בשעת אחר-הצהריים, איך שהגענו ללילה בצפון לכבוד יומולדת של אימא שלי, הודיעו שאבא מת. אנחה כבדה השתחררה ממני ונפער לי בולען קטן בבטן.

"זה לא טוב לנו", אמרתי לאח שלי, "פגיעה קשה בסיכויי האליפות שלנו". כיוון שלא משנה מה אירע ומה המאורע – לפני הכול וקודם כל נבחנים הדברים דרך הפריזמה של מכבי. מותו של אבא של ג'ורדי היה יותר מעוד סיבה לאובדן האליפות שלנו.

שילוב של סיבות הביא לאובדן האליפות. על כל אחת בנפרד ואפילו על כמה ביחד היא היתה מתגברת; המסה כולה כבר היתה קריטית. הפועל באר-שבע מיצתה את הפוטנציאל שלה בעונה שעברה; מכבי לא. זאת הסיבה שיותר משבאר-שבע לקחה אותה, מכבי מסרה את האליפות.

שום דבר מכל זה לא מוריד מילימטר מההישג של באר-שבע; זה בעיקר לא רלוונטי. בשבוע שאחרי ההדחה של מכבי בגביע בעונה של אוסקר, כתבתי כאן טקסט שהכותרת שלו היתה: "הפסידו בגביע; אז מה?". בתמצות, הטקסט התייחס לעובדה שבאבולוציה שלה, דאבל לא היה רשום על אותה עונה. אני מזכיר שבהנחת העבודה של אנשי המקצוע במכבי בקיץ לפני שהתחילה, גם אליפות לא היתה חלק מהנחת העבודה.

*

מה שהיה תקף למכבי של אותה עונה, תקף פי כמה לבאר-שבע של העונה שעברה. חוסר הרלוונטיות של האמור בפסקה השלישית – תקף פי כמה לעונה שבפתח. באר-שבע היתה צריכה לזכות באליפות. איך ובאיזה דרך, פחות חשוב. לעצמה, יותר מכל לדבר אחר. סוגיית המשחק הכפול של קורבנות סוציאליים מהנגב שהם מועדון בבעלות נציגת משפחת טייקונים, היא עניין לדיון נפרד ונניח לו כרגע. זאת הסיבה שכאוהב מכבי היה חשוב בעייני מאד לזכות בעונה שעברה באליפות: להוריד את ראש הנחש לפני שהגוף צומח.

אבל ההיגיון אומר שטוב למכבי לא לזכות בכל עונה באליפות (אותו היגיון שכאוהד ממש לא רלוונטי), וממילא, שחקנים הם בני אנוש; האנושיות שלהם, היא אחת הסיבות שמכבי לא לקחה את האליפות בעונה שעברה. לו היה מדובר בעונה השנייה ואפילו השלישית לרצף האליפויות, מכבי היתה לוקחת אותה. אוהב את זה או לא, אי אפשר לצפות משחקנים בעונה רביעית ואחרי שיא בעונה הקודמת, להיות מה שקוראים "רעבים" באותה המידה. אנושי מאד בעייני.

*

אני חושב שאילו באר-שבע לא הייתה זוכה בעונה שעברה באליפות, היא היתה מתקשה לעשות את זה העונה, ואז לך תדע כמה זמן היה לוקח לזה לקרות. אני חושב שהזכייה שלה באליפות בעונה שעברה, תקשה מאד להוציא ממנה את האליפות העונה.

