וככה, מוקדם בהרבה מהצפוי, עוד עלולה העונה של מכבי להסתיים כבר במחזור השמיני. בדיוק כמו בעונה שעברה. מוזר. ליותר מרגע אחד, נדמה היה שזה לא יהיה ככה; הכול-כך מהר, הכוונה. עד הדקה השמונים מול אשקלון – ודאי למשך שני המשחקים שקדמו להן (מול חיפה וויאריאל) – זה נראה היה אחרת. באמת אחרת. ואז קרה האלמנט.

אני מודה שהתיקו מול אשקלון לא זעזע אותי. אני אסביר: בשלב מוקדם יחסית של העונה, מכבי עם סוזה איבדה יתרון שני שערים ברבע השעה האחרונה מול מכבי-פתח תקווה בבלומפילד. עונה מאוחר יותר, שוויון בדקה 93 מול בית"ר ברדיוס בהוספיס עופר ועוד מוקדם יותר באותה עונה – שער בווסרמיל (מחזור רביעי, נדמה לי) שנותן לבאר-שבע ניצחון בלייט אייטיז. עוד עונה – שוב בית"ר, דקה 95, שוויון 2:2. כלומר, קודם כל, מדובר בדפוס.

מה שמשותף לדוגמאות אצל סוזה, פאקו (נגד באר-שבע) וזו מול אשקלון, הוא השלב המוקדם יחסית בעונה שבו אירעו, ומעל לכל, החילופים: סוזה הוציא את זהבי רבע שעה לסיום ביתרון שני שערים, פאקו את גרסיה רגע לפני הקרן שממנה הבקיע ברדה גול ניצחון ומק'לארן-ג'ורדי עשו חילופים צמודים מדי מוקדם מדי (בין דקה שבעים לשמונים). סוזה למד מי הוא זהבי למכבי ובעיקר, מה הוא הכדורגל הישראלי אם הוצאת ממנו עוגן, פאקו לא חזר להוציא בלם אחורי בסיטואציה דומה והבין מהר מאד עם איזה שינויים קשה יותר לשחקנים להתמודד. אני מאמין שאת השיעור שלו על השחקן הישראלי, מק'לארן הבין אחרי אשקלון; ג'ורדי כבר צריך לדעת אותו.

בהתחשב במשחקים מול חיפה וויאריאל, שהצביעו על אפשרות ממשית לשינוי ממשי – היכולת של מכבי מול חיפה היתה אחת הטובות שלה בעונות האחרונות, אם לא הטובה שבהן – היה בתיקו מול אשקלון משהו נסבל; קורה ונלמד. כן חזרו בו התופעות הפסולות (התפרקות כללית ברגע ואובדן עשתונות, הידיעה ששער אחד והמשחק זורם לתיקו) שהולכות עם מכבי כבר עונה חמישית.

*

אבל הנה משהו מוזר: מאה ושמונים דקות מול חיפה וויאריאל, אפס שערים. וזה ביכולת הטובה. מילא חמישה שערי חובה בשלושה משחקים בליגה האירופית – אבל אפס שערי זכות. בסך-הכול אחד-עשר שערי ליגה בשבעה משחקים. זה כבר מעבר לרפיסות מהשנתיים האחרונות. זה כבר מזמן לא הפרגון-המוגזם הודות לידיעה שה(עוד) שער יבוא של השנתיים שקדמו להן. זה מחדל; כמות המצבים שמכבי מגיעה אליהם ומבזבזת אותם – לא מתקבל.

כלומר, להגנה כבר התרגלנו; היא נעלם משתנה. הגיע באבין, וזה נראה היה שונה. באו אשקלון ואסטנה והוכיחו שזה כנראה יותר מורכב. לא באמת "התרגלנו" להגנה. זה לא משהו שאפשר לקבל אותו. צריך להגיד, שניים מחמשת השחקנים הכי חשובים של מכבי העונה, לא משחקים: רודריגס וגולסה. בלעדיהם, זאת אותה קבוצה מהעונה שעברה. כלומר, חסרת סיכוי. הכסף הושקע, ההבטחות התחילו לפזר קבלות ראשונות – והופ, דור פרץ בהרכב. פרץ לא אמור היה להיות העונה בהרכב. הוא בקושי אמור היה להיות בסגל.

