אין דבר שאני לא סובל יותר מבכי של ילדים. אני לא יכול לשמוע בכי של ילדים. הכי קשה לי עם בכי לא מוצדק של ילדים. גם בכי של לא-ילדים אני לא סובל. אבל זה קושי מסוג אחר. בכי של לא-ילדים זה, נגיד, אוהדי הפועל. או הפנאטיקס. דברים כאלה.

שמונה דקות לסוף המשחק מול בית"ר שמעתי אחד כזה. בכי של ילדים שאני לא סובל, הכוונה. הסתובבתי וראיתי ילד, בערך בן שמונה, אולי פחות, בוכה, ועל-ידו עומד ילד אחר, אותו גיל פחות או יותר, ולא בוכה. לא צריך היה להיות גאון כדי להבין את הסיטואציה. ההוא שעומד עשה משהו לזה שיושב, לא חשוב אם בכוונה או תוך כדי משחק שגלש, ועכשיו ההוא שיושב בוכה.

הסתכלתי על הילד הבוכה ועל זה שעמד לידו. הסתובבתי חזרה למשחק. המשפחה שלי יודעת, לא למות בעיצומה של עונה. רוצים למות? בבקשה, בפגרה. אל תשימו אותי במצב הלא-נוח של שבעה או לוויה ביום של משחק שלנו. כבר עברתי את זה פעם אחת, עם דוד שלי שמאד אהבתי, וזה באמת שם אותי במצב מאד לא נוח. מה שכן, לא שמחתי בגולים. זה היה ההסכם ביני לבין עצמי במשחק ההוא בשבעה. זה היה בנובמבר 1995 וניצחנו את צפרירים חולון בבלומפילד 0:5.

אבל הילד המשיך לבכות. חזרתי וסובבתי אליו את הראש. שמונה דקות, לא כולל זמן פציעות. זה רק 1:2… . אבל הוא בכה. אז ניגשתי אליהם. מה קרה, מה הוא עשה לך?, הוא לא ענה והמשיך לבכות, וזה שעמד חייך במבוכה חיוך של אחד שעשה משהו שמישהו אחר בוכה בגללו. אז עוד פעם שאלתי אותו. שמונה דקות, יתרון של שער, בואו נגמור עם זה מהר.

או.קיי., ילדים, אמרתי להם, כולנו אוהבי מכבי, מכבי זה שמחה, קדימה – אתה תתנצל, אתה תקבל ואחר-כך תלחצו ידיים כמו כדורגלנים ונמשיך הלאה. הילד הבוכה שישב, התרומם והם באמת לחצו ידיים ספורטיבית ואני שמתי את הידיים שלי על שלהם כדי לתת לזה תוקף.

אבל הילד הבוכה עדיין קצת בכה. איפה האבא של הילד הזה, הייתי מוכן להרוג אותו באותו הרגע. שאלתי את הילד הבוכה איפה אבא שלו והתחלתי ללכת איתו ועם זה שעמד לידו לאורך המסדרון ביציע עד שמצאנו את אבא שלו. נשארו חמש דקות, לא כולל זמן פציעות.

איך, איך אפשר?! איפה הסימטריה? לא יכולה להיות אצילות נפש יותר גדולה מזאת. איך אתם מסוגלים לקבל גול בדקה 95 אחרי התנהגות כזאת? איזה חוסר פייריות. שחקנים כפויי טובה, בני זניט. ועוד ביומולדת שלי.

*     *     *

לפני המשחק מול בית"ר כתבתי את הדברים הבאים:

אם משהו חוזר על עצמו עונה אחרי עונה, ארבע שנים, תחת חמישה מאמנים שונים – כנראה שיש פה בעיה, מה שקוראים, מעבר. אצל סוזה מכבי הובילה 0:2 על מכבי פתח-תקווה וברבע השעה האחרונה חטפה שוויון, מישהו אצלנו הורחק באדום ובנס זה לא נגמר בהפסד. מה שהיה מרתיח לא היה אובדן היתרון, אלא על ההתפרקות. אצל פאקו מכבי חטפה שוויון בהתקפה האחרונה בזמן פציעות מול בית"ר. אצל יוקאנוביץ' זה קרה מול רעננה בבלומפילד ולבוס נגד רעננה בנתניה.

