העונה של מכבי צפויה להסתיים הערב. אני לא רואה את מכבי מנצחת בבאר-שבע הערב. למעשה, אני אופתע אם מכבי תוציא נקודה במשחק הזה. זה לא הימור, זאת תחושת בטן. אם ההיסטוריה תוכיח שהתחושה שלי מוטעית – לא אריב איתה על זה. אבל לא לעתים קרובות אני מרגיש תחושה כל-כך מוצקה ביחס למשחק נתון. אני מרגיש שלראשונה בתקופת ג'ורדי, מכבי יכולה לחזור ממשחק כזה עם שלישייה, אולי רביעייה.

בין רבע השעה האחרונה מול זניט, המשחק מול האירים וזה מול חיפה נמתח קו ברור. גם בין שבעים-וחמש הדקות הראשונות מול זניט, הדרבי ואלקמאר נמתח קו ברור. הקו הברור השני אומר שמכבי תרשים ככל עוד אין סיבה ממשית לעשות את זה. שמבקיעים חמישייה כשאפשר להסתפק בשניים. שמבקיעים שלישייה כד להעצים את גודל האכזבה כשמקבלים רביעייה ברבע שעה. הקו הראשון אומר שמכבי מתקשה לתפקד כשאין אפשרות לתקן. ההבדל בין הקו הראשון לשני מפריד בין קבוצות שלוקחות תארים לכאלה שמבררות עם עצמן אחר-כך מה היה חסר שם.

היה את הרגע הזה, בדקות האחרונות נגד חיפה, שיצחקי בעט מתוך הרחבה ושחקן שלהם הגיע בעוצמה והעיף את הכדור לכל הרוחות, כמעט מהקו. זה היה הרגע שתמצת את המשחק. הרגע שבו חיפה אומרת אתם, היום, מולנו, לא תבקיעו, מה שלא יהיה. אם מחפשים את השינוי המהותי שמולדסטיין הביא לחיפה – זה השינוי. רגע של מודעות עצמית שלא היה במועדון הזה בעשרים-וחמש השנים האחרונות. תתייחסו לעצמכם לא כמו שחשבתם שאתם וכמו שפעם לפחות נדמתם להיות – ופתאום, אתם מנצחים את שתי הגדולות תוך חודש וחצי.

*

זה היה הרגע של המשחק גם כיוון שעד לפני חודשים לא רבים ידעת שלא משנה מה יידרש, השער של מכבי יגיע. וסביר שהוא גם לא יבוא לבד. לפני שנה וחצי ראדי החטיא מולם פנדל בדקות האחרונות ובהתקפה האחרונה של זמן הפציעות אלברמן הבקיע שער ניצחון. בשבוע שעבר אלברמן היה האיש שהתחיל את המהלך שהוביל לשער הראשון של חיפה. הוא גם האיש שהתחיל את המשחק על הספסל ואמור היה להישאר שם לולא הפציעה של גולסה. בתוך חמישה חודשים מכבי החזירה את חיפה למסלול. ניצחון על באר-שבע, לא משנה כמה הוא גדול, לא באמת מחזיר למסלול.

באר-שבע נבנתה למשחק הערב משך עונה פלוס. נדמה לי שהרגע שלה להוכיח את עצמה באמת הגיע. באר-שבע לא תוכיח את עצמה מול אינטר; מול אינטר, היא לכל היותר תרשים בהפתעה. זה הטופ שכרגע קבוצה ישראלית יכולה לשאוף אליו. אבל בכר בנה קבוצה שבכל מחיר לא מוכנה להישבר. כמה זה מהפכני במונחים של המועדון הזה. בשנה פלוס עם בכר, וכבר זה עובד. באר-שבע נראית ככה, כי היא אסירת תודה. היא אסירת תודה שמישהו הצליח לחלץ אותה מעצמה, מה שעד לפני שנתיים נראה היה בלתי אפשרי. אז האשימו את כולם. אסירות התודה, היא כרגע הנשק הכי חשוב של באר-שבע, הכוח המאחד. זה יחזיק אותה שנתיים, אולי שלוש. אחר-כך כבר יידרש משהו מעבר.

