האוריינטליסטים החדשים (פרק 4' חלק 1')

זה קרה באחת מהפגנות מוצ"ש אצל היועמ"ש בכיכר גורן בפתח-תקווה לפני שבועות אחדים. הגיעו אליה ארבעה מאנשי המאבק בשם חטיפות ילדי תימן. פרצוף אחד מהם אני רואה בקביעות מדי שבוע בכיכר. אני משוכנע שהם מזדהים עם המחאה הכללית.

סדר הדוברים מדי מוצ"ש נקבע מראש. יש מארגנים והם קובעים את זהות הנואמים. הרבה אנשים רוצים לדבר בהפגנות האלה. הרבה נדחים, כי הזמן מוגבל. אני מכיר את העשייה של המארגנים די מקרוב. יש גם אנשים שרוצים לעלות לדבר בלייב. מסבירים להם שזה בלתי אפשרי כי רשימת הדוברים נקבעת מראש. אוהבים-לא אוהבים, רובם מקבל את זה. מה לעשות, גם אנרכיזם צריך משמעת. אפילו צ'ה גווארה לא ניהל את ענייניו באנרכיה. גם הבאדר-מיינהוף. ופה בכלל לא מדובר על אנרכיזם.

אבל פעם אחת נתקלתי במישהו, מישהי ליתר דיוק, שטענה שהיא מושתקת במכוון, מקרה ברור של סתימת פיות. מה שמחזיר אותי לפסקת הפתיחה. היא הייתה אחת מהארבעה. היא ביקשה לדבר על פרשת ילדי תימן כחלק מהמחאה נגד השחיתות השלטונית. אני לא יודע אם היא ביקשה מראש לדבר, אבל אני כן יודע שהיא דרשה והתעקשה לדבר בלייב. אני יודע, כי הייתי עד ממקור ראשון להתרחשויות. היא סורבה. היא לא קיבלה את זה. היא נדחתה שוב. היא התעקשה. הוסבר לה שלא אפשרי. היא התחילה לצעוק במגאפון על חטיפת הילדים המכוונת נגד תימנים, על זה שמשתיקים אותה. באותו זמן, דיבר לקהל מישהו מהדוברים. היא עמדה מרחק שלושה מטר ממנו. אנשים הקשיבו לו. הם רצו להקשיב. נדמה לי שזה היה כרמי גילון.

זה דפוס מוכר של סוכני השד-המזרחי: או שאתה מקבל את כל הטיעונים והתזה שלנו כפי שהם – או שאתה גזען; או שאתה מקבל את כל הטיעונים והתזה שלנו כפי שהם – או שהדור אחרינו יגרום לך להבין את זה באלימות. רון כחלילי ביטא את זה פעם בכתבה ב"הארץ". זה טיעון שמופיע גם במאמרי הגות שונים של אחרים. מאור זגורי כתב פעם בטור שלו ב"ידיעות" – זה שהפרסום שלו התחיל אחרי תחילת המגעים בין ביבי למוזס (הקו המוצהר בו הכריז רשמית מוזס שהעיתון שלו פחות-עיתון) – שמי שלא מתאים לו, "שיעזוב את הארץ". הושלם מהלך: בנאדם שהוא במובהק חלק מהבעיה ורחוק מאד מלהיות חלק מהפתרון, מודיע לנו שאנחנו צריכים לעזוב. "יהדות השרירים" של כתר המזרח.

בהקשר הסיפור התימני, כל העלאת ספק באשר למקרה חטיפה, כל הוכחה שלא מדובר בספק, כל ניסיון להציג את המורכבות ההכרחית – הופך אותך ל"מכחיש שואה". מופלא כמה הביטוי חוזר על עצמו בתגובות האנשים האלה ברשתות החברתיות ובאתרים השונים. הקסם הוא, שלא מדובר בשוליים או בקיצונים לא מייצגים. מהשוליים ועד אחרוני האינטלקטואלים – הטיעונים האלה חוזרים על עצמם שוב ושוב.

