תכירו, לימור – ואלריה / חיים שדמי

28 שנה אחרי הנפילה, לימור פרידמן נזכרת בשמחה

פוסט מאת חיים שדמי (פורסם בגירסא מהודקת ב"עסקי ספורט")

צילום: שלומי יוסף ל"גלובס"

*

 

בקבוק קולה ישן מזכוכית, בן עשרים ושמונה שנים, שמור היטב מאחורי דלת זכוכית של ארון קיר. הארון סטנדרטי, בקבוק הקולה תופס מקום של כבוד במדף המרכזי. הצבעים דהו אך במעט, אי אפשר לטעות בו. בקבוק שהוא חלק מליין מיוחד שהפיקה חברת קוקה קולה העולמית לכבוד משתתפי אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, סמל האולימפיאדה מתנוסס עליו. הבקבוק פקוק, המשקה עדיין בפנים. והנה, לצדו, מארז קרטון חגיגי, בתוכו ארבע מדליות מזהב, שרועות לראווה על מצע קטיפה מבורדו, מבית היוצר של הוועד האולימפי הישראלי.

"זה אבא קנה למזכרת", היא אומרת בחיוך ביישני. ארון שלם וכוננית קטנה, כולם מלאים במזכרות, ושלל מדליות תלויות על הקיר. "אתה מרגיש חלק מדבר גדול, זה מחזיר לך משהו", היא נזכרת.

הארון, הכוננית, המדליות על הקירות – כמו חברים ישנים – מחזירים את לימור פרידמן שלושים שנים לאחור. כמו מכונת זמן שקפאה, ככה החדר בו נמצאים כל אלה, שומרים בבטחה על מציאות ישנה. לא זרוקים ומעלי אבק במרתף, לא נקברים לעד בבוידעם, אלא ממוקמים בחדר מרכזי, חדר העבודה שלה, בסמוך לשולחן שעליו המחשב, בדירה המטופחת של פרידמן בבניין חדש ורב קומות ברמת גן, מאלה שהמדינה מתמלאת בהם ומכערת עצמה לדעת ברצון כבר כמה שנים.

כשנדמה שכל מתווכי הזיכרון של פרידמן חולקים חדר אחד, פותחת לפתע פרידמן את הארון שבמסדרון, שולפת מתוכו חמישה עשר אלבומי תמונות מלאים בצילומים וגזרי עיתונים מימים נושנים, ומעלעלת.

חלק מהאלבומים עולים על גדותיהם, לא נותר עוד מקום פנוי בין דפיהם, והתמונות נושרות מטה ברגע בו משתחרר האלבום מאחיזת חבריו למדף. אלבומים ישנים, ספק אם ילדיה של פרידמן יכירו פריט דומה כשיבקשו לחזור לימי הנערות שלהם ביום מהימים, עם ניילון הדבקה שקוף השומר על התמונות במקומן, צילומי קיטש על הכריכה וסלילים מזהב.

*

זיכרון הוא דבר חמקמק. וסיפורה של לימור פרידמן הוא סיפור על אכזריותו של זיכרון. היא היתה אז נערה בת 16 כשנסעה לאולימפיאדת לוס אנג'לס, חברת המשלחת הישראלית והנציגה הנשית היחידה בנבחרת ההתעמלות. "לוי ופרידמן עברו המינימום ברומניה", מספרת כותרת דהויה בפונט ישן של "ידיעות אחרונות". היתה אז מלחמה קרה בעולם, ובארץ, כרגיל, המלחמה היתה חמה, הפעם בלבנון.

"בגלל שהרוסים לא השתתפו באולימפיאדה, התפנו עוד מקומות והיתה אפשרות לצרף עוד מתעמלים. התחרות הקובעת היתה ברומניה", היא חוזרת לאחור הודות לגזיר העיתון ההוא, "אני זוכרת אותה כתחרות קשה ומלחיצה, כי פתאום היה מה להפסיד. גם את האושר העילאי שאחריה אני זוכרת".

"יש לה רגליים יפות, שתיסע", מגיב גזבר ההתאחדות לספורט, אריה סלוצקי, על השגת המינימום ששלח את פרידמן לאולימפיאדה, ואת התרעומת על השגת המינימום, והצחוק שאחריה, אפשר לשמוע גם היום מבין שורות גזיר העיתון. "יהודה בלו האשים את מקבלי ההחלטות באפליה ועזב בכעס את הארץ, ועל פרידמן טענו הלשונות הרעות שרגליה היפות הקפיצו אותה למטרה", כך בגזיר אחר.