אתה רואה את המשחק מול כפר-סבא, יעידו אלה שהיו לידי ביציע, שאמרתי להם עם תחילת ההתקפה, שכפר-סבא תשים עכשיו גול. כמה דקות קודם ראית את הדבר הזה מתחיל להתבשל. אותו דבר קרה מול אשדוד שבוע אחר-כך. זה משחק שצריך היה להיגמר בשלוש במחצית הראשונה ולהעביר את השנייה רק כי חייבים. במקום זה ראית מחדל מתרקם מול העיניים שלך. קבוצה אחרת, לא אשדוד, היתה מוציאה שוויון מהמשחק הזה, לפחות. יעידו אלה שהיו לידי במשחק מול בית"ר שבדקות לפני השוויון, לא הפסקתי לדבר על מה שהולך לבוא. הנקודה היא שאין פה חוכמה יתרה. את מה שרואה כל אוהד סביר, רואים גם מאמנים אחרים.

ואני אומר, שהתכוונתי להרחיב על הדבר הזה שמעבר, אבל סדר המשחקים – בלתי אפשרי בצפיפות שלו, אז אמרתי, נחכה לזניט, נמשיך אחר-כך.

*     *     *

זה היה בדצמבר 1992, כמה ימים לפני שהתגייסתי. נדמה לי דצמבר. כל הזמן ירד גשם ושיחקנו ברמת-גן נגד צפרירים. שיחקנו אחלה והובלנו בדקה 75 1:3. משחק סולידי, לא משהו להתעכב עליו. ואז זה קרה. גם היום אני לא מבין עד הסוף איך זה קרה. אני זוכר שלמחרת, הסתובבתי ברחובות ולא היו לי איברים פנימיים. הם היו עיסה כתושה בבלנדר, ובמרכז הבטן, היה חלל ענק, ריק, בולען. עד היום אני חושב שאת האליפות לבית"ר מסרנו באותה עונה במשחק ההוא. עד היום אני נזכר ביום החורפי ההוא וחוצה את הבטן שלי עמוד מערבולת של רוח קרה, כמו את הבטן של סנודן שהיה לו קר, כי כבר לא היה לו איברים פנימיים.

*     *     *

מכבי לא הפסידה לזניט בגלל חוק חדש בתקנון של פיפ"א. היא הפסידה בגלל השער הראשון. כלומר, מישהו באמת לא ידע את החוק ומישהו אחר באמת לא טרח לעדכן עליו. לא צריך להוריד מהם, אבל הסיפור די פשוט: המנכ"ל בדיוק עזב, הראש של המנהל המקצועי לא היה בשיא הריכוז בגלל האבל, העניינים נפלו בין הכיסאות ונולד מחדל. לא בסדר, אבל זאת תהיה טעות לתלות את הבעיה במחדל ארגוני. מחדל ארגוני קל לתקן. במיוחד אם בסך-הכול הארגון עובד מסודר. מעירים, נוזפים, מרעננים – הלאה.

צעקתי לשחקנים אחרי השלישי נגד זניט, יעידו אלה שישבו לידי ביציע, אל תקבלו גול; תקבלו אחד, לא תנצחו. תחזיקו מעמד עוד עשר דקות, כבר לא יישארו מספיק דקות בשבילכם לאבד את המשחק לגמרי. בהתקפה הבאה של הרוסים הגיע הראשון.

הקשבתי לשגיא כהן אחרי המשחק. הוא אמר הרבה דברים לעניין, אבל טעה בגדול בשתי אבחנות: האחת, שהוא שלח את המאמן הביתה באותו הלילה, והשנייה, שהוא תלה את אובדן הניצחון של מכבי ביהירות. "קורה שמקבלים אדום", מלמל שוטה הלום והמום אחרי המשחק. צודק. קבוצה לא יכולה להתפרק ככה. אבל הפריכות של משחק ההגנה במכבי, ההיסטריה, אובדן השליטה, לא התחילה שם. היא החמירה בהתחשב בגילם המתבגר של השחקנים שלה ובחילופים התדירים של מאמנים שלא מספיקים לטפל בבעיה מהשורש. אחד אחרי אחד הם קולטים בשלב מוקדם את הסחורה ולא מספיקים להטמיע את השינוי עד שהם עוברים הלאה.

