החיים הם גרמושקה (סיפורו של אלכס אברבוך)

* גרמושקה - אקורדיאון רוסי

מאת חיים שדמי (הופיע בגירסא מהודקת ב"עסקי ספורט")

1. גוף רוצה לנוח

"הגעתי לתחרות סופר גרנד פרי בלוזאן. בשמיים עננים אפורים, מדי פעם יורד טפטוף. כמה שנים קודם קפצתי בתחרות הזאת 5.85 מטר והייתי אז כמו חללית או מינימום מטוס סילון. ופתאום, באותו יום, אנשים מדברים אליי ואני כאילו לא שומע. אטום.

"ואני מסתכל על הצעירים ורואה אותם רצים מהר, כאילו המשקל הסגולי שלהם נמוך מזה של האוויר. מרחפים כאלה. נפתחים ונסגרים כמו גרמושקה (אקורדיאון רוסי). ואני שואל את עצמי אם גם אני נראיתי ככה פעם. והרגשתי איך בפנים הכל נהייה לי ריק. אני עושה את הכל, אבל הכל קורה כל-כך לאט, נמתח כמו מסטיק, כאילו שפכו לי מלט על כפות הרגליים. ואז אני עושה חימום ואין לי ציפיות. לא קרה לי מעולם שלא היו לי ציפיות.

"עשיתי את התחרות, כי צריך היה לעשות אותה. קפצתי מה שקפצתי, רציתי רק שייגמר. חזרתי לארץ, ידעתי שיש לי את אליפות העולם בברלין על הראש, והבנתי שאני לא הולך לנסוע לשם. הכל היה ריק בפנים. אמרתי לעצמי, 'זהו, אני פורש'.

"אני חושב שהגעתי לגבול ופרשתי בשיא. כן, ככה אני חושב. היה לי חשוב לסיים לפני שאומרים לי 'אדוני, אתה צריך לצאת מהבמה'. לפעמים אני נזכר ותמיד אני מתגעגע. זאת היתה תקופה של כייף בחיים. אבל הגוף כבר רצה לנוח. לשבת במסעדה עם חברים ולדבר, פשוט לדבר. לטייל בעולם, לנוח אחרי הצהריים. דברים קטנים שכבר הספקתי לשכוח. בעצם, לא באמת התחלתי לזכור".

*

עבודה מהתערוכה "גרמושקה" (אקורדיאון רוסי) של ציירת הבית קארן בן סימון (שהוסמכה על ידי יערה צרי גם לתואר "אלילת דה באזר")

2. למעלה, כשהכל מסביב קופא

ככה זה נגמר ואלכס אברבוך הבין שהגיע הרגע שלו לזוז הצדה. לא הכנות ממושכות, לא תהליך שנבנה, לא רצון לגעת מבלי לדעת לשחרר. פשוט ככה, ברגע אחד. זה הגוף שהתעייף ובעיקר הנפש שנשחקה, ורצתה להרפות במשהו מהטוטאליות המוחלטת שגזר על עצמו.

אלוף רוסיה בקרב 10 (קרב 10! – העילוי של האתלטיקה, יצורים על אנושיים במסווה של בני אדם), סגן אלוף העולם ומדליסט ארד בקפיצה במוט, פעמיים רצוף אלוף אירופה באותו ענף. פעמיים הגיע לגמר באולימפיאדות. עכשיו הוא יושב בלובי של בית האתלטיקה בהדר יוסף, שלוש שנים אחרי שפרש, ונזכר.

"מצחיק, אבל יש לי פחד גבהים. תיתן לי מחר לטפס בסולם צר על מגדל גבוה ואני לא מסוגל. אתה יודע מה, לא מגדל. שלושה מטר גובה ואני לא מטפס. אבל המוט עזר לי להתגבר על זה. המוט היה לי כמו קפיץ, מעיף אותי כמו לוויין לחלל.

"זאת הרגשה מדהימה, פשוט יפה ככה לעוף. כשאתה מתרומם באוויר ועובר את הרף, אתה מרגיש שעשית את זה. יש את הפאוזה הזאת. הפאוזה שהכל מסביב כאילו קופא ואתה קופא גם כן, הרגע שבו אתה מעקל את הגב שלך החוצה, והרף חוצה אותו, כמו גיליוטינה, כמו שער שסוגר עלייך, ולא ברור לך אם תספיק לחצות. כמו בסרטי מדע בדיוני האלה, שהגיבור טס בחללית ומנסה לברוח מספינת החלל של הרעים ואוטוטו השער נסגר עליו והבטן נתפסת לך ממתח אם הוא יצליח או לא. חצי גוף שלך מעברו האחד של הרף, הידיים פרושות קדימה, והחצי השני מעברו השני, עדיין בספינה של הרעים.