אני חושב שבאר-שבע מזכירה עכשיו, באנלוגיה יחסית, את מכבי עם הגעתו של סוזה. זו של אוסקר גילתה את עצמה בראש ובראשונה לעצמה, זו של סוזה היתה הקבוצה ששיחקה את הכדורגל הכי טוב בתקופתו של ג'ורדי. השחקנים כבודדים והקבוצה כמכלול, היו באותה עונה בשיאם. נישאים על הגילוי מהעונה הקודמת וממשיכים להמריא. נכון שמכבי של פאקו הגיעה לשיא בכל מה שקשור לרקורד, אבל זאת הייתה קבוצה שונה: היא הגיעה לשיאים במשחקים נקודתיים. באלה החשובים באמת. לכן גמר הגביע באותה עונה נגמר כמו שנגמר. מכאן ההבדל בין גמר הגביע ההוא לזה נגד חיפה. ככה נראית קבוצה גדולה באמת, שהבטחון שלה בעצמה וביכולת שלה להגיע לשיא כל-כך גדול – שהיא יודעת שזה יקרה, גם אם הדרך אליו תהיה בחצי הילוך. זאת קבוצה שהבטחון שלה נבנה משך שנתיים ובקו עלייה מתמיד. שיודעת שברגע הנכון, היא תעלה הילוך.

בכר גרם לבאר-שבע להיות קבוצה שבטוחה בעצמה. הכדורגל שהוא סיגל לבאר-שבע נועד לשרת קודם כל את המטרה הזאת. בצדק, מבחינתו. גם כאן, הדיון באופי היהיר של בכר ובשתן שמשפריץ לו מהאוזניים, לא רלוונטי. במקרה של באר-שבע, הוא אפילו היה נחוץ. להוציא את באר-שבע מהדימוי. אבל מה שנקרא, רשמנו.

*

מה שעשתה באר-שבע עד עכשיו במוקדמות הצ'מפיונס-ליג, הוא הדבר הכי קרוב לבלתי נתפס במונחים של המועדון הזה. הוא לא עומד במנותק לאיך שבאר-שבע שיחקה בעונה שעברה; להפך, הוא ממשיך אותו בדיוק מהנקודה שבה נגמרה העונה. שחקנים שרובם גילה את עצמו פתאום בהפתעה, שהיו תוויות בלי כיסוי, אבל זכרו עדיין שיש להם במה לכסות, שראו שהמובן מאליו הוא לעולם השד הכי לא נורא שיכול להיות ושמדבר בכדורגל דווקא הולך מצוין עם ים של דמעות – רק צריך להחליט באיזה צד של המדבר כל אחד מעדיף להיות, בזה שבוכה או בזה שיורה.

מה שהייתה מכבי בעונה עם פאקו – קבוצה שמגיעה למשחקים גדולים כדי לקחת אותם – היה בדיוק הדבר שמכבי לא הייתה מסוגלת להביא את עצמה אליו גם בעונה שעברה. כי במחזור הרביעי בפלייאוף האחרון – שישה משחקים לסוף – קרה הדבר שכולם ידעו שיקרה. בתקשורת, בבאר-שבע, בהתאחדות, במכבי. גם הנסיבות היו כאלה שרשומה עליהן אליפות. היתה רק בעיה אחת. העונה התעקשה להימשך עוד שישה משחקים.

כי הרגע שבו זהבי הבקיע את השער נגד בית"ר בדקה התשעים בבלומפילד והחזיר למכבי את המקום הראשון, באמת היה הדבר שנכון היה שיקרה. מכבי היתה טובה יותר מבאר-שבע במפגשים ביניהן, מכבי היתה קבוצה יותר טובה מבאר-שבע במכלול והכדורגל שלה היה יפה יותר, נכון לאותו זמן. לא לאורך כל העונה, אבל בוודאי מהרגע שבוס הגיע. למעשה, היתה איזו אניגמה. הסגל של באר-שבע היה עדיף (או לחילופין, לא נפל מזה של מכבי), החיבור והקבוצתיות כנ"ל, היא גם שיחקה פחות משחקים, ובכל-זאת, ברגע האמת וברמת המשחק, מכבי היתה ראויה יותר לאליפות ממנה.