שוטה מכניס את מיכה כמחליף לבניון מול זניט, כי הוא עדיין לא יודע שלהכניס את פריכית האישיות הזאת לדקות אחרונות ועוד מול קבוצה כזאת – זאת התאבדות. אז הוא למד, על רטוב, אבל למד. מיכה יהיה מעתה שחקן חביב במשחקים מול רעננה ושכמותה; מרכיב חשוב ברוטציה. את הדרבי ושכמותו הוא ייראה מהספסל. נחמדים הבישולים, אבל הבעיה של מיכה מתבררת סופית: לבישולים שלו יש תחליף. בינתיים מכבי כובשת יותר בלעדיו.

אני מסכים. אני לא מבין מה בן-הרוש עוד עושה בקבוצה הזאת. למה בן-חיים שם, למה בכלל הוא הגיע. וטיבי, מזמן לא סגור על עצמו. אבל מצטער, זה לא רלוונטי למה שקרה מול זניט. משך 76 דקות היתה למכבי הגנה מצוינת. למעשה, משך 76 דקות היה למכבי את אחד ממשחקי ההגנה הטובים שלה שנים. בן-הרוש, בן-חיים, דסה – הם כולם היו שם; ובהתחשב ביריבה, הם הבריקו.

*     *     *

אני חושב שההשתתפות בצ'מפיונס-ליג בעונה שעברה פגעה במכבי והיה לה חלק לא מבוטל באובדן האליפות. לא בגלל התשישות או עומס משחקים, כמקובל. מנטלית. המשחקים שם הנחיתו על מכבי מכה לביטחון. שמו לה מראה מול הפנים. גרסיה וטיבי קלטו מי הם; זהבי קיבל פרופורציה. בעיקר, הם חשפו את מה שבליגה אפשר היה עוד להסוות. הוא הפך את מכבי לקבוצה פגיעה. תחת הלם הפגיעות הזה, מכבי שיחקה בעונה שעברה ומשחק ההגנה שלה בהתאם. עשו לה בבההה!", והיא נבהלת. הסיבה שיוקאנוביץ' מיהר לנטוש, שלבוס לא בער להישאר ולסוזה כנ"ל, היא כיוון שהמשחקים באירופה המחישו להם עד כמה היסודות ליקויים. מאמן מביא בחשבון שהוא מגיע לשפר; הוא לא מביא בחשבון שהוא מגיע ללמד. מה מסובך להחזיק כדור ולמסמס שתי דקות מול בית"ר? אני מתכוון למשחק ההוא בסמי עופר לפני שנתיים. מה שהיה נכון ללפני שנתיים, החמיר בינתיים.

*     *     *

אני זוכר אותי מסתכל עליהם ומתמלא בבוז. נסענו למשחק ההוא באשדוד מכורח האינרציה, כי מקובל; אבל לא באמת בנינו על משהו. זה היה הקיץ הראשון שיצאנו ממנו אדישים לחלוטין. אם שנתיים עם מלמיליאן ואבי כהן ועוד אחת עם קלינגר לא עשו את זה, זה כבר לא יקרה. את צבי רוזן לא הבנתי למה החתימו, אבל הבנתי כשהוא אמר שזאת קבוצה של סרטנים. יש לו מושג במכבי. ולכן, כשהובלנו 0:2 על בית"ר תל-אביב, זה חימם והנעים בבטן. במין פליאה כזאת. בדקה ה-87 הם צמצמו. בוז צרוף, זה מה שאני זוכר מהיום שלמחרת.

*     *     *

לא התרגשתי במיוחד מהחמישייה בדרבי. זה אולי יפתיע, אבל זה באמת ככה. אני יודע שזאת תוצאה מופלאה, הייתי מאד נרגש ממנה באותו לילה ולמחרת, היא בוודאי תלך איתי תמיד, אבל התרגשתי יותר מהרביעייה לפני שלוש שנים וחצי. הערכתי הרבה יותר את הניצחון 0:2 בדרבי שבא אחריה. אתה מצפה מקבוצה שחטפה רביעייה בדרבי, שתגיע לדרבי כמה שבועות אחר-כך ולא תניח לנקמה.