"ואז הרגליים מתרוממות, מעצמן הן מתרוממות, ועוברות את הרף ואתה נושר כמו עלה למטה, לאט-לאט, אתה מרגיש כאילו השמיכה בורחת לך החוצה ומשאירה אותך עירום, כל הגוף שלך נפתח, ופתאום אתה נוחת, והמזרן מתרומם, בלי שום צורך לחשוב. אתה עושה הכל אוטומטית. כאילו כוח נוסף נכנס לך לגוף.

"לא היתה לי כזאת התרגשות בחיים כמו מלעבור את הרף נקי. אני זוכר שרציתי בגיל צעיר לעבור חמישה מטר. זה עבר לי בחלום הלילה. ואז, כשזה קורה, אתה מרגיש שכל הגוף שלך שמח, מהעקב ועד שערה שבראש. האצבע שלך מאושרת. ואתה זוכר כל רגע.

"אני זוכר את המדליה הראשונה שלי. הייתי בסביליה, באליפות העולם. עשיתי 5.70, המתחרים כיוונו לגובה 5.75, ואני כבר התחלתי להתכונן בצד לקפוץ 5.80. אבל פתאום אני שומע את הכרוז מודיע שהם פסלו. ואני מרים את הראש, ורואה שהם פסלו בכל הניסיונות. והגוף כבר לא יכול היה לשמוח מרוב התרגשות. כאילו קיבלתי מתנה, לא חשבתי על זה בכלל.

"התחלתי לקפוץ בגיל תשע, ואז חשבתי, לא חלמתי אפילו על אולימפיאדה, אבל חשבתי, ראיתי את עצמי בתחרות גדולה. ופתאום מדליית ארד! אחר-כך חזרתי לארץ. למחרת אני הולך ברחוב, ופתאום אמרתי לעצמי, 'אלכס, אתה שלישי בעולם, ברגע הזה ממש אתה הקופץ השלישי הכי טוב בעולם!'.

ורק אז הבנתי. איפה כולם, ואיפה זה שלישי מלמעלה. כמה יכולים להגיד ככה על עצמם, שהם היו שלישי בעולם במשהו? והתחלתי לבכות. בכיתי, כי לא ציפיתי. מאז אני מבין מה זאת התרגשות אמיתית. כשלא מצפים לדבר שבא לפניה. התרגשות בדיעבד. בגלל זה אני אומר, שהתרגשות אמיתית זה כשאתה צעיר. אז אתה זוכר כל רגע. אבל כשאתה מבוגר, אתה חייב להישאר ממוקד וסגור מבפנים, כדי שלא יפריע לקפיצה. התרגשות בבטן זה כמו משקל עודף, מפריע לך להתרומם".

3.בבועה

הוא לא היה עוצר מלדבר, אם לא היה יוצא שחר צוברי מחדר הכושר ועושה את הדרך החוצה. עוד חודש יש לצוברי אולימפיאדה על הראש ועוד עם הציפיות מהמדליה מבייג'ינג. האולימפיאדה האחרונה שאברבוך השתתף בה. אברבוך קם לקראתו, הם מתעניינים אחד בשלומו של השני, אברבוך לוחש כמה מלים.

"בבייג'ינג היינו ביחד. ליוויתי אותו מאפס עד למעלה, עד המדליה. אני יכול להגיד לך בדיוק מה כל ספורטאי מרגיש בימים כאלה. יש רגע אחד שנמאס לך מכל האיחולים והברכות 'שיהיה בהצלחה' וכל זה, 'תביא מדליה', בשפה של הישראלים. לפי הפנים אני יודע לזהות את זה. אבל אני רציתי להגיד לו דברים של מוטיבציה ברמה החברית. ואני אומר לך שבפנים הוא כבר מוכן לצאת לתחרות ולעשות שיוט. זה הקול שמדבר מהפנים שלו. כל מי שעבר מוקדמות באולימפיאדה יודע.

"הלחץ מתחיל מבפנים כמה שבועות לפני האולימפיאדה", הוא נזכר ומחייך, "אתה צריך לשמור עליו כדי שייצא בתחרות. גם הסביבה צריכה לעבוד כמו שצריך. לפני משחקים אולימפיים הייתי הולך למחנה אימונים להתנתק.