סלוצקי לא מעדו, באמת תפסו ככה אז את המציאות, ורק הלשונות הרעות הפכו מאז ל'מקורבים'. כבר לא ברור אם המכונה מקפיאה את הזמן או שכולנו אלה שקפאנו שם. "ספורטאים ותקוות – וכוכבים אין", ממשיך "ידיעות אחרונות", "מקווים לשיאים אישיים ולמיקום מכובד או סביר, שיצדיק את השתתפותם".

ביום בו תואיל בטובה המדינה הציונית להסתכל על דמותה האמיתית המשתקפת במראה (לא כמו האופן בו חווה זאפוד ביבלברוקס, נשיא הגלקסיה במדריך לטרמפיסט בגלקסיה, את עצמו ביחס ליקום כדי לומר לכולם כמה הוא גדול וכל היתר קטנטנים) כדאי יהיה גם לה לצלצל באינטרקום ולעלות לדירתה של פרידמן.

שם, בין אלבומי התמונות, משורטט היטב פרופיל האישיות של החברה כאן. חוסר ההשקעה והנכונות לעבוד קשה כדי לקצור, אולי, פירות עתידיים. הזלזול, הביטול המוחלט, והתפיסה שהחיים נעים תמיד בין שיכרון לכישלון. איך ניסח את זה הקופירייטר שלנו, בנימין נתניהו, בטקס הפרידה מהמשלחת האולימפית ללונדון? "גבוה יותר, מהר יותר, חזק יותר", ואייר פודיום ועליו ספורטאי וידיו מונפות אל על, על מדרגת האלוף כמובן. עניין שבשגרה לספורט הישראלי.

*

פרידמן נפלה מהקורה. פעמיים היא נפלה ממנה, באותו התרגיל. לא בתחרות צדדית, לא באימון בלי נוכחות תקשורתית. באולימפיאדה. מול אולם מלא ומיליוני זוגות עיניים מכל העולם שננעצו בה דרך מסכי הטלוויזיה. כולל זוגות עיניים מייד אין איזראל.

"קשה לי לתאר את גודל ההתרגשות מן העניין. צמרמורת עברה בגופי כאשר מדדתי את החליפה האולימפית. הגעתי לשיאי, וזה הפיצוי היפה ביותר שיש לשנתיים הקשות מאוד שעברו עלי באימונים", היא סיפרה יום לפני שעלתה על המטוס ללוס אנג'לס עם המשלחת הישראלית. "מה שמטריד את הנערה העולה לכיתה י"א בתיכון בן-צבי הוא התגובה שלה בעת כניסת המשלחת לקולוסאום בטקס הפתיחה", ממשיך העיתון את הציטוט שסיפקה פרידמן.

ישראל 1984, זרעי המהפך נושאים פרי: המשק יוצא משליטה, הציבור משלם, אנשים קופצים לפירי מעליות, צה"ל מתחפר בלבנון, הציבור משלם, מהטריק עם ג'ומייל וערפאת יוצא מהכובע חיזבאללה. וידיעות אחרונות מתחיל לבסס את עצמו כעיתון של המדינה. צעד אחד לפני עשור הכוכבנות שקידש את הטמטום מבית היוצר של ערוץ 2, ידיעות אחרונות מתחיל להגדיר את תו התקן לישראליות נכונה (זאת שכעבור כשלושים שנה תקדיש שלושה עמודים ראשונים לגל חום בחודש יולי עם חשש לקריסת מערכת החשמל, ורק אחר-כך תספר בשני עמודים על ההפגנות לציון שנה למחאה החברתית. כאילו אין קשר בין שני חלקי המשפט הקודם בהבנת המחאה). אילו היו נדרשים העיתונאים שכתבו עליה לרבע מהמאמץ שהשקיעה פרידמן, אילו היו מפעילים על עצמם אותה ביקורתיות, תשעים אחוז מהם לא היו במקצוע שלהם.

*

"הציפיות שלי אז היו צנועות", היא מתכתבת היום עם הציטוט מגזיר העיתון הקודם, "לעשות את מה שעבדתי עליו באימונים, לצבור כמה שיותר נקודות. היו אז המון ספורטאים בכפר האולימפי. פסטיבל אחד גדול של המון אנשים והאמריקאים בכלל יודעים לעשות ספקטקל.

