אין קיצורי דרך מתברר. כמו שהתברר לפני ארבע שנים, באופן אחר. קבוצה רצה עם אותו מאמן שנה וחצי, אחרת עם אחד שהגיע לפני חודשיים, רביעי באותו פרק זמן. אתה צריך שהשחקנים שלך יהיו עילויים שלא רואים ממטר את היריבים שלהם, כדי שזה יעבוד. מאמנים לא היו מתחלפים במקרה כזה בקצב כזה.

לפתוח בהרכב עם סקאריונה, מיכה ובן-חיים למשחק מול באר-שבע, זה הפוך מכל דרך לנצח. זה לקחת את כל היתרונות על הנייר שיש לבאר-שבע עליך, ובמקביל, לשים את כל הביצים שלך על פצצה מתקתקת ולשלוח מישהו עם ביצים רועדות לנטרל אותה. זה לקחת את כל האמור בפסקה הפותחת, ולהתעלם ממנו.

שניים מהם, ניחא. שלושה, נראה כמו יום עגום של מיכה. צר לי, החוליה החלשה מכול בשלישיה הזאת, האיש עם הסיכויים הכי נמוכים בעקרון לפתוח, הוא בן-חיים. כשסקאריונה ומיכה לא מתפקדים, זה פחות או יותר הנזק שיצטבר. והוא גדול גם ככה. כשבן-חיים לא מתפקד, אתה מאבד חלקים מקיארטנסון. ולא רק. בן-חיים נוטה לפעמים להשפעה שלילית על הסביבה שלו.

מי שצריך היה לפתוח בהרכב במקומו, הוא שוינפלד. המעט שהוא עשה מהאגף נגד סכנין ובעיקר, הנכונות הראשונה במעלה לעבוד קודם כל בשביל החברים שלו, אלה לבד היו אמורים לשלוח אותו להרכב. לבן-חיים יש ארסנל כל-כך מרשים של אפשרויות, שהוא כבר חודשים מתקשה לבחור. הוא מתבלבל. קחו את כל השערים שהוא הבקיע בליגה העונה, תבדקו מול איזה קבוצות הוא שם אותם. כן, היה אחד מול בית"ר בתיקו המיותר עם השוויון בדקה 95. הוא לא שם נגד באר-שבע או חיפה. ושוינפלד היה צריך לשחק, כי מכבי צמאה לשחקן פיסי וגדול במאץ'-אפ עם באר-שבע.

*

כתבתי כאן לפני כמה חודשים שמכבי חייבת להיפרד מבן-חיים בינואר. אי אפשר היה לבקש תג מחיר גבוה יותר ממה שהגיע בינואר, לפי פרסומים. חבל כל-כך, לכולם, שהוא עוד כאן. ועוד בתג מחיר שיהיה עליו בקיץ.

לא נפיל את כל תיק היובש של קיארטנסון רק על בן-חיים. התקופה היפה שלו העונה, עד לפני חודש וחצי, היתה כשג'ורדי אימן. היה לו קצב של 25 שערים העונה. היום, אם הוא יגיע לעשרים, זה יהיה טוב. איזה פספוס בניצול של שחקן ברמה שלו. ג'ורדי בונה קבוצה בהתאם לאיך שהוא היה מאמן אותה, אבל מי שמופקדים ליישם אותן, לא בהכרח מגיעים מהבית עם הפילוסופיה המתאימה או שלא בהכרח בעלי הכישורים לממש אותה. לא שהפילוסופיה כזאת מסובכת, אבל עובדה.

ולכן, בנסיבות חילופי המאמנים, אם אתה מביא מאמן, וידיגאל במקרה הזה, המטרה שלך היא להעביר איתו גם את הקיץ. לכן, לא ממהר לחרוץ דין עליו. לא סגל שלו, היריבה שלו היתה בפור עליו כשהגיע, אין קיצורי דרך. אני כן רואה בלא מעט משחקים שווידיגאל מנסה לייצר לשחקנים משחק של חשיבה תוך תנועה. תנועה, לא זחילה. מה זה אומר? כל הזמן תנועה, כשחקן משחרר כדור, הוא כבר צריך להיות בעמדה הבאה לקבל בה את הכדור, לחשוב שני מהלכים קדימה כדי לייצר מהלכים כמו באימונים.