"אבל תמיד היה הלחץ להביא מדליה. אתה מבין", הוא אומר ופתאום הבעת הפנים שלו משתנה, המבט שלו נתקע בנקודה בחלל והמלים כמו נורות מעצמן, חושפות במשהו את החומרה שנדרשת מכל ספורטאי יחידים כשהוא שופט את עצמו, מעידות על הלחץ שהוא נתון בו, הכל עליו.

"אני לא רציתי מדליות באליפויות אירופה או עולם. אני רציתי מדליה אולימפית. רציתי, ולא קיבלתי. ואני אומר, מדליה לא צריך לרצות, מדליה צריך לעשות. משחקים אולימפיים הם כמו אלוהים, ואנחנו לא יותר מכלי שחמט על שולחן.

"אני לא הייתי כל כך טוב במשחקים האולימפיים, ואני חושב שזה תלוי גם בסביבה שהיתה לי, לא רק בספורטאי עצמו. לקראת כל תחרות עבדתי עם צוות של חמישה עשר איש, ופתאום כולם רוצים ממך מדליה. אחרי סידני, שלא כל-כך הצלחתי, ישר אמרתי שאני מתכונן לאתונה. ישר הסתכלתי ארבע שנים קדימה.

"לפני אתונה עבדתי עם כמה אנשים והם הבינו איך אני מתכונן לאולימפיאדה. הצוות ידע שאסור לדבר על אלכס, אלא אם כן באים לדבר איתי קודם. ככה הייתי בשבועות לפני אתונה. שמרתי את עצמי סגור. הייתי צריך את השקט, כי למדתי כמה דברים על עצמי אחרי סידני, זה דברים שקשורים לרפואה טיבטית, איך לדעת לשמור את עצמך שקט ואטום ללחץ מבחוץ.

"חשבתי שיש לי סיכוי למדליה באתונה. על מה שקרה באותם ימים לפני האולימפיאדה אני לא רוצה לדבר. אפילו שעברו שמונה שנים אני לא מתכוון לדבר מילה. עברו שלוש דקות מהרגע שהתחלתי לדבר על זה עכשיו, מאה ושמונים שניות, וצריך להתקדם. מדהים כמה מילים יכולות להרים וכמה לפעמים הן יכולות לעשות גם את ההיפך. והדברים האלה שיושבים עלי, קשורים גם באנשים אחרים.

"לקח לי זמן לחזור לעצמי אחרי אתונה. אבל אתה חייב לחזור. אז עושים חופשה ומתחילים הכל מהתחלה. קשה, לא קשה, חוזרים לעבודה שאף אחד לא רואה כמה היא קשה וכמה אנחנו עובדים כל השנים בהכנות לדבר הגדול הזה. היו ימים שהיו לי כאבים נוראים בשרירים, היו רגעים שהיה קשה לי לקום מהמיטה, קשה לך ללכת, ואתה עדיין הולך לאצטדיון, גורר את עצמך לאימונים, עושה חימום ומתחיל אימון.

"זה מה שספורט נותן, לעבור את הקשה. אתה בונה את הגוף שלך כמעט עד למקסימום. אתה רואה ילדים ישראלים מתאמנים ואומרים לך, 'קשה לי'. בטח קשה, החיים קשים. הספורט הוא שיעור לחיים. איך לעקוף את הבעיה, לא לפחד לדבר עם אנשים".

(צילום: תמר מיצפי ל"גלובס")

4. יש מאמן ויש מאמן

מאז שפרש הוא רכז פרויקט מקצוענות באתלטיקה. באוגוסט יסתיים המינוי שלו, כי בישראל חושבים מקצוענית, והאולימפיאדה תיגמר באוגוסט, אז מה הביג דיל, למה להעסיק בנאדם אם האולימפיאדה הבאה בעוד ארבע שנים.

אם לא יחודש לו המינוי, אברבוך בספק אם יצליח להגשים את היעד המרכזי שלו בתפקיד: לארגן מזרן לקפיצה במוט למכון ווינגייט, מוסד האתלטיקה המרכזי בישראל, כי בארץ יש רק שני מזרנים מקצועיים, וגם הם בקו שבין תל אביב לירושלים. צפונית מתל אביב אין, גם לא דרומית לירושלים. מהיתר מצפים שיקפצו בלי מזרן. כולה נחיתה מגובה ארבעה, חמישה או שישה מטר.