התרגשתי יותר מהרביעייה לפני שלוש שנים וחצי לא בגלל הרעננות שהביאה איתה, אלא בגלל העליונות במגרש. האופן שבו הקבוצה באה לקחת את המשחק מהרגע הראשון. התרגשתי פחות מהחמישייה, כי היא לא היתה כזאת. מכבי זרמה עם המשחק והוא לקח אותה יותר ממה שהיא אותו. היתה בו יעילות התקפית מרשימה ויפה לעין, לא הרגשתי ברמיסה מוחצת. בתוצאה כן; אני לא מדבר על התוצאה.

*     *     *

מדוניאנין; זאת קבוצה שלו. זה ברור. זאת קדנציה שנייה שלו במכבי, אבל למעשה מדובר בשלישית. בראשונה הוא היה עוד קורבן לשליטת החונטה; האמנתי לכל מילה שלו כשראיתי את הראיון שנתן לערוץ הספורט כשעזב בפעם הקודמת. בעונה שעברה הוא חזר לקבוצה של זהבי. כבר לא היתה חונטה, אבל היתה מונרכיה.

מדוניאנין הוא שחקן שמוביל קבוצה. יותר משהוא מנהיג, הוא מנצח. מאז שזהבי עזב, מתרוצץ דיבור סביב בן-חיים. הדיבור מבקש להפוך את בן-חיים לזהבי 2.0. זה לא יקרה. אסור שזה יקרה. בן-חיים רחוק שנות אור בהבנה מה זאת קבוצה ואיפה הוא ממוקם ביחס אליה בהשוואה לזהבי. בן-חיים יבקיע בצרורות, אבל לפעמים הוא יעורר את השאלה עד כמה התועלת שבו עולה על הנזק. הסיטואציה האופטימלית עם בן-חיים היא להקים אותו מהספסל. להעלות אותו לעשרים-שלושים דקות, ההגנה של היריב כבר יחסית עייפה, הזרקורים לא עליו – לרוב זה מהלך שיגמור משחק. אני מבין את בן-חיים שהוא לא מוכן לאפשרות הזאת.

זהבי אולי מכיר בחשיבות המשחק הקבוצתי, אבל הוא יותר מנהיג חברתי מקבוצתי. הוא לא השחקן הזה, בעיקר בגלל הפוזיציה שלו במערך. בגלל זה, ככל שזהבי הבקיע יותר – מכבי כקבוצה נסוגה יותר. ככה זה כשהמנהיג של הקבוצה שלך הוא גם המוציא לפועל המרכזי. למדוניאנין אין שום יומרה לשבור שיאי שערים. רצוי שהוא יבקיע יותר, זה כן, אבל הוא לא חי מזה.

טוב למכבי שהקבוצה תהיה של מדוניאנין יותר משתהיה של שחקן כמו זהבי. למעשה, העונה של מכבי תלויה ביכולת של השלישייה מדוניאנין-סקאריונה-קיארטנסון להיות מרכז הכובד שלה, לא בן חיים-יצחקי-מיכה.

אני חושב שמדוניאנין בוער ממחשבה שהוא יפרוש בלי אליפות. בוער מלחשוב על שחקן כמוהו פורש בלי אליפות.

*     *     *

מול העיניים שלך הקבוצה נמסה וזולגת בין האצבעות, אל פתחי הניקוז ומהם לתעלות הביוב. המציאות נקרעת מול הפנים. שער אחד, שער אחד – וכמו אבקנים בפרח היא נפוצה לכל עבר. מה זאת ההתפרקות הזאת. שוב היסטריה, שוב שחקנים שאין להם מושג קלוש מה לעשות עם כדור. קורה שמקבלים גול רבע שעה לסיום. 76 דקות שחקנים יודעים איך לטפל בכדור. ופתאום זה אותו משחק הגנה כמו מול בית"ר בסיום בסמי עופר.

לפעמים אני משתעשע במחשבה, מה היה קורה אם היה קסם, שמכניס אותי עכשיו למשחק במקום אחד השחקנים שלנו. אני, כמו שאני, ביכולות ובכישורים שלי. אבל רק אני יודע את זה. זאת אומרת, השחקן נראה אותו שחקן מבחוץ, אבל במקום היכולות שלו, אלה שלי. אני שואל את עצמי כמה זמן ייקח לדבר הזה להיחשף ואם יש סיכוי שאני אצליח להחזיק מעמד בלי שירגישו עד הסיום.