כל עוד מכבי רצה אחרי באר-שבע, הדלק של השחקנים שלה להוכיח את כל מה שנכתב כאן, היה זה שדחף אותם. מרגע שהמטרה הזאת הושגה, כאילו נגמרה מבחינתם העונה. כאילו עצם הוכחת הטענה והשגת הצפוי, היו המהות. כאילו השחקנים אמרו לעצמם ולבאר-שבע, או.קיי., מה זה חשוב המשחקים שנשארו, מה זה חשוב שנשארו בכלל משחקים, הפוואנטה עברה. אתם יודעים את זה, אנחנו יודעים את זה – פיין.

*

רק שלא.

כי כאן קרה הדבר הזה עם המנטאליות. האם זאת "הישראליות" המדוברת, האם שובע טבעי לספורטאי, אולי גם מזה וגם מזה. אבל מה שקרה אחרי הרגע שמכבי חזרה למקום הראשון, היה הדבר שאוסקר וג'ורדי לא חדלו מלדבר עליו לאורך העונה המשותפת שלהם ובמיוחד בחלקה האחרון, כשנדרשו להסביר מה לדעתם הדבר המרכזי ששינו במועדון. הראש, אם נסכם, היה התשובה. אותו ראש שלא היה מי שיוריד אותו לקרקע אחרי שהמטרה הושגה והטעון הוכחה הוכח בעונה שעברה.

יותר מדי אנשים מבקשים להבין מה ג'ורדי עושה במכבי. מה באמת התרומה שלו. סופרים לו זרים שהוא פגע בהם וכאלה שפגעו בקבוצה. החתמות ישראליות שעשה וכאלה שחמקו. לא הולך לחזור כרגע שוב על האיוולת בביקורת כלפי ג'ורדי. לא כל הביקורת איוולת, חלילה, אבל חלק מרכזי. האיוולת היא, אם לסכם מה שכבר נכתב בעבר וייכתב בעתיד, בחוסר היכולת להבין שמדובר בראי ששם ג'ורדי לכדורגל הישראלי. בהפוך על הפוך, ג'ורדי הפך למטרה לתחלואים של הכדורגל הישראלי ולחוסר היכולת שלו לרפא אותם. כן, בלי ספק, אבא של ג'ורדי היה מרפא את כל התחלואים בכדורגל הישראלי בארבע שנים, גג חמש. לפרגוסון היה לוקח פחות או יותר אותו זמן, מכסימום עוד שנה. ככה שהקיץ כבר סביר שהיינו ביורו. בוודאות במונדיאל הקרוב, בלי קשר להגרלה.

אפשר לסכם הכול במשפט שכתבה אוהדת חיפה רצינית בביקורתיות מתקוממת על מכבי אחרי חצי הגמר מול סכנין: "בטח מועדון אירופי…". אין לי בעיה עם עצם המשפט; אבל לשמוע אותו מאוהדת חיפה? מאוהד ישראלי בכלל? או אולי דווקא בעלי המועדון שלה, האיש שהולך ומסתמן כאישיות המאופסת הגדולה ביותר בכדורגל הישראלי בעידן הבעלות הפרטית – שהגדיר את גולדהאר "פישר". שחר, המייצג הכי מובהק של כוחנות בוטה ועלובה – האיש שמגלם אחד לאחד את כל מה שמסורתית נטען בהגזמה נגד מכבי – שווה טקסט נפרד. אבל ההקשר בהקשרנו הוא, אם זאת הביקורת שלכם, אז אתם מדברים?!

*

אבל נחזור לג'ורדי. התרומה הגדולה של ג'ורדי למכבי היתה עד היום כלפי השחקנים והאופן שבו הם הורגלו לשנות תפיסה. הוא היה קצת, אם נפשט, "האומנת". וזה בדיוק מה שהכדורגלן הישראלי צריך: אומנת. כלומר, הכדורגלן הישראלי צריך שיתייחסו אליו ברצינות. מכבי נותנת לו את זה מקצועית. אבל אותו המקום שמביא את שחר לומר על גולדהאר שהוא פישר ולהתנהג בבריונות של ערס, הוא הדבר שג'ורדי שמר שלא ירים ראש במכבי. והצליח. תקראו את הציטוטים שנתנו שחקנים אנונימיים – ואולי זה אותו שחקן תמיד? – לאורך השנים האחרונות, בכל פעם שהתרגשה הטלטלה התורנית סביב זהות המאמן. "כל זמן שג'ורדי כאן, הכול בסדר".