"אני זוכרת את טקס הפתיחה, עם ההמונים שצועדים. יש תמונות שעוברות לי בראש. אולם האימונים היה ענק וגדול, לא הייתי רגילה לזה. כשאני חושבת על זה עכשיו, זה היה טקס קשה מאוד, כי אתה מחכה שעות בחדר המתנה לפני שאתה יוצא לצעדה בטקס. אבל אז, כשזה קורה, זה באמת וואו, הטלוויזיות עליך, וכל עשרות האלפים ביציעים".

ואז היא נפלה מהקורה. פעמיים. עד כדי כך, שה"גשש החיוור", עוד מגדיר ישראליות, הקדישו לה מערכון. עד כדי כך התקבע המיתוס עליה והפך לטראומה, שמספרים לא דרכה מאז באולם התעמלות. רק שפרידמן מורה לחינוך גופני בבית ספר יסודי והיא הפכה לכזאת זמן לא רב אחרי שהשתחררה מהצבא. היא הפכה למורה, כיוון שרצתה להמשיך בתחום הספורט והוראת חינוך גופני היתה הדרך הנכונה ביותר. אבל המיתוס על הטראומה פרש כנפיים מזמן.

"השנים", היא אומרת, "הקהו את התחושות. אולי הדחקתי, אבל לאט-לאט, עם הזמן, הבנתי שזו העיתונות וזה מה שמחפשים. או מדליה או כישלון. האמצע לא מעניין אף אחד ואין מה לספר עליו. על חמלה וחיבוק בוודאי שאין מה לדבר. עשיתי את שלי, ונכון שנפלתי, אבל הרבה נופלות, ואני הייתי אז צעירה מאד, ובמבנה האישיות כמו שלי, זה מה שהציל אותי. כי היו לי את הכוחות להתמודד.

"אין לי הסבר אחר לזה. לא התרסקתי מזה. המשכתי עוד שנה להתעמל, השתתפתי בעוד מכביה, ואז התגייסתי ופרשתי. ואני אומרת שמבחינתי, עצם ההשתתפות וכל החוויה שנלוותה אליה, היו יותר גדולות מכל הכתבות והחגיגה שעשו על חשבוני כשחזרתי.

"רק אחרי כמה שנים, לקראת כל אולימפיאדה, כשהזכירו את זה כמו בכל פעם שביקשו להעצים את הכישלונות, זה נכנס לי יותר לתודעה. ואני אומרת היום, שעם כל מה שהיה, זה היה שווה כל רגע. החלום של כל ספורטאי הוא אולימפיאדה, ואני הגשמתי אותו. הייתי גם בשתי אליפויות עולם. זאת היתה השקעה אדירה. אין משהו כלכלי שעומד מול הספורטאי כשהוא בוחר בקריירה כזאת. בטח לא באותם ימים".

היא שולפת קטע עיתון מהאלבום ובו תמונה מטקס הפתיחה. "הנה אני, פה", היא מצביעה בחיוך, "זאת מזכרת נפלאה מתקופה ארוכה שהקדשתי לה את חיי הצעירים. והנה, כאן, זאת תמונה כשנחתנו בארץ. זאת אני ליד השייט איתן פרידלנדר".

היא מדלגת על קטע עיתון שהכותרת שלו מספרת: "ושבו תירוצים לגבולם: מי אמר שהשופטים דפקו אותו, לא הרגשתי טוב, המאמן לא היה איתי?". לצדו קטע אחר: "ספורטאי ישראל נדהמו: ציור ענק על קרטון של אחוזת משפחת יואינג".

*

פרידמן לוקחת אלבום אחר מהערימה שבשולחן המרפסת. אלבום צבעוני וצילום של ורד עליו. הנה קריקטורה שלה בספר קריקטורות של ספורטאי האולימפיאדה. "הלכנו יום אחד בכפר האולימפי והיה שם קריקטוריסט שצייר את כל הספורטאים, והוא צייר גם אותי. הרבה זמן שלא ראיתי את זה", היא מצביעה על האיור, "חתמתי על התמונה, אני זוכרת. וכתבו שאני מישראל".