זה מה שהרגשתי. כאילו מישהו החליף את השחקנים באנשים-סתם, ומישהו אחר עלה על זה.

%d7%9e%d7%9b%d7%91%d7%99-%d7%99%d7%a6%d7%99%d7%a22

לא התרגשתי במיוחד מהדרבי, כי מתחילת העונה מטרידה אותי השאלה אם מכבי יפה מדי. יפה מדי בהשוואה למשחק ההגנה של באר-שבע.

אתה חושב על באר-שבע והאסוציאציה הראשונה שלך היא של כוח, עוצמה. התפיסה של בכר אומרת את מה שמוכר מאד: אני אבנה הגנה חזקה ואבטיח שתמיד נקבל גול אחד פחות. זה לא אומר שקבוצה כזאת לא מסוגלת לשחק יפה; להפך. כתבתי כאן לפני תחילת העונה שאני חושב שבאר-שבע עוד לא הגיעה למיצוי והעונה שעברה תיתן לה את הדחיפה בעלייה שתביא אותה לשם.

ההתמודדות בין מכבי לבאר-שבע מזכירה לי את השנים של שפיגל ואברם, ראש בראש, הראשון בחיפה, השני אצלנו. במצטבר, חיפה היתה יותר יפה. שפיגל אמר מפורשות שמצדו להפסיד עם הרבה שערים מלנצח בחפירות. אמרת חפירות – אמרת אברם. את העונה עם קשטן זוכרים כעונה של כדורגל יפה והתקפי. בצדק; בפועל, הקבוצה של אברם עונה קודם הבקיעה רק אחד פחות. אבל הדימוי והתחושה מוצדקים.

בכר בנה קבוצה שהמטרה שלה בראש ובראשונה, היא לא להיכנס להיסטריה. אם אתה רוצה קבוצה שלא תכניס אותך להיסטריה, תתחיל לבצר אותה ממשחק ההגנה. אם אצל אברם הגישה הזאת באה להשליך מההיסטריה שלו, אצל בכר היא מבקשת להוציא את באר-שבע מההיסטריה שנבנתה בשנים של עמל ודמויות שהפכו את הקבוצה הזאת ללא רלוונטית עשרים שנה.

ואני שואל את עצמי, אם מכבי לא מזכירה יותר מדי את חיפה של שפיגל. באמת שלא זכור לי שראיתי אי-פעם את מכבי מוציאה מתפרצת כמו בראשון של בן-חיים בדרבי.

*     *     *

אם משהו חוזר על עצמו עונה אחרי עונה, ארבע שנים, תחת חמישה מאמנים שונים – כנראה שיש פה משהו, מה שקוראים, מעבר. זאת רשימת השחקנים שנקודת ההנחה לגביהם אמרה שלא נראה אותם העונה: בן-חיים בלם, בן-הרוש, איגיבור, גרסיה. בטח פספסתי שם או שניים. לא מבין למה דור פרץ בקבוצה הזאת, ולוגסי לא. הפרץ הזה, גם הוא פריך מדי. הוא יותר מדי כמו כל הקבוצה הזאת. אני אוהב את הקשיחות של לוגסי. הוא גם ידע לתת יופי של כדורים.

ודווקא אז, יומיים אחרי זניט, אני חושב שהבנתי משהו. יכול להיות שאני מפגר בהבנה שלי, אבל פתאום זה התבהר לי.

זה עניין של תפיסה. מה שקוראים, קונספציה. כי את מה שכולם רואים על ההגנה של מכבי, לא הגיוני שג'ורדי לא רואה. חלק מהסיבה להמשכיות העונתית במשחק ההגנה של מכבי, נובע מהיצע השוק הדל. דוידזאדה, דסה, בן-הרוש, טוואטחה. אלה פחות או יותר המגנים שמדובר בהם. בן-חיים הוא עדיין בלם נבחרת, להזכירכם. בחודש האחרון הוא שיחק את רצף המשחקים הכי ארוך שלו מאז יצא לאירופה לפני שתיים-עשרה שנה. יש שיר צדק, היה טיבי. אם שכחתי שם אחד-שניים, זה מעיד על המצב; לא שלי. זהו פחות או יותר. קנית אחד, שנתיים אחר-כך היריב שלך יקנה את זה שהבשיל בינתיים, בינתיים זה שקנית כבר מעבר לשיא. פשוט מאד. אבל ההמשכיות היא חלק קטן מהסיפור.