וג'ורדי לא היה שם בחלק האחרון של העונה. אולי פיסית כן, אין לי מושג, הוא בוודאות נעדר תקופה שבנסיבות רגילות היינו רואים אותו כאן – אבל במהות הוא לא היה כאן. לא בראש ולא בלב. ועם ספקות לגבי העתיד שהתעצמו: לשאלת המיצוי המקצועי את מכבי והתחנה הבאה בקריירה התווספה עכשיו התהייה בדבר המשך המורשת של אבא והאחריות על הקרן שיסד.

הרבה סיבות לקחו למכבי את האליפות. יוקאנוביץ' תרם יותר מהכול, אובדן נקודות אסור במשחקים מסוימים (פעמיים רעננה, בית"ר בבלומפילד), סגל לא מאוזן ומעבר לשיא, בטח שכחתי כמה. כשמביאים בחשבון שמשחק אחד הפריד בין מכבי לאליפות, הסיפור מרגיז אפילו יותר. על כל אלה מכבי היתה מתגברת. בעייני, המשמעותית מכולן, היא דווקא הלב והראש של ג'ורדי שהיו עם אבא בדיוק כשמכבי הייתה צריכה אבא. או אמא. ובצדק, שלא תהיה כאן אי הבנה.

*

מה כל זה אומר על העונה הקרובה?

האמת, כלום. כי הפרש של משחק בודד שהיה חסר למכבי, הוא גם המשחק הבודד שהיתה צריכה באר-שבע. באר-שבע, בתחושה, רק תשתפר העונה. כמה אנרגיות תיקח ממנה עונה אירופית עוד נראה. מכבי כרגע היא בגדר נעלם. יותר מדי שינויים דרמטיים קרו בקבוצה הזאת בקיץ האחרון גם בלי לדבר על סגל שנכון לסוף העונה שעברה סיים פרק והיה חייב ברענון, מכדי להעריך באמת איך תיראה הקבוצה הזאת. זאת בלי ספק, יותר מהקבוצה של השנתיים האחרונות, תהיה קבוצה של מאמן; או ליתר דיוק, תהיה תלויה במאמן שלה יותר מכול.

כמובן שקשה לדבר על העונה הקרובה של מכבי בלי לדבר על זהבי. כמובן שקשה להעריך איך תהיה מכבי בלי זהבי. עניין מכבי וזהבי שווה טקסט נפרד, כמובן, כמו גם המאמן שלה, אבל התחושה שלי שטוב יהיה למכבי בלעדיו. טוב יהיה לבן-חיים, טוב למיכה. עד כמה טוב והאם הטוב הזה יספיק גם לסוף טוב, אי אפשר להתנבא, ולו מכיוון שתופעה כמו זהבי לא הייתה וספק מתי תהיה בכדורגל הישראלי. לא היה פה שחקן שהבקיע ככה; לא רק בכמויות, אלא בסוג השערים, במצבים שמהם נולדו, בעובדה שאף אחד אחר לא היה שם אותם, בנדירות שלהם, בתדירות שלהם. כל מה שנדיר, הפך אצלו לתדיר. אבל דבר אחד כן אפשר לומר בוודאות: כולם יצאו מרווחים. על זהבי במכבי אפשר להגיד שטוב מזה לא היה יכול להיות. גם על נסיבות העזיבה שלו הקיץ ומה שנלווה אליהן.

פוגרום ביציע
רסיסי שפיות