אשליות דינן להתנפץ. אם משכת את האשליה מעבר לחצי, נגזר עליך להגשים אותה. מתחילת העונה מרחפת האשליה מעל קריית-שלום. לפני כחודשיים נדמה היה שהיא המשיכה הלאה לעונה אחרת. אבל זכייה בגביע הטוטו, באר-שבע מאבדת נקודות, והופ, האשליה שלך חזרה.

אילו לא היתה מתבלבלת שוב לחשוב שמשחק כדורגל נגמר בדקה שבעים-וחמש כמו שקרה לה מול אשקלון, למכבי יש היום עוד שתי נקודות ושוויון עם באר-שבע. מדד לשובה של האשליה, הוא היעלמותו של הכישוף. הכישוף שלח את באבין לסדר שער בלתי-מוסבר בכלים המוכרים לאנושות לאשדוד; בלי השער הזה, ושוב אנחנו בשוויון נקודות.

יש לי חבר, סנט-עמנואל, שביקש טקסט-בהזמנה אחרי הניצחון בגמר גביע הטוטו והניצחון שבא אחריו בליגה. "נהייה טוב, אתה נאלם?!", הוא צהל מעברה השני של השפופרת. אחר-כך היה ניצחון בטדי ומול סכנין, לא סגור על הסדר, ועל-פניו, סנט-עמנואל צדק; רק מה, אני מודה שהניצחונות האלה לא ריגשו אותי. לא היה בהם את "הדבר הנוסף", הניצוץ. המשחק מול נתניה אמור היה לתת קנה-מידה. קבוצות שחיות באשליה, כשהן פוגשות יריבות מהסוג של נתניה, זה לרוב נגמר בהתנפצות.

לא יודע איך היה נגמר המשחק מול נתניה ללא ההרחקה של מי שהורחק שם. אני שמח שדארת'-וידאר החטיא את הפנדל, כי לא הגיע כזה, אבל התעצבנתי מאד על דארת'-וידאר, לראשונה מאז הגיע אלינו, על ההפקרות שבבעיטה שלו. קיבלת שי, קבוצה בעשרה שחקנים, תבקיע – תגמור משחק. לא חייבים לחכות לדקה שבעים-וחמש. מצד שני, עדיף להתחיל משחק בדקה הזאת ולנצח אותו, מלהפסיק לשחק בדקה הזאת ולהפסיד אותו.

בשני המשחקים מול נתניה מכבי הבקיעה שלישייה. לא מסתדר בכלל עם ממוצע השערים הכללי שלה. כל הקרדיט לנתניה. מכבי נתניה היא היחידה שמשחקת מול מכבי כמו קבוצה עם כבוד. קבוצה עם כבוד לא נותנת כבוד. לתת כבוד זה להוריד ראש ולחטוף תבוסה או להבדיל להתבצר בבונקר מסויט ולקוות לתיקו או לאיזה גול בגניבה. זה עבד לאשדוד. זה הכדורגל שמכבי מורגלת לפגוש כבר שלוש שנים וחצי. נתניה לא רוצה לשחק את המשחק הזה. אני באמת לא יודע מה היה קורה עם המשחק הזה לולא ההרחקה, אבל אני חייב להגיד שמכבי נראתה שסביר שתנצח בכל מצב. או בתיקו מתסכל.

הסיבה שהתיקו היה מתסכל היא לאור התחושה שלי שהיתה סבירות גבוהה לניצחון. התיקו היה נעשה מתסכל, כי מכבי שיחקה ומעל לכל החמיצה בדרך לתיקו כזה שבעים-וחמש דקות. והנה נסגר המעגל עם משפט הפתיחה של הפסקה הקודמת: מתחילת העונה קיים פער בין הכדורגל שמכבי משחקת לתוצאות שהיא מנפקת. אני לא אומר שהכדורגל של מכבי מלהיב, אבל הוא לחלוטין לא תואם את התוצאות. הכדורגל של מכבי הוא מטופש ברמות קיצוניות – הרחבתי על זה הרבה בטקסטים קודמים ולא ניכנס לזה עכשיו שוב באריכות – ונטול יכולת ביצוע ברמות קיצוניות יותר. החלק הראשון מתבטא בשיטת משחק שאפשר לקרוא לה "גיחות צילום" (חגים מעל היעד, רק ללחוץ על הכפתור ולשחרר, במקום זה לוחצים על כפתור "רקורד"), החלק השני מתבטא בניצול מצבים עלוב. זה לא סביר שקבוצה מגיעה לכמות המצבים שמכבי מגיעה אליהם או לאזור שממנו נולדים מצבים לשערים בטוחים, וממוצע השערים שלה כזה. לא סביר.