"אני גדלתי במשפחה של ספורטאים. ואני, מהיום שבאתי לכאן, דיברתי הרבה על סטטוס המאמנים והיחס לספורט כאן. יש הבדל בין מישהו שעשה קורס מאמנים חצי שנה, פעם בשבוע ככה, והופך למאמן, לבין ספורטאי שסיים תואר ראשון ברוסיה, והוא ספורטאי עם ניסיון של עבודה עם מאמנים בינלאומיים, והוא רוצה להיות מאמן. זה שני דברים שונים ואנשים צריכים להבין את זה.

"מדינה צריכה לגדל ספורטאי בצמוד למאמן. לגדל מאמן זה לא דבר פשוט. אבל בארץ היחס לשני טיפוסים כאלה, זה מהקורס מאמנים וזה עם הקבלות, זהה. יש שיאים ישראלים משנות השבעים, שבעים! כל העולם כבר התקדם ופה עוד תקועים על השיאים. עוד פעם אסתר רוט שחמורוב משחזרת למני פאר את הריצה שלה. והנקודה המרכזית היא היעדר מקצוע של מאמן ממש פה. מאמן פה זה כמו הובי בשבילו. זה לא מספיק לתוצאה. מה יקרה כששטילוב יפרוש? בלעדיו המאמן שלו לא טוב?

"בינתיים, אני מאמן עכשיו קבוצה של שלושה בנים ובת. הבת היא ילדה בת עשר מרעננה והיא באה מהתעמלות מכשירים והיא יכולה להגיע רחוק, אבל אני בוחר לא לתת לה לקפוץ בלי מזרן. אני לא חושב שזה יהיה חכם לתת לה לקפוץ בלי מזרן".

5. דרוש: גוף בלי עצמות

איש אצילי, הקול שלו נעים, לא מרים קול. הרגע הגדול מבחינתו בקריירה היה שהכיר את אשתו דרך הספורט. היה כבר בגג של העולם, הביא מדליות, עכשיו הוא מבקש להגיד בהצלחה לכל הספורטאים הישראלים בלונדון ("הם הכי טובים שלנו, הד'ה בסט של הד'ה בסט"), וכמעט מתחנן שישתמשו במה שיש לו להציע. לא סיפרו לאברבוך בסוכנות על פלדרמאוס, גם לא על פסבקין. רק אמרו לו "בוא, פה ספורטאי מקצוען, וגם מזג אוויר טוב". והוא, הוא בכל זאת עדיין חולם.

"אני יש לי חלום. אני רוצה להקים פרויקט אולימפי שנקרא עשרים-עשרים. להסתכל שמונה שנים קדימה לאולימפיאדה 2020. המשכיות בספורט זה דבר חשוב, אפילו שבינתיים מפסיקים לי את הג'וב באוגוסט. ואני, בפרויקט הזה שלי, מזמין את כל הבנות שמסיימות התעמלות מכשירים ופורשות בגיל 18-16, לבוא אלי לקפיצה במוט ולהגיע איתי להישגים.

"אתה יודע למה טוב לעבוד עם בנות של התעמלות מכשירים? כי להן יש גוף בלי עצמות. במוט אתה רץ, קופץ ובאוויר אתה בעצם עושה התעמלות. במקום מזרן, יש לך אוויר. ובגלל זה אני רוצה לעבוד עם בנות שיש להן רקע בהתעמלות. זה חוסך עבודה לבנות ונותן להם גם זמן להמשיך להיות בספורט.

"זה כמו עסקת חבילה. כמו ייסנאייבה שגם היא באה מהתעמלות. אני רוצה שתבוא ילדה ותגיד לי 'יאללה אלכס, אני רוצה דרכך להגיע לאולימפיאדה 2020'. הייתי באליפות אירופה בברצלונה לפני שנתיים. נכנסתי לאזור של המאמנים והתרגשתי מלראות אותם עובדים. אולי בהזדמנות אחרת, יום אחד, אני אחזור לשם עם ספורטאי ישראלי. כי ידע להיות בטופ יש לנו. רק צריך מזרן.