בגלל זה אני אומר, זאת קונספציה. צריך לזכור מי אבא של ג'ורדי. על אלה גישות משחק הוא גדל. הולנד וברצלונה לא הפכו למושגים שמייצגים משהו בכדורגל בזכות ההגנה שלהן. לא אמרתי שג'ורדי אבא שלו, גם מכבי לא אייאקס, אמרתי באיזה תפיסה אני חושב שהוא מחזיק. בגלל זה ג'ורדי יבחר להחתים בעדיפות ראשונה את סקאריונה וקיארטנסון, לבסס את הקבוצה שלו על קשר אחורי מסוגו של מדוניאנין, במקום -להביא שני בטון יצוק-בלמים וגרזן לקישור.

אפשר לאהוב את זה ואפשר לא, צריך לקבל את זה. ג'ורדי לא מעוניין לבנות קבוצות כמו של באר-שבע. או של אברם. הוא לא מזלזל בהן, הוא פשוט לא כזה. עם סוזה, משך עונה שלמה, ועם שוטה, באותן 76 דקות מול זניט ובדרבי – זה עבד.

*     *     *

צריך לקבל את זה, לא צריך להניח לזה. השלישי מול רעננה הגיע בדקה ה-83. אני זוכר אותי בדקות הראשונות אחרי השער, קורא ביציע שימשיכו, שישימו את הרביעי, בשביל הביטחון שלהם. עניין של זמן עד שהרביעי היה מגיע. אבל מאותה דקה ועד השריקה, השחקנים של מכבי הניעו כדור, בעיקר מאחור, מדי פעם קצת פחות מאחור, מצד לצד, מרגל לרגל.

בהתחלה השתגעתי מזה. אבל אז הבנתי. שוטה מלמד את השחקנים שלו את הלקח מרבע השעה האחרונה מול זניט ומהסיום מול בית"ר. נגד סכנין הוא כבר עשה את זה כמעט משחק שלם. בדקות האחרונות בדרבי זה חזר על עצמו.

הוא מלמד אותם את אותו הלקח מההיסטריה שחוזרת על עצמה בקבוצה הזאת כבר ארבע שנים. אם אתה ביתרון והמשחק לקראת סיום, כדור ברגליים שלך הוא הדבר הכי בטוח. רק שעד היום, ביותר מדי פעמים, קרה בדיוק ההפך. הכדור של מכבי בדקות האחרונות, היה הדבר הכי פחות בטוח. הפוך לחלוטין מהמשחק השלם שקדם להן. פתאום מסירות בסיסיות מגיעות לחוץ, פתאום מסבכים את השוער.

אלה יסודות של כדורגל. קורה שקבוצה מקבלת אדום, קורה שהיא מקבלת שער מצמק. תתחיל לתרגל את היסודות מול סכנין ורעננה, בסוף תצליח מול זניט.

בין הפגיעות שחשפה הצ'מפיונס-ליג בעונה שעברה, לרבע השעה מול זניט, נמתח קו. אפשר להגיד בדיעבד, שחצי השעה מול באזל שנתיים קודם בבלומפילד ושלושת השערים שאיתו, היה פרומו. ולכן, יכול להיות שרבע השעה מול זניט היה הדבר הכי טוב שקרה למכבי מזה זמן. במיוחד לשחקנים שלה. הפתיל שהתחיל מול דינמו קייב במשחק הראשון בצ'מפיונס-ליג, הפעיל את המטען שבתחתית התהום מול זניט. זאת יכולה להיות קבוצה מהיפות שהיו למכבי שנים. משחק מול חיפה יכול להיות הזדמנות טובה לברר איזו קבוצה זאת מתפתחת להיות.

*     *     *

קמתי בבקרים של שישי ושבת עם הנעימות שמביאה איתה השכמה בבוקר. קמתי עם חיוך שנבע מהקלה שמרגישים כשמשהו נורא שקרה בעצם לא קרה. אחרי רגע, ערפל הקימה התפוגג, התברר שהדבר הנורא שקרה באמת קרה ונחשפה הבוצה הנוראה שרבצה לי עמוק בבטן וכיסתה אותה מבפנים בשכבה עבה וסמיכה.