*

נחזור להפגנה ההיא. היא צעקה במגאפון. ביקשו אותה להפסיק. היא סירבה. היא ביקשה בכוח לפלס לה דרך לבמה המאולתרת. את הצעקות שלה שמעו למרחוק. היא נחסמה. היא התחילה לצעוק שיפסיקו לגעת בה. היא האשימה את אלה שביקשו למנוע ממנה להגיע לבמה שהם "מכחישי שואה". המשיכו למנוע ממנה להגיע לבמה. היא המשיכה לצעוק, למגאפון ובלעדיו, על ההשתקה, על הכחשת השואה. היא הורחקה כמה מטרים. היא צווחה שיורידו ממנה ידיים. לא תקפו אותה פיסית, לא הרימו יד, פשוט מרגע מסוים, הרחיקו אותה. איך מרחיקים בלי להפעיל אלימות? מה שנקרא, מתקדמים על הבנאדם. היא צעקה, הוסיפה לרפרטואר את ה"אל תרימו עלי ידיים!", ההאזנה של הקהל הופרעה, ואז היא נופפה במיקרופון שמחובר בחוט מסולסל למגאפון, בהתחלה כאיום כלפי זה שביקש למנוע ממנה להתפרץ לבמה ואחר-כך מימשה את האיום והטיחה אותו בפניו. תחטפו אתם מכה כזאת; לא נעים.

האיש שבו פגעה, גבר בשנות החמישים לחייו, אחד מאנשי המחאה הראשונים והיקרים, דימם מהמצח. כמה דקות אחר-כך, כשהמהומה שככה והדימום עדיין לא, מצאתי את עצמי במקרה מקשיב לשיחה של שלושת הנותרים – היא הלכה משם (מישהו אמר כדי להגיש תלונה במשטרה על תקיפה) – בשולחן ליד הקיוסק בקניון. אחד מהם טען שוב ושוב בפני אדם נוסף שישב איתם, "אמרתי לכם, אנחנו צריכים לפרוש מהמחאה הזאת. המני נפתלי הזה, הוא סוכן של ביבי". לפחות שלוש פעמים הוא חזר על זה שנפתלי סוכן. בשלט שהביאו איתם ושאותו ממשיכה הקבועה שביניהם להביא מדי שבוע, נכתב על עוזי משולם שהוא "הי"ד". מעל התמונה שלו כתוב: "נרצח".

למחרת כבר סיפרו כמה פוסטים ברשתות החברתיות על המשך ההשתקה של פרשת ילדי תימן, על המחאה המסואבת, על הגיבורה המוחה, על האלימות שהופעלה עליה. ועוד איפה?! במחאה נגד השחיתות! מי היה מאמין שגם הם עמוק בפנים במושחתים.

בואו ניקח את הסיפור הזה ונתרומם לרגע מעליו. יכול להיות שהוא מייצג את סיפור ילדי תימן כולו, זה שמוכר ציבורית כחטיפת ילדי תימן? האם יכול להיות שאם נעתיק אותו, עשור אחרי עשור, עד שנחזור לנקודת ההתחלה שלו – תקופת החטיפות – נגלה מציאות שונה מזאת שמקדמת המחאה הנקודתית הזאת? שאותה הגזמה חסרת פרופורציה והקשר כולל היא בין המלבות של הסיפור הזה, לא פחות מהעובדות?

*

נתחיל בקטן; הנה דבר אחד שהופרך: על האישה לא הופעלה אלימות, אם כבר, היא זאת שנהגה באלימות – בעיקר ברצון שלה לכפות את הדברים שלה על יתר המוחים. גיבורה היא ודאי לא והאופן שבו שוכתב המקרה שלה למחרת, דווקא כן מלמד משהו על בנייתם של דברים מופרכים.

הלאה. בואו נניח לצורך הדיון שמני נפתלי הוא אכן סוכן של ביבי. ובכן, מה ש"הסוכן" הזה עשה עד היום במאבק נגד משפחת נתניהו והשחיתות השלטונית, המחיר שהוא שילם, לא עשה אף מוחה מחבורת הנאבקים למען חשיפת חטיפות ילדי תימן. אשכרה סוכן כפול.

מה שכן, בהחלט יכול להיות שנפתלי הוא סוכן שמסיט את תשומת הלב מהפשעים הגדולים של נתניהו (צוללות, מתווה הגז, מוזס וכיו"ב), לזוטות נוסח התנהגותה הפסיכוטית של פסיכולוגית הילדים ובזבוז כספי הציבור המשווע שהפסיכוזה שלה מייצרת. כי זה מה שנפתלי עושה. הוא מספר על מה שקורה בקן הקוקייה. הוא לא היה ראש-שב"כ; הוא היה אב-הבית. ארי הרו ומיקי גנור מספרים מה שהם יודעים – כולנו תקווה שזה מה שקורה; נפתלי עושה את זה בגזרה שלו. אפשר לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק שלו, לקראת סופי-שבוע הוא לרוב צולל לעומק הפסיכוזה בסיפורים מרתקים.