"לגדל ספורטאי זה לא רק כישרון ומאמן. זה קבוצה שעובדת כמו צוות. ספורטאי צריך לקבל שקט, הוא צריך לקבל זמן והשקעה. אבל פה מה שבעיקר צריך זה סבלנות. ואין סבלנות. אני רוצה להרים פרויקט כזה, כדי לתרגם את הידע שלי מתיאוריה לתוצאות. אם לא, אודה שכמאמן לא הצלחתי ואמצא עבודה אחרת.

"אתה יודע, כשגל פרידמן הביא מדליית זהב באתונה, עשו פה חגיגה גדולה והזמינו אפילו את צביקה פיק שישיר. בא, נתן את השואו שלו עם כל הנצנצים כאילו אתה משקיף מהמטוס על בת ים בלילה כשאתה נוחת בארץ, והלך. הכרוז אמר 'וואו, גל, אתה עכשיו נותן חתימות כמו צביקה פיק'. מבין, צביקה פיק המודל לחיקוי פה. ככה נראה הספורט. כולם דיוות. אילו הייתי יודע אז יותר טוב עברית, הייתי נותן לכרוז הזה בראש. איך אפשר להשוות בין ספורטאי שהביא זהב באולימפיאדה, לצביקה פיק?!

"גל פרידמן יישאר אלוף אולימפי כל חייו. אתה יכול להיות אלוף עולם, אתה יכול להיות אלוף אירופה. אני הייתי. אבל מדליה אולימפית? זהב? דבר כזה אין. לפני אתונה חשבתי שזאת תהיה האולימפיאדה שלי. אבל אני, לפני שנה, סגרתי את כל הדלתות שהפריעו לי מהשנה ההיא. זה הקטע בספורט. שלא תמיד מנצחים.

"ואני שואל, האם זה היה כמו שחלמתי? כן. זה היה כיף. הספורט נתן לי בעיקר חברים. נפגשתי עם אנשים שלמדתי מהם כל כך הרבה, ראיתי הרבה מדינות. הכרתי את סרגיי בובקה, היו לי מפגשים עם ראשי ממשלות. מי יכול להגיד דבר דומה? אולי אם אני אחזור שנה לפני אולימפיאדת אתונה, אם מישהו ייתן לי, אני אשנה כמה דברים, אבל היה כייף. ברור".

*

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

***  

חיים שדמי ב"דה באזר"

ליגת שוקי ההון: המלצה לסוחרים, קחו את הבלקברי לים
פוסט חי: גמר ווימבלדון 2012: פדרר (3) - מארי (4)

25 Comments

MG 8 ביולי 2012

מעולה!
ללא ספק גדול האתלטיים הישראלים ואחד הספורטאים הגדולים שהיו לנו.

נביא בעירו 8 ביולי 2012

יפה מאוד. בתור עוכר ישראל מילדות (כשעטר חנק את מאיר אינשטיין, אני, ילד בן תשע, הזלתי דמעות על דויד ז'ינולה…) תמיד אהבתי את אברבוך.

עכשיו, לא שאני מטיל ספק באותנטיות של המונולוג, אבל בכל זאת הערה מעולם הספרות: זה קצת מוזר שהמונולוג של אברבוך נשמע לפרקים מאוד מאוד דומה למונולוגים של דן רומן. מעלה שאלה האם דווקא המונולוג הישיר, עם מרכאות של ציטוט, הוא הדרך הנכונה לכתוב טור כזה, עבור מי שיש לו כישרון לכתיבה, כמוך.

מישקה 8 ביולי 2012

ואני דווקא קצת מטיל ספק באותנטיות של המונולוג. ואני לא חושב שצריך להשתמש במרכאות עם ציטוט אם זה לא ציטוט. זה טקסט נורא יפה, אבל אני לא בטוח שהוא יצא מפיו של אלכס אברבוך באופן שהוא מוצג על המסך.

אילן ברמי-רוזיליו 8 ביולי 2012

פשוט איש מדהים!

אין מה להוסיף…

בהצלחה!

משה 8 ביולי 2012

פוסט מעולה. זה בדרך לסרט?

מישקה 8 ביולי 2012

אלכס אברבוך הוא הספורטאי האהוב עלי בכל הזמנים. בעיני הוא גם הספורטאי הישראלי הגדול בכל הזמנים, כי הוא הצליח בענף שלא ממש קיים פה. כי הוא הצליח למרות ולא בזכות. אני מאוד מקווה שכל הספורטאים הישראלים יצליחו בזכות ולא למרות. ואני מקווה שיהיו לנו עוד הרבה ספורטאים עם הכישרון והמשמעת והרעב שלו.