"עובדים קשה, 8-7 שעות ביום!!!", נכתב בכתב יד עגול בעט כחול בין תמונה שלה ממחנה אימונים בגרמניה, מתאמנת על הקורה, לתמונה אחרת על ארגז הקפיצות ושלישית על מזרן תרגילי הקרקע. "זאת ממש-ממש ההתחלה, זאת אמא שכתבה", היא מחייכת בביישנות, וכתב היד האימהי מספר על "טקס פתיחה בהונגריה", והנה תמונה שלה, בת 12 וחצי עם המאמנת שלה בעיירה הגרמנית וצלה. ושם צילום של אלכסנדר פרנקנשטיין בשחור-לבן, מפרנקפורט, כשפרידמן על הקורה, מתוחת גוף, ראש מוטה כלפי מעלה וידיים לצדדים, כמו צילום דוגמנות להתעמלות.

"היה מאוד לא נעים לראות אותה נופלת פעמיים מהקורה", מספרת אמא של פרידמן לכתב בנמל התעופה, כשהמתינו שניהם לנחיתת המשלחת האולימפית חזרה בארץ, ואז אספה אותה במכונית המשפחתית, יחד עם אביה, ונסעו שלושתם הביתה.

*

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

***

 החיים הם גרמושקה (סיפורו של אלכס אברבוך) / חיים שדמי

 

החיים הם גרמושקה (סיפורו של אלכס אברבוך)
מי המפלצת שאוכלת את בלומפילד (ועניינים רבים נוספים)

תגובות

  • יריב

    הטקסט (כולו) מופיע פעמיים בכתבה, אני ממליץ לתקן זאת ואז למחוק את תגובתי.

  • צור שפי

    אני לא מסכים למסר העולה מהכתבה. לימור פרידמן פישלה ברגע האמת והיתה ראויה לביקורת. זה שאצלנו קלה האצבע על הדק הביקורת, אין ניואנסים ואין חמלה זה נכון ועדיין - אם תשעים אחוז מהעיתונאים כהגדרת שדמי היו צריכים לעזוב את המקצוע עדיין יש עשרה אחוזים שהביקורת שלהם מבוססת.

    • גילעד

      אני לא מסכים עם הביקורת שלך. גם דייגו היפוליטו, מתעמל שיש לו כבר סטטוס אגדי, נפל כמעט כמו שק תפוחי אדמה בתרגיל הקרקע שלו באולימפיאדה הזו.
      המקצוע הזה, התעמלות, הוא כנראה הכי אכזרי שישנו. נדרש ריכוז סופר-מקסימלי בכל שנייה, וכן, זה כנראה מה שמבדיל בין הטובים לטובים באמת. אבל ברוב המקצועות באולימפיאדה, גם לטובים וגם לטובים באמת יש הזדמנות לתקן. פלפס שחה רע במוקדמות? תיקן, פחות או יותר, בגמר. קופץ משולשת פסל? יהיו לו עוד כמה וכמה נסיונות. כנ"ל רוחק, כנ"ל גובה, כנ"ל מוט.
      בשום מקצוע אולימפי, אולי פרט לקליעה למטרה - וגם זה בערבון מוגבל - אתה לא משלם כל כך הרבה על טעות קטנה.
      מותר שיהיה אמצע. מותר גם להיכשל, בסופו של דבר אני מאמין, ואולי אני נאיבי, שמי שהגיע עד לשם נתן את מה שיכל בהכנה לזה.

  • איציק

    הפעם השניה הרבה יותר מרשימה, כדאי להעתיק את זה 100 פעם כמו בבית ספר, אז זה יהיה בכלל מרשים.
    חוץ מזה, אולי היה כדאי גם איזה מסכנה כמו מה האיכות של כל המערכות: פליטית, עיתונאית, אשר מקיפות את הספורטאים. מאוד קל לכתוב על הנופלים מהקורה ולהסביר כמה הם נמושות, אך כמה פוליטיקאים עושים תרגילים הרבה יותר מסובכים בשביל מיצובישי, וכמה מהם נופלים הרבה יותר קשה. וגם כמה נפילות של עיתונאים דגולים; ראו את השידורים של גרטל, או ארבל שמתאר שער שלא היה. קל במזגן לכתוב שטויות (ואני לא מתכוון לכותב כתבה זו) וכדאי היה לשים גם זאת בכתבה.

  • אסף רביץ

    נפלא. תודה. יופי של פרספקטיבה ביום כזה, תזכורת לכך שאף אחד לא מגיע סתם לאולימפיאדה, זה תמיד כולל שנים של עבודה קשה כמעט ללא תגמול, ויתור כמעט מוחלט על תקופת ההתבגרות ולהיות יותר טוב מעשרות מתחרים בארץ שגם עובדים קשה שנים. בסוף נוסעים הביתה עם המשפחה, התקשורת עוברת להתעניין במישהו אחר ומי שיודע לקחת את זה כחוויה חד פעמית שרוב האנשים היו חולמים עליה מרוויח.