יש משהו מכמיר לב, אפילו מצחיק, בלראות את דסה, מיכה ויצחקי מתרגלים את זה. דסה מוסר להם כדור באגף, הם מחזירים לו לנקודה שבה הוא אמור להיות ו… – אה, דסה שכח שהוא אמור לרוץ לנקודה. פוס, לא נורא. עוד פעם. לפעמים התנועה בסדר, אבל הכדור הוא שנשכח. פוס. אם זה יעבוד, זה ייראה נהדר. וזאת באמת תהיה דרך לנצח מאץ'-אפ מול קבוצות נוסח באר-שבע. אני לא ציני כשאני אומר שזה לא רציני לצפות מהשחקנים האלה לשחק ככה תוך חודשיים. דבר אחד הבין וידיגאל די מהר – בין אם הדריכו אותו ובין אם לא – הדרך היחידה להפיק משהו ממשי ממיכה, היא פשוט לשחרר אותו לנפשו לנוע בין אגף למרכז המגרש.

*

הוא מבוגר ממני בלמעלה מעשרים שנה, זוכר את מכבי מימי עסיס ושפיגל, ובבוקר המפגש האחרון מול באר-שבע בעונה שעברה, הוא כתב לי על ההתרגשות שלו לקראת המשחק ועל התחושה הטובה שהוא מסתובב איתה. אז עניתי לו שהתחושה שלי הפוכה בתכלית ושאהיה מופתע מאד לגלות שהוא צודק (אבל אשמח יותר). מה קרה לך, הוא כתב לי, זה כמו המשחק ההוא בחיפה עם קשטן.

בבוקר המשחק בשבת וביממה שקדמה לו, ראיתי אזכורים של אוהדי מכבי על התחושה שלהם שזה יהיה כמו הנסיעה ההיא לחיפה, אז, בעונה ההיא עם קשטן. מוזר. לי שני המפגשים האלה הרגישו בימים שקדמו להם יותר כמו נסיעה אחרת לחיפה, עשר שנים קודם. עם שמעון שנהר. סוף עונת 1985/86. מחזור לפני אחרון. חיפה מובילה עלינו בשתי נקודות. סיבוב שלם אנחנו בלי הפסד. דקה עשרים, היה כבר 2:0 להם. דריקס צמצם בקושי, אחרי שכבר היה 3:0. כמה ימים אחר-כך, באותו שבוע, היה חצי-גמר נגד בית"ר. הפעם הראשונה והאחרונה שאבא שלי הלך איתי למשחק שלנו. איווניר נתן יתרון, הפסדנו 2:1, יוסי קרמר החטיא לנו פנדל. האוויר נשאב מהשחקנים מעוצמת האכזבה שלושה ימים קודם בקריית-אליעזר.

מה זה, אגב, אומר על המשחק מחר? אני לא ארל'ה וייסברג, זה בעקרון לא חייב להגיד כלום. אבל אם המשחק בשבת שאב מהשחקנים את הרוח כמו שקרה לפני שלושים שנה ואם הם לא מסוגלים להבין מה המשמעות של חצי-הגמר מבחינתם כד לבוא ולנצח – אז זה יחזור על עצמו. בית"ר היא בדיוק הקבוצה שמסוגלת לתפקד רק במצבי מאניה או דפרסיה.

*

אין בי לעג, כמובן, לאלה שהרגישו אחרת. שלא תהיה פה אי הבנה. גם לא ביקורת. אנחנו אוהדים, מונעים מתחושת אשליה או מתקווה שהדבר שיכול לקרות – התפוצצות – יקרה. אתה מסתכל על באר-שבע, ואני לא מזלזל, ואתה אומר, לזה אני מפסיד? התשובה, כן. מה זה אומר? התחושה גוברת, כי אתה יודע שנתת לדבר לזה לקרות. את האליפות של העונה הנוכחית, מכבי הפסידה כשהפסידה את זאת של העונה שעברה. כשאתה בונה קבוצה שמורכבת יותר מדי סכינים משויפות ופחות מדי גרזנים משויפים, כשאתה נדרש להחליף מאמן באמצע עונה – אתה לא תצליח לעצור את מה שכבר יצא לדרך בקבוצה אחרת.