ג'נובי 8 ביולי 2012

איזה אדם וספורטאי ענק.

פוסט מצוין- התגעגעתי!

יוני 8 ביולי 2012

אפשר להוסיף שרוב הטקסט הופיע בגלובס. זו לא בושה… אבל, נחמד לקרוא שוב ונחמד לקרוא מה שלא הופיע שם.

איתן בקרמן 8 ביולי 2012

זה כתוב בשורה הראשונה מתוך הרבה שורות שיש כאן…עם לינק לספורט של גלובס

יוני 8 ביולי 2012

אני מתנצל שלא שמתי לב. מעניין מה רוגל נחום עושה היום…

MG 9 ביולי 2012

הוא מאמן צעירים.
אם אני לא טועה, אני חושב שחלק מהזמן הוא גם אימן (או עדיין מאמן) או יוחאי הלוי.

בלינדר 8 ביולי 2012

אברבוך היה אצלי בבית כמה ימים לפני אולימפיאדת סידני בשביל עניין מסויים. גם אני איחלתי לו "שיהיה בהצלחה" וכן, אני מעריך שגם אני התכוונתי ל"תביא מדליה". מה שהדהים אותי אז היה כמה הוא קטן פיזית. אתה תראה אותו ברחוב עם חולצה ארוכה ובחיים לא תחשוב שהוא מהעלית של האתלטיקה הקלה. הוא נראה יותר כמו ג'וקי ברכיבת סוסים. אני מניח שבקפיצה לגובה זה יתרון אבל הבן אדם היה אלוף בקרב-10. ספורטאי נדיר.

תומר חרוב 9 ביולי 2012

אין פלא שהוא לא הביא מדליה, אתה כל היום רק שותה ומעשן. בטח גם לא הצלחת להעיר אותו בבוקר (לחצת על הסנוז).

בלינדר 9 ביולי 2012

:) אחלה רפרנס לסיינפלד.
בשנת 2000 הייתי בן 17 תמים יותר מבני ה10 של של ימינו. המשקה הכי חזק ששתיתי באותה תקופה היה תה מנטה.

אמיר 8 ביולי 2012

ספורטאי נדיר בארץ של מוגבלים ומוגבלויות ספורטיביות.
כל פעם שאחד כזה שאתה מעריך אומר בו נעשה משהו כמו הפרויקט הזה שהוא רוצה להרים, ואתה יודע שאין סיכוי שזה יקרה ושיתנו לו את
הבמה לעשות את זה, אתה מבין שלעולם לא יהיה פה ספורט אמיתי והמשכיות לספורט.

עידן. 8 ביולי 2012

ובדיוק כרגע נכנסתי לווינט ויש שם כתבה על ניקי פאלי, פעם התקווה הגדולה של האתלטיקה והיום עובד במשמרות של 12 שעות במפעל מתכות.

מקצוע אכזרי האתלטיקה. בעיקר בישראל.

אור שחולם להיות אלבס 8 ביולי 2012

נפלא ומדכא בו זמנית

D! בארץ הקודש 8 ביולי 2012

טוב לקרוא אותך שוב חיים
וטוב לשמוע שוב את הקולות האחרים.
וחבל שלא בונים פה כלום, או שבונים ולי אין מושג.
אבל אולי הבעיה היא לא במנהלים למיניהם אלא בתרבות ובחומר הגלם.
הלוואי ואתבדה.

תומר חרוב 9 ביולי 2012

איזו כתבה נהדרת, איזה איש ענק. כן יירבו טקסטים כאלה שמציגים את הספורט הישראלי(או לפחות את צדו היפה) בנימה כזו אותנטית ושפויה.

תורג'י 9 ביולי 2012

כיף לקרוא.
יש לנו מדינה מטומטמת.

רמי פורטלנד 9 ביולי 2012

שדמי – תכתוב יותר!!!! (בעיקר כתבות שהן לא על מכבי רגל)

yavor 9 ביולי 2012

זה רק אני שלא יודע מה קרה שם לפני ובאתונה? על מה הוא מדבר בדיוק?

אופיר 9 ביולי 2012

גם אני סקרן, מאוד סקרן.

אלכס אברבוך, אני א ו ה ב אותך! אתה הספורטאי הישראלי הגדול מכולם.

צור שפי 9 ביולי 2012

כמה עולה מזרן כזה?

הספרנית 9 ביולי 2012

מאה וחמישים אלף שקל

Comments closed