ואת כל זה – הוא עושה בתיאום עם נתניהו. זה מוזר, כי למה לו לנפתלי, כלומר לביבי, להתיר לנפתלי להיות מהראשונים למחות מול ביתו של היועץ-המשפטי לממשלה ולהביא להתלקחות המחאה הזאת. מחאה שכולה נגד שחיתות ברמת הצוללות, מתווה הגז, הרס שלטון החוק והדמוקרטיה, ועוד שטויות כאלה. אבל שיהיה. האמת המרה היא שיש קו ברור בין "נפתלי סוכן של ביבי", ל"משולם הנרצח הי"ד", "מכחישי שואה" וחטיפות סיטונאיות של מאות ואלפים ילדי תימנים.

*

הנה עוד משהו מופרך: יודעים בוודאות שלא רק ילדי תימנים נחטפו. מסמכים מהתקופה ההיא ועדויות של בני-משפחות שאינן תימניות – אפילו אשכנזיות – מגלים את זה. אפילו דוח ועדת קדמי, בקטע שוודאי יהיה מקובל על סוכני השיח, מציין: "החלק הארי של התינוקות… (745 תינוקות), נעלמו מבתי-חולים (כחמש-מאות) ומבתי התינוקות (כמאתיים). תופעת ההיעלמות מבתי התינוקות מתמקדת בבני העדה התימנית, ככל הנראה כי האחרונים הרבו לשכן את תינוקיהם בבתי תינוקות; בעוד שההיעלמות מבתי-חולים משותפת לבני העדה התימנית ולבני עדות אחרות". ההערכה היא, כי כשליש מהנעלמים היו מזרחיים שאינם תימנים, ולפי הדוח, קיימים כשלושים מקרים של היעלמות ילדים בעלי שורשים מאירופה או אמריקה.

"אף שגם תינוקות של בני עדות אחרות נעלמו בנסיבות דומות, נחרטה תופעת ההיעלמות בתודעתם של בני העדה התימנית כתופעה ייחודית לעולי תימן. היעלמותם של תינוקות בני עדות אחרות בנסיבות דומות מכרסמת, מטבע הדברים, בייחודיות זו…", נאמר בדוח. הוועדה אף ביקשה להעיר כי היעלמותם של ילדים שאינם בני העדה התימנית "מעלה ספק מהיבט נוסף בטענת החטיפה הממסדית". זה נשמע כאילו מישהו פחד מהתגובה של מובילי שיח החטיפה שחוטפים להם את הקייס ועוד עלול, חלילה, לקלקל את הרושם שמדובר היה בחטיפה ממסדית, אשכנזית, מכוונת ומגמתית.

אפשר, כמובן, לטעון, מה אתה רוצה, כל אחד פועל בדל"ת אמותיו; שכל עדה תדאג לחטופיה. יפה. אבל זאת טענה בעייתית. כי מאחוריה עומד ההיגיון שאת הדברים צריך לבחון מפריסמה צרה, סקטוריאלית, אישית מאד. שיח השד המזרחי כולו נשען כולו על היעדר קונטקסט: תקופתי, תרבותי, נסיבתי. ולכן, זאת לא רק טענה בעייתית; זאת טענה שלא מחזיקה מים. ובכלל, איפה בני העדות האחרות? מילא האשכנזים, הם לא רק חלק קטן יחסית מבין אלה שנעלמו להם ילדים, הם אנשים קרי-לב ורעים, הם לא איכפת להם, אין להם רגשות. עובדה, הם מכחישי שואה. אבל היתר?

עופר אדרת מפרסם מעת לעת מזה מספר שנים ב"הארץ" גילויים על סוגיית היעלמות הילדים, בהתאם לחומרים רשמיים חדשים שתקופת החיסיון שלהם תמה. הכתבות שלו מלמדות שככל הנראה מדובר היה בהרבה יותר משלושים ילדי משפחות אשכנזיות שוועדת קדמי מתייחסת אליהם.

זאת נקודה מהותית: עולה השאלה מה משרתת הצגת הדברים כאילו מדובר בטאבו תימני. אני לא מתכוון להרחיב על הכול בטקסט הזה, אבל בעיקרה – גם אם לא במודע ובמכוון (נניח) – הגישה הזאת בעצם אומרת לנו: שנות החמישים במאה הקודמת, העשור השני של האלף השלישי – הים אותו ים, האשכנזים אותם אשכנזים וכל התימנים אומללים על-פי דרכם. אם לא היו אשכנזים, מישהו היה חייב להמציא אותם. והצגת הדברים באופן הזה אומרת דבר נוסף, עמוק יותר: אם אנחנו צודקים בקייס הזה, אנחנו צודקים במכלול הטענות שלנו. הנה, נחטפו לנו ילדים, גם יתר הטענות שלנו מוכחות.