קבוצה בנויה על מומנטום, קבוצה חדשה גם על אגד מדבק. שחקן בכושר מדביק מישהו אחר, הכימיה בין זה להוא משתפרת, התלהבות מניצחון נותנת מצב-רוח, אין כמו מצב-רוח לחבר איתו ניצחונות, וככה קבוצה חדשה (שישה שחקנים חדשים נגד חיפה) צוברת תאוצה. כשמשהו מתחיל להידבק, כשיש קולות של תאוצה, ופתאום פציעות מרחיקות שחקנים מהסגל, ה"משהו" ייפרם.

*

זאת שאלה איך זה שיש כל-כך הרבה פצועים. באמת סביר שזה מקרי, ועדיין, אין ערך לדיבורים ותוכניות, עם כל-כך הרבה פצועים. אני חושב שהפסד זעיר לאסטנה, לא היה הופך את המשחק הערב לכזה שבסופו, עלולה להיגמר למכבי העונה. אבל תיקו מול אשקלון בעשר דקות אחרונות ורביעייה מול אסטנה – ומומנטום יכול לקחת כיוון אחר. דברים עלולים להיפרם. כמו מפץ גדול בדמות ההפסד לזניט, שגרר את ההפסדים לחיפה ובאר-שבע ברציפות בליגה ולעונה שנגמרה במחזור השמיני (החמישייה בתווך בדרבי היתה נחמדה מאד, אין טוב ממנה ליוקרה וליריבות העירונית, אבל מעבר לאלה לא היה בה דבר; אילו הייתי אוהד הפועל הייתי מסתפק בזה. אני שמח שנחסכו ממני שתי ירידות ליגה רק כיוון שאני מתעקש לא להסתפק בזה).

לקבוצה יש מלאי אשראי מוגבל. זאת אומרת, היא תצלח עזיבה של שחקן מסוים, מעבר לאצטדיון זמני, הגנה בעייתית – לפעמים אפילו שילוב של כמה מאלה, אבל הכול ביחד, זה מעבר לסיבולת שלה. לפעמים אפילו פחות מ"הכול ביחד". זה מה שקרה למכבי מאז הטרבל, כשמלאי מוגבל של שחקנים ישראלים, היעדר חלופות מספיקות לכמות הדרושים תחליף, האצטדיון, העזיבה של זהבי לאור החד-פעמיות שבו – השתלבו יחד לדוגמא למלאי אשראי מוגבל. אילו היה מדובר רק בשני גורמים, מילא; הכול ביחד, והפסדת אליפות.

היינו הך, ביכולת של קבוצה חדשה להתחבר. היא תשרוד פציעה אחת, אולי שתיים, יותר מדי – ונוצר מומנטום שלילי שקשה להדביק אותו. תמיד גם יהיה שחקן רכש שלא פוגע ולרוב הוא גם זה שלא ייפצע. אני חושב שמכל הזרים שעברו במכבי בשש העונות האחרונות, היה אחד שהיתה בו היכולת להשתלב מייד, להדביק ולמשוך אחריו: פריצה. לא היו הרבה זרים כאלה בכדורגל הישראלי. אין כאלה הרבה שחקנים בכלל. הקבוצה שפריצה הצטרף אליה, כבר היתה בתנועה. בדקה 89 במשחק השני שלו, הבקיעה בני-יהודה שער יתרון, 2:1. שש דקות אחר-כך היה הגולוגסי. בתווך, פריצה השווה בשער שני שלו באותו משחק. מומנטום יכול להיות כל-כך שברירי לפעמים.