הרגשתי אבל על בנאדם קרוב שאיבדתי. אדם קרוב שאיבדתי והלך בהפתעה, מותיר אותי הלום, חלול מבפנים. כשאתה אומר לעצמך כשאתה מתעורר בבוקר שזה לא קרה, שהוא יחזור, זאת אומרת, הוא הלך, אבל זה לא הגיוני שהוא כבר לא יהיה יותר.

יש לי חבר שהתרגז עלי בגלל ההשוואה הזאת. הוא אבא לילדים והוא אמר שאני מגזים ושאין לי מושג על מה אני מדבר. אז אמרתי לו שלו אין מושג על מ-ה ה-ו-א מדבר, כי אני יותר שנים אמא של מכבי ממה שהוא אבא לילדים, ואת מה שהוא חושב שהוא יודע, אני כבר מזמן הפנמתי, וזה בדיוק אותו דבר; אולי לא בעוצמות, אבל לגמרי אותו דבר.

אני אף-פעם לא חוגג אחרי גול. רק אחרי שער שלישי ובתנאי שנותרו דקות לסיום. כמו שלייבו חינך אותנו. לייבו אמר שאם כדורגל לא היה משחק לטיפוסים יסודיים ומשקיענים באמת, הוא לא היה נמשך תשעים דקות. הוא יכול היה להימשך, למשל, 76 דקות או 87. לא חגגתי בדרבי ברביעי, שמחתי – כן, והתקפץ לי אגרוף קטן ובחמישי אפילו נעמדתי והחלקתי כיף עם עודד, אבל לא, לא חגגתי. המשכתי להדריך, לארגן, להסביר, ולוודא, כרגיל, שלא יקבלו גול. רק שלא יקבלו גול.

עצרתי לתדלק בתחנת דלק בצומת דרור. הייתי קצת רעב, אז ניגשתי למרכז המסחרי הצמוד וקניתי סנדוויץ'. ראיתי אותו יושב שם, במסדרון הפנימי של המרכז, מחוץ לחנות המאפים. ילד, לא גדול, אולי בן 12, מכסימום 14. הוא ישב עם חולצה שלנו והבעת הפנים שלו היתה הלומה. זה היה מעבר לעצב, לכן לא היו שם דמעות. הוא שתק ובקושי זז. אני לא יודע איפה היה אבא שלו באותו רגע, אולי בשירותים, אולי בתור לשלם. אבל הילד, הילד היה לבד, כאילו הוא במסדרון של בית-חולים וכמה דקות קודם יצאו אנשי הצוות ואמרו שהקרוב משפחה מת. ועכשיו הילד לבד, מנסה לסנכרן את המצב-רוח שלו עם המציאות, ולהפך.

אי אפשר היה להישאר אדיש למבט שלו. אני אף פעם לא אפקיר ילד אוהד מכבי מדוכדך. אבל לא היו לי כוחות. הייתי צריך לסחוב את עצמי, להבין בעצמי את האבדן, עבר בסך-הכול חצי שעה. אז המשכתי וחלפתי על פניו. ואז נזכרתי. נזכרתי שכל אוהד חייב לוודא שהאוהד שלצדו ירים את הראש ויזדקף, ואותו הדבר יעשה זה שהיה הרגע לידו והיה מצוברח, הוא ירים את זה שלידו מהצד השני, זאת שבועת האוהדים שלנו, שרשרת אחת גדולה של אוהדים שמחזקים זה את זה כדי שיחד נוכל להקיף את הקבוצה שלנו, שרשרת אנושית אחת גדולה וסגורה היטב, ולא ניתן לה אף-פעם ליפול. כדי שאנחנו לא ניפול. כמו אבא שאסור לו להראות ליד הילד כמה הוא אבל וכואב, והוא צריך לאסוף את עצמו, אבל בבקרים, כשהוא מתעורר, ברגע הראשון הוא מרגיש הקלה על משהו נורא שלא קרה, ואחרי רגע הוא מבין שהוא כן קרה, ויש לו כמה רגעים להתעצב באמת-באמת, מכל הבטן והלב, כשהילד לא רואה. כדי שיהיה לו כוח לוודא שהראש של הילד יישאר זקוף.

רוח הקודש, הבן והתהום
סוף עונה