*

אין לנו מחלוקת שנעלמו ילדים. אין מחלוקת שחלקם מצא את דרכו למשפחות אחרות. אבל לא כולם היו תימנים. לא כל הנעלמים שנטען לגביהם שנחטפו, אכן נחטפו. ביישובים רבים ובקיבוצים לא הייתה נהוגה בשנים הראשונות למדינה קבורה מסודרת של ילדים, מה שהעצים את הקושי לימים באיתור וזיהוי נקברים. היו מקרים רבים של מות ילדים מסיבות טבעיות. מצבם הבריאותי של המגיעים תרם לתמותה היחסית גבוהה. עד היום כשלים בירוקרטים גרוטסקיים גורמים לזה שחיילים שנהרגו בצבא שנים אחורה, ממשיכים הוריהם לקבל הביתה מכתבים עבורם מרשויות המדינה וגופים מסחריים על חובות ישנים או בשורות משמחות.

צריך להכיר את ההקשר הכולל של שנות המדינה הראשונות – שמעל לכל, לא הייתה ערוכה בכלל לקלוט כמות כזאת של מהגרים, מה שלא הפריע לה לכפות על אזרחיה ותקציבה את המסה הזאת – כדי להבין את המורכבות. האמת, זה לא כל-כך מורכב. פשוט להפוך את זה למורכב, זה כן. וחשוב מכל: רובו המכריע של הציבור לא היה מעורב ולא ידע. הוא גם לא נשאל לדעתו. לא לעצם החטיפות ויתרה מזאת, לא לעצם מפעל ההגירה כולו (גם לזה יוקדש פרק נפרד).

זה לא הופך אותנו לגזענים או מכחישי שואה. חברה לפייסבוק מפרסמת מעת לעת מקרים שמקוטלגים כיום כ"חטיפות". היא מבצעת תחקיר עמוק וחוזרת למסמכים וקטעי עיתונות אודותיהם מהשנים הרלוונטיות. לפחות שני מקרים שפרסמה בחודש האחרון מלמדים שלא מדובר בחטיפות. צריך להיות תמים כדי לא לחשוב שמספר גדול ככל האפשר של חטיפות והיעלמויות משרת את התזה הכללית. בשביל כמה אנשים לא הולכים לרצוח את משולם הי"ד.

גם לא במקרה נעשה שימוש ב"שואה" מצד סוכני השד המזרחי בהקשר הזה. למושג "שואה" בהקשר ישראלי יש משמעות ברורה ולא צריך להיתמם לגביה: מדיניות מתוכננת של שלטון מוכוון מטרה, שעם שלם – בין אם רצה ובין אם לא – נכרך בה ושיתף איתה פעולה אקטיבית. שהיו תוכניות כתובות, תיאום מערכתי, להובלת אנשים לחטיפת ילדיהם. וזה חבל. כי זה מעיד על בורות בהכרת השואה.

יש משהו מכמיר לב באופן שבו עושים כמה מעסקני השד המזרחי שימוש בשואה. לפעמים זאת נדמית כדי אובססיה לקחת חלק, כאילו השואה היתה הפנינג שהם לא הוזמנו אליו. זה נדמה כאילו היא מוציאה אותם מדעתם. בפייסבוק רץ דף בשם "יהדות צפון-אפריקה בתקופת השואה". הכול יש בו: הוא מלא בסיפורים מרתקים יותר או פחות על הנעשה בצפון-אפריקה בזמן מלחמת העולם השנייה; רק הקשר ליהדות צפון-אפריקה ולשואה הוא לרוב רופף, אם בכלל קיים. דוגמית מייצגת: לפני ימים אחדים בישרו שם על הקשר בין "יהדות צפון אפריקה בתקופת השואה" למבצע… ואלקירי!

ואלקירי, אותו ניסיון התנקשות בהיטלר בידי קציני הצבא הגרמני, מונהגים בידי קלאוס פון-שטאופנברג וסגנו ארווין רומל, ששורשיו, מתברר מהפרסום, מתחילים גם בחזית הגרמנית בצפון-אפריקה: רומל, שלחם שם, הגיע אז להכרה שאינו יכול עוד ויש לעשות מעשה. סחתיין על ההקשר. לא חוסר היכולת של היטלר המגלומן לדחות סיפוקים ולנהל יותר מדי חזיתות במקביל, שבניגוד לעצת ראשי הצבא שלו, התעקש גם על החזית הזאת. הפרטיזנים היהודים איגפו את הצבא הגרמני באירופה, יהדות צפון-אפריקה בערב וצ'רצ'יל לא שכח לציין את האחרונים, כשאמר שזאת הייתה המערכה שהטתה את הכף במלחמה כולה.