  • עומר ה

    כתוב יפה. צריך לזכור- היא היתתה ילדה בת 16 שלא היו ממנה ציפיות גדולות. אז היא נפלה מהקורה. קורה. כל היפני אתמול שהיה מועמד למדליה (לפחות לפי מירי בנו) נפל מהסוס ומהמתח. זה קורה.
    ספורטאים הם כמו ילדים. אם תצליף בהם שהם נכשלים, הם לא יעזו לנסות שוב. חבל

    • יריב

      היפני שהשדרנים הישראלים קברו בשידור עלה לגמר הקרב-רב מהמקום התשיעי, כמו גם לגמר תרגילי הקרקע. זה היה די ברור גם במהלך השידור שהוא יעלה לגמר הקרב רב, לא ברור לי מה קרה להם (טוב, כן ברור לי - סנסציונליזם).

  • משה

    נפלא הקריאה פעמיים נתנה לי תובנות חדשות

  • אסף THE KOP

    אפשר אולי לתת למישהו קצת פחות ממורמר לכתוב את הכתבה הזאת מחדש ?
    הסיפור היה יכול להיות מעניין אלמלא הביקורת הפאבלובית על מדינת ישראל, סוג של רפלקס מותנה שהתפתח לו באתר הזה.

    נטשתי באמצע הקריאה, נמאס לשמוע את הקלישאות הרגילות.

    • פולדש

      נדמה לי שבתחום הספורט כל ביקורת - ממורמרת ככל שתהיה - תעשה חסד עם העליבות התרבותית של ישראל.

      • ניר

        מבחינת הספורט ישראל נמצאת במקום סביר לגמרי למדינה בת 64 עם שבעה מליון תושבים. גם מבחינת תרבות ספורט. כן, יש לנו פחות מדליות מג'מייקה ותרבות ספורט פחות מרשימה מבריטניה. וואלה.

        (אחרי כמה שנים בחו"ל הבנתי ש"המדינה הציונית" בדרך כלל במקום סביר לגודלה במדדים השונים. הפוליטיקאים והספורטאים בערך כמו הממוצע, החקלאים והמהנדסים הרבה יותר טובים מהממוצע, וכן הלאה. המקום היחיד שאנחנו בפגור משמעותי ובולט מאד אחרי העולם המפותח הוא העתונאים. הכתיבה לעיל ממחישה את זה יפה.)

        • אסף THE KOP

          יפה מצד שדמי שלא כתב הישות הציונית... נחמד שכמותו.

          • moses

            אפשר אולי לתת למישהו קצת פחות ממורמר לכתוב את התגובה הזאת מחדש ?

          • אסף THE KOP

            אתה מוזמן.

          • הספרנית

            צודק. יתוקן בטקסט הבא

  • IDO

    אני זוכר אותה! הייתי בן 12 וזאת היתה האולימפיאדה הראשונה שראיתי.
    מאד הפריע לי שהבנות האחרות (שהראו לנו) עשו את זה בקלות ודווקא זאתי שלנו נפלה, לא הבנתי למה היא יוצאת לאליפות שהיא עדיין רחוקה משלמות.
    הייתי אז כהיום מוסיקאי ודווקא הבנתי משהו בלהתכונן לתחרויות.
    דעתי הייתה שהיא לא הייתה צריכה לצאת להתחרות שהיא לא מוכנה. מה עוד שהיא ייצגה גם אותי בתור ישראלית.

  • ויכסלפיש

    נהניתי לקרוא, כרגיל. האם הקריירה שלה הסתיימה מיד לאחר לוס אנג'לס או שהמשיכה להתחרות במסגרת מקומית ו/או בחו"ל?

  • איכס, צבי | מגזין, אורחים

    [...] הסברתי דעתי זו בהרחבה לחיים שדמי, כשהוא סיפר לי על הראיון שלו עם לימור פרידמן. הנמקתי דברים בזכות הקריטריון [...]

  • גדעון עקיבא

    שלום רב. אני רוצה להודיע לחיים שדמי. משהו חשוב טלפון שלי 0506525961. תודה

Comments are closed.