אסירות התודה מוציאה משחקנים גמורים יכולת שכבר לא חשבת שתראה מהם. במכבי שחקנים לא אסירי תודה. זה לא מועדון שמורגל לשחקנים כאלה. אחרי האליפות עם אוסקר שחקנים במכבי דווקא נשמעו והתנהגו ככה. טיבי, ייני, ראדי. לוגסי, מיכה, דאבור, עטר. להרבה שחקנים היתה סיבה להכרת טובה. אבל ככה זה. במועדון כמו מכבי אסירות תודה לא נמשכת הרבה זמן. מה שמתקבל היום, הוא דסה שמופיע בשניים מתוך ארבעה משחקים, איגיבור כנ"ל, בן-הרוש אחד לארבעה, מכסימום שניים לארבעה. אצל כולם זה עם ליגה אירופית אינקלודד. זה לא מותיר הרבה תמרון לליגה.

*

זאת הגנה שנראית כמו דבר מוטלא, יותר ניסיון הדבקה מהחתמה מחושבת של שחקנים. גם את עונת האליפות של הפועל חיפה, מכבי של גרנט התחילה כמו את כל אחת מהעונות האחרות איתו בקדנציה השנייה. חטפו שם בצרורות, התקפלו כמו נמושות, אבל היי – הבקיעו שישייה נגד ראשון בגביע הטוטו שבוע לפני פתיחת העונה. מפה לשם, קלינגר שמע משהו על מישהו, בלם אפריקאי, גרנט נזכר במרקו בלבול; חשוב לשמור על קשר ולהתעדכן מדי פעם, אחרת בקלות אפשר כבר היה לשכוח ממנו ולחשוב שבלבול כבר פרש. ככה הטליאו הגנה, כמה משחקים בתוך העונה, כשכבר לא היתה משמעות לכלום, במקרה, אפילו לא באילתור, סתם קוששו שחקנים – והופ, התייצבה ההגנה וברישומים של ההתאחדות לעד תופיע מכבי שנייה בטבלה להפועל חיפה באותה עונה. ככה זה מרגיש. בן-חיים בתפקיד אמנלו, טיבי כבלבול.

איגיבור הוא הפנים של הקבוצה הזאת. דקה ראשונה במחצית השנייה, קיארטנסון משאיר אותו עם העקב חופשי מול השער, איגיבור מחמיץ. מהלך משנה מומנטום. הוא שם את זה, והמשחק של מכבי. כולם ידעו את זה. אז הוא החמיץ. שלא תהיה אי הבנה; איגיבור חוטף יותר מדי. הוא קורבן נוח. אבל הוא מייצג מאד. כמו האצטדיון הנורא בנתניה. האצטדיון הזה שווה דיון נפרד, אבל בשורה התחתונה, אסור לבנות אצטדיונים לא אטומים מכל הכיוונים. הוא כאילו אצטדיון; כמו מכבי העונה. בכיוון אחד יציע, בכיוון האחר בריזה. משחק אחד מופיעה, משחק אחר לא.

השחקנים האסירי תודה של באר-שבע לא יכולים להרשות לעצמם לא להופיע למשחק. הם אסירי תודה שהם בכלל נמצאים במקום הזה. מופתעים בעצמם כמו עיר שלמה מהגילוי המחודש שכל השנים הבעיה לא היתה במרכז או בדימוי, אלא בהם עצמם. מצחיק לחשוב שמישהו חשב ברצינות שזינו, פסח והאחרים שעברו שם בעשרים שנים האחרונות יעשו את זה בקבוצת כדורגל. דוד שלי שעבד עם באר-שבע כמה שנים טובות, תמיד אמר שהאוהדים של באר-שבע לא סלחו לוויקו חדד שהוא מרוקאי.

בבאר-שבע עוד לא סיימו להודות לכולם. זה לא מרגיש שמכבי תמנע ממנה הערב להמשיך במסע התודות.

רסיסי שפיות
על תבונה ורגישות