בואו לא נתבלבל. לו הכול היה פשוט, מכבי היתה זוכה באליפות בעונה שעברה. ואז היינו מתלוננים שזה נהייה כמו בכדורסל. זה לא יכול היה להיות כמו בכדורסל, מלכתחילה. אלה שקיוו ואלה שנחרדו – הכול היה בראש שלהם. והתחושה גוברת, כי שחקן-שניים, והעסק מתהפך. אז יופי, לפחות יש מה לתקן.

ראיתי שהחבר דוד רוזנטל, כתב בוואלה על הפספוס של מכבי, על הכישלון הניהול-אירופי שלא הפכה לבאיירן מינכן או ליובנטוס. עד העשור הנוכחי, בשני העשורים שקדמו לו, באיירן זכתה רק פעם אחת באליפות רצופה. היו לה ארבע אליפויות בשנות התשעים, חמש בעשור הקודם. כן, באיירן תזכה העונה בפעם החמישית באליפות. מכבי זכתה באליפות אחת בין הרצף בשנות התשעים לראשונה מתוך השלוש עם גולדהאר. שבע-עשרה שנים מפרידות ביניהם. גם ככה מדובר במועדון חזק ויציב יותר יחסית ממכבי. את מה שקורה בליגה האיטלקית לא הייתי קונה בחיים. והערה אחרונה: ניהול אירופי כן או לא, השחקנים מהארץ. איך אמרה המקבילה שלהם מתחום המוסיקה, "כאן זה לא אירופה"? היא מטומטמת מספיק בשביל לא להבין מה היא באמת אומרת. במכבי לפחות מנסים ודי מצליחים לשנות.

*

אני חושב שג'ורדי נקשר מדי לשחקנים שלו. הוא נהג ככה ואיחר לשחרר את גרסיה, יצחקי, טיבי ואולי גם בגלל זה את בן-חיים. יכול להיות שהוא חושש מהתחליפים, שגם ככה יש בודדים, יכול להיות שהוא שבנסיבות האלה הוא מעדיף לסמוך על הכלים המוכרים. ויכול להיות שהוא כבר קצת שחוק. הגיוני כשאתה מחליף ארבעה מאמנים בשנה וחצי. ויכול להיות שאנחנו חיים במדינה חסרת סבלנות, שזורקת מאמנים אחרי חודש וקוברת שחקן אחרי משחק אחד חלש, וכל הפרספקטיבה שלנו דפוקה. טיבי חזר לחיים בחודשים האחרונים, גם יצחקי.

בחיי שזה פספוס. ראיקוביץ' וקיארטנסון הם החתמות לאליפות. גם מיקאל לא רע, משתלב יפה עם שניהם. הבעיה היא המסה שבקישור. בהיעדר המסה, יותר נכון. יותר מדי סכינים משויפות, כשבשביל אליפות חובה כמה גרזנים. קלינגר כזה, והוא אפילו לא היה משויף. ועדיין, הוא היה גם מניה בטוחה של שמונה גולים בעונה. הגרזן המשויף שהיה למכבי לפני שנתיים משחק היום בבאר-שבע.

*

כשהולך פחות טוב, אני כותב ענייני. יותר בתדירות ויותר ענייני. פחות במילים. לא כי זה עסק מדכדך, כי ככה זה. כשמשהו עובד יפה, מה כבר יש להגיד עליו? לא הרבה, אבל בפירוש אפשר לפרוח ממנו. חוצמזה, כשאני קצת מדוכדך מהקבוצה, אני פחות פורח והכתיבה עוזרת לי לתעל את הדכדוך לפסים, איך נגיד את זה, מתונים ויותר פרקטיים. זה מה שרשמו לי הרופאים. אבל הכי אני אוהב לכתוב פחות. בתדירות. אני הכי אני ככה. כשהקבוצה פורחת. אני גם פורח. לא שהקבוצה נבולה היום, לא צריך להיסחף, זאת רק עונת מעבר עד הפריחה הבאה.

תעתוע או שיגוע
אולי זה רק משבר קטן וזה חולף