצמו לא חושב כך ממילא ולכן נדמה לי שעדיף היה לדייק בקטע הזה.

נילס 3 בדצמבר 2011

התפוצצות של כישרון. תענוג.

ויכסלפיש 3 בדצמבר 2011

לייק גדול, אגב ה-2:2 נגד חיפה היה ב2/12/95 כמעט חודש אחרי רצח רבין. אני בטוח שהציבור השפוי מתגעגע לבגין בזמן שנתניהו ושאר הגורמים הלאומניים-פוטיניסטים בשלטון.

מי שחושב שבגין חתם על הסכם שלום עם מצרים בגלל נדיבותו או חולשתו של סאדאת, מוזמן להבין שסאדאת קיבל את סיני בדרכי שלום אחרי שנכשל ב-73' בניסיון לכבוש אותה

אסף THE KOP 3 בדצמבר 2011

ובקרוב נלחם עלי שוב.

אסף THE KOP 3 בדצמבר 2011

עלי=עליו

יואב 4 בדצמבר 2011

ותוספת קטנה,
ביום רצח רבין מכבי ניצחה 3-1 בבאר שבע.

ישי 5 בדצמבר 2011

מכבי עשתה 2-2 או 3-3 עם ביתר. (הופעת בכורה לדוידוביץ אם אני לא טועה)
מכבי ת"א ניצחה בב"ש.

דובי מילר 3 בדצמבר 2011

תודה על טקסט מהנה.

אפריים 3 בדצמבר 2011

מצטרף למודים.
טקסט משובח. תביא עוד.

ראיתי לראשונה את בגין על הבופור בסרט המשובח 'מכתבים מלבנון'. לעולם אני לא אשכח את זה. עומד מול חיילים שהקריבו את חבריהם, את גופם ונפשם בקרב מטורף אליהם הוא שלח אותם ושואל האם היו לאויב מכונות ירייה. יותר הזוי מכל אפוקליפסה.

יקי 4 בדצמבר 2011

והעלית בכישרון רב את זכרון שנות השמונים האבודות והיפהפיות, שנות נעוריי.

מחכה לספר !

יואב 4 בדצמבר 2011

חיים שדמי,
נהדר.
רצון אישי קטן-הלוואי ותכתוב מידי פעם את התובנות הצהובות שלך גם בפורום השחקן ה-12.הוא משווע לאיכות ולפרספקטיבה אחרת.והוא קרקע פוריה לעניין.

Avnas 4 בדצמבר 2011

הממונים ב"שוקן" רוצים לצמצם את ספורט הארץ
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000702326
מחאה חדשה צריכה להתחיל

matipool 4 בדצמבר 2011

בשלב כלשהו חשבתי שאני בפרק חדש של "התפסן" והמספר הוא הולדן קולפילד .
כבר כתבתי לך בעבר שאתה צריך להוציא קובץ סיפורים קצרים .
נפלא .

צח 4 בדצמבר 2011

חיים, ענק.
אוהב אותך, חצי בן דוד, למרות שלא יוצא להיפגש בכלל.

עמית 4 בדצמבר 2011

איזה כיף,כותב נפלא.

סימנטוב 4 בדצמבר 2011

וואו איזה טקסט נפלא ומרגש!
תודה!!

תמיר כהן 23 באפריל 2012

תודה, חיים.

טקסט נהדר ומרגש בפשטותו.

Comments closed