*

התחלנו בהפגנה, נסיים איתה. אקורד הסיום של המחאה החברתית ברחובות בשנת 2011, ניתן בערב בו החליטו מארגני המחאה לשלב את נועם שליט בין הנואמים. תמכתי בשחרור של גלעד שליט גם במחיר אלף אנשי חמאס. זה דיון נפרד, לא ניכנס אליו כרגע. אבל התקוממתי מהרגע הראשון על העובדה ששליט האב שולב במחאה. לא היה קשר בין גלעד שליט לסיבות להתפרצות המחאה. לא היה קשר בין ההכרח בעייני לשחרר אותו לסופה הפוטנציאלי. והאקט הזה, שחרור שליט, סיפק לביבי את ההזדמנות להמיס סופית את המחאה. על אותו המשקל הקשר בין חטיפות הילדים למחאה העכשווית נגד השחיתות השלטונית. הרבה יותר ממקרה שליט, המחאה בדבר החטיפות תלושה מסיבה נוספת, המהותית מכולן:

החטיפות היו. השחיתות מתרחשת בהווה. הוצאת ילדים כיום מבתי הוריהם איננה עניין עדתי. גם אם כל החטיפות היו כנטען – הן קרו לפני שישים שנה. הרבה דברים קרו אז וטוב שחלפו מהמציאות שלנו. היו ניצולי שואה שנשלחו מהאוניות להילחם ולהיהרג במלחמת 48'. יש ניצולי שואה שחיים עד היום בעוני מחפיר כי הקצבה שהם מקבלים עלובה והכסף שאמור להגיע אליהם, משמש לתפעול מנגנון מנופח ומשכורות שמנות של פקידים. גם אחרי שימות הניצול האחרון, התקציב ימשיך לזרום לגופים האלה. אלא אם כן, נתעורר ממאבקים סקטוריאליים ונבין שהסיפור פה עמוק בהרבה. לא ביום צמחה כאן שחיתות ולא מאליה.

אני חושב שכל ילד הוא עולם ומלואו. אני חושב שחטיפת ילד אחד היא טרגדיה שלא ניתן להכיל אותה. שאין מילים לתאר אותה. שמי ששותף לה, הוא פושע, יהיו הסבריו אשר יהיו (ממילא רובם כבר לא בחיים). אבל לא לב-אבן גורם למשפחות אשכנזיות ואחרות שילדיהן נעלמו להיאלם דום. אלא ההבנה שעם כל הטרגדיה הנוראה, אין באמת מה לעשות איתה. שיש צד נוסף במשוואת החטופים שנשכח משום מה: החטופים עצמם. אלה שעולמם של חלקם ודאי יטולטל לבלי היכר היה וייפתחו כל התיקים. כן, לפעמים יש פרשות שהדבר הנכון והמפוכח ביותר לעשות איתן, הוא להניח להן לשקוע. ירצה אדם לגלות את גורלו, שייצא לדרך ויחפש. שישווה דגימות די.אן.איי. אם הוא יליד השנים האמורות ומאומץ – שיתחיל לחשוד; משם שיעשה מה שהוא רוצה. שיתבע, הוא זכאי לכל פיצוי.

וזאת הטרגדיה האמיתית: שבסופו של דבר, מכל האמור כאן, מה שחטיפת הפרשה הזאת עושה בעיקר, היא הבטחת התקיעות, תקיעות שמשרתת את המשך הסטיגמה, כדי כמעט הגחכה. לא, אנחנו לא מוטרדים לרגע אחד שהכתם יידבק בהורים שלנו, כפי שכתבה העיתונאית המוערכת עלי מאד, חנה קים (אני גם לא בטוח שאלינו צריכה להיות מופנית הטענה הזאת, אבל לא חשוב). אנחנו פשוט מבינים שהסיפור מורכב ורחב פי כמה ולא ניתן לפיצוח במלואו. יד על הלב: הוא גם לא ישנה מהותית; גם אם ייפתחו מחר התיקים ויתברר שנחטפו 473 תימנים, 114 מזרחיים אחרים ועוד 76 אשכנזים, לא יירגע במאום שיח השד העדתי. ועל כך – בחלק השני של פרק זה, בקרוב!

(שוב מוכיח המועמד להיות היועץ-המשפטי לעירייה היה ואבחר לראשות עיריית תל-אביב בבחירות 2023, שעורכי-דין תמיד מרוויחים וגוזרים קופון).