וזה עוד כשההגנה ספגה שער אחד בארבעה משחקים. כלומר, ההגנה הזאת, באנקר לשער-חובה בכל משחק, מטילה על ההתקפה עומס מטלות לא סביר עוד יותר: לחפות על השערים שהיא מבשלת ליריב בלי קשר למה שנדרש לניצחון.

זאת הסיבה שאני חושב שעם כל האהבה הגדולה שיש לי לג'ורדי והתקווה העצומה שיילך לו עד הסוף, הכדורגל הזה, עם השחקנים האלה, לא יספיק כדי לעשות את זה. בגלל השחקנים האלה, בעיקר. אני לא יודע מי יגיע בינואר, אני יודע שינואר הגיע, שגם שחקן אחד יכול לעשות הבדל, והמשפטים שהרכש הכי טוב של מכבי הוא הפצועים שחזרו, הם משענת קנה רצוץ. ככה שעל הבלתי-ידוע אין מה לדבר. אני מאושר מהחזרה לחיים של דור פרץ, נחמד לראות את גולסה ככה, ודור מיכה – זה כבר עניין של שגרה – מתחיל עונה בסיבוב שני, כן פצוע-לא פצוע, זה חסר משמעות מבחינתו הסיבוב הראשון. בסוף, כדי לקחת אליפות, אפשר להיות מעט פחות יפים, אבל ענייניים: וזה בדיוק מה שמבדיל את באר-שבע ממכבי. היא קבוצה תכליתית יותר, בוגרת יותר, עם שחקנים שמכירים יותר על-עיוור אחד את השני. אין כאן שום-דבר ודאי, אני רק אומר שמכבי בזבזה יותר מדי נקודות באשראי עד עכשיו (הפער מבאר-שבע היה כבר, כזכור, שבע נקודות) מכדי שבשלושת המשחקים שנשארו לה עם באר-שבע העונה, היא תתרחק ממנה מספיק. אני לא רואה את מכבי מנצחת כרגע שני משחקים ותיקו אחד בשלושה משחקים מול-באר שבע. אפשר גם ניצחון ושני תיקו; גם את זה אני לא ממש רואה. הלוואי שאצא עיוור.

בינתיים הערב יש משחק עם חיפה, שבסיבוב הקודם סימל יותר מכול את חוסר היכולת והמוגבלות השכלית של מכבי העונה. ב"שירים ושערים" היו אומרים פעם "לא השכילו להבקיע". זה מסכם מצוין את המשחק שמסכם מצוין את מכבי העונה. מול חיפה יתברר שהאשליה נמשכת או שבאמת מכבי מסוגלת לשנות פאזה.

דווקא משום כך, ואני אתייחס לזה בהרחבה בעתיד בהקשר רחב יותר, ההפסד של באר-שבע בגמר גביע הטוטו הוא כישלון, והאמת גם לא קטן. והוא כישלון, שלא יהיה ספק. שאף-אחד לא ייתמם פה, הטרבל קבע רף ולא פחות מעצם התארים, הגמר ההוא. איך אמר ג'ון אוגו בקיץ – נגמר הסיפור של מכבי? ובלשון אוהד מסוים שלא מפסיק לקפץ סביבי בכל פעם שהוא רואה אותי – "אנחנו כבר לא מפחדים מכם"? אז כזה. ככה, זהו, שנתיים, שלוש, ניתוק מוחלט מנסיבות מקבילות, קונטקסט, היסטוריה – והסיפור שלנו נגמר. כמה חבל. כמה עלוב מצידנו. להיות אלה שבכל-פעם מגיעה קבוצה אחרת ומכריזה שהסיפור שלנו נגמר. מימי המשטרה הבריטית זה ככה.