*

גם באר-שבע לא נראית טוב, זה נכון. רק שמפה לשם, בשישה משחקים, לבאר-שבע יש ארבעה ניצחונות. כמו למכבי בשבעה. אבל אם אלופה-פחות טובה פוגשת סגנית-פחות טובה, ההיגיון אומר שיחסית, מצבה של האלופה טוב יותר; או רע פחות. אני חושב שאם רודריגס וגולסה, שהתכלית העיקרית שלהם היא לצמצם פערים מול הקישור של באר-שבע, פצועים ולא משחקים, אז ההיגיון מתחזק. אני חושב שהיתרון העיקרי של באר-שבע מבחינת סגל על מכבי בעונה שעברה, היה במסה הפיסית; זה משהו שלא השתנה דרמטית, והאלטרנטיבה, כאמור, נפצעה. שני היתרונות הזמניים האחרים שהיו לה גם לא השתנו: האצטדיון והאמביציה. באר-שבע לעולם תגיע למשחק מול מכבי ביותר אמביציה מהאפשרות ההפוכה.

ההיגיון גם אומר ששתי הקבוצות יחתמו עכשיו על תיקו; אני דווקא חושב שהגיונית, אם אני באר-שבע, ניצחון יכול להיות הדבר שיניע לה את העונה. יספיק לבאר-שבע גם הילוך שני לקחת אליפות אם היא תניע את עצמה מתישהו. בית"ר והפועל חיפה לא באמת יימנעו ממנה אליפות; היא יכולה לעשות את זה לעצמה. מכבי? חזרה לחשב מסלול מחדש, ובכל מקרה, תיחשב אותו מחדש שוב אחרי המשחק הערב. ההיגיון היחיד בכדורגל, כידוע, הוא חוסר ההיגיון. וכן, ניצחון הערב יהיה מפץ גדול, הפעם לחיוב. בדיוק זה שמכבי זקוקה לו.

*

שלוש אנקדוטות אחרונות: אני חושב שבין שני הפנדלים ההם נגד כפר-סבא בעונת האליפות של קלינגר ודגו, הפנדל המוחמץ בגמר הגביע האחרון וההרחקה מול חיפה – נמתח קו ברור. בן-חיים הוא לא "הקו הברור"; בן-חיים הוא האיש מאחורי שלושת הפנדלים וההרחקה. "הקו הברור" הוא האופי ההרסני והמזיק של האיש לקבוצה שלו. עודף הביטחון, התפיסה העצמית המוגזמת, האופי הדפוק – מילא שהם פוגעים בבן-חיים עצמו, הוא תמיד יוכל להגיד ששיחק בצ'לסי, מה אתם רוצים ממנו; הם הורסים את מכבי שיטתית.

יש שחקן שמספר כל הזמן לוואלה! על התפקוד הלקוי של ג'ורדי. הוא מתמקד בעיקר בסוגיית בחירת השחקנים. הוא עשה את זה עוד לפני שעטר חזר; מה שאומר שהגיונית, עטר זה לא. השחקן הזה מדבר מתחילת העונה נגד חברים שלו דרך ביקורת על המאמן שלהם. העניין פה הוא לא קולגיאליות; ביקורת עניינית ובונה מעל לכל. העניין הוא שיש שחקן שבאופן שיטתי נכנס במאמן ובשותפים שלו דווקא כשהקבוצה צריכה יותר מכול שקט מבפנים להתגבש. ועכשיו בואו נחזור על זה: שחקן, חלק מסגל שחקנים שבחר אותו מאמן, מבקר את סגל השחקנים שהוא חלק ממנו. או שהוא סובל מתפיסה עצמית מוגזמת או מחוסר מודעות עצמית או שהוא סכין בגב הקבוצה. או שלושתם ביחד. אין שחקן אחד בסגל שג'ורדי לא בחר.

העובדה שברק יצחקי בילה אצל אופירה עם ברקו בערב החג ונתן כטוב לבו בשיפוד היא קלקול. גם בקיבה. את העונש שלו הוא קיבל; השאלה למה אנחנו.

50 : 50