והזילות הזאת מגיעה גם לאקדמיה. ראיתי שמישהו עשה מחקר על הקשר המיוחד בין באר-שבע לקהל שלה. ראיינו אותו בטלוויזיה. אלונה ברקת אמרה אחרי הפציעה של בוזגלו שהיא מצפה מהקהל שלה להתנהגות ספורטיבית כמו שהיא התרגלה מהם בשנים האחרונות. כמה מהר הקהל של הקבוצה שלה מסגל נורמות מקולקלות של אוהדי קבוצות אחרות, לקלל ככה שחקן כמו בוזגלו, בכלל לקלל, זה מעולם לא היה. שרון ניסים דווקא הסביר בטור מיוחד שהביקורת על הקהל מוטעית. זה אנחנו שלא מבינים שיש הבדל, כי אנחנו אוהדים של קבוצות אחרות, אצלנו מקללים תמיד ובלי הצדקה מתוך אינסטינקט. בתודעה שלו ושל הסובבים אותו, מהאקדמיה, הבעלים ועד השרוף שבשרופים, הפועל באר-שבע הוא מועדון בן שלוש שנים.

צר לי; כמו שבאר-שבע נראית בשנתיים האחרונות, כמו שמכבי נראית, כמו שבאר-שבע מתייחסת לעצמה – היא היתה חייבת את הגמר הזה. היא אולי תזכה בדאבל, אבל טרבל? סבלנות. וצניעות, בעיקר צניעות. איתה תבוא הסבלנות.

*     *     *

"גיהינום", ענה אח שלי כששאלתי אותו איך היה לשבת לידי במשחק.

"גיהינום", התאונן חבר של אח שלי כשהתקשר להתלונן לאח שלי למחרת המשחק.

"למה שלא תבוא לשבת לידינו במחצית השנייה? זה יביא מזל", הציע אח שלי בהתלהבות בהפסקת המשחק.

ניצחנו. גן-עדן!

*     *     *

"מכביניו", קראתי אליו.

ראיתי אותו ליד הקופות בנתניה. איך שראיתי אותו, חייכתי. הם תמיד מצחיקים אותי, הבובות-קבוצות האלה. אני חושב שהם מזככים מצוין את נפש אוהד הכדורגל במובן החיובי של הזיכוך. יפה לראות גברים מבוגרים משחקים בבובה או פשוט צוהלים מלראות אותה על הדשא. זה לא יכול לקרות כשהם ילדים, אבל זה מעיד עליהם המון לחיוב כשהם עושים את זה כשהם מתבגרים. לא חייבים להיות בוגרים מדי כשילדים, ואסור להיות רק בוגרים כשמתבגרים. בגלל זה גברים מבינים וחיים את החיים הרבה יותר נכון מבנות. בנות, הן כבדות מדי. מתבגרות מוקדם, רציניות כבר בגיל שתיים-עשרה, נעשות נושאות-חרבות כבר בגיל שלושים. אנחנו רק מתחילים לשחק בבובות בגיל הזה. בגלל זה אוהדי כדורגל הם היצורים התבוניים הכי בוגרים-באמת ומפותחים באנושות.

בקיץ לפני שלוש שנים מכבי הודיעו שהם מחפשים דמות שתגלם את מכביניו, כי מי שהיה עד עכשיו מכביניו התקדם לאירופה. מייד נדלק במוחי ניצוץ המזימה והנקמה. כמה חודשים מוקדם יותר, אח שלי אמר לי שהמשחק מול סכנין בנתניה. קניתי כרטיס ובבוקר המשחק גיליתי שהמשחק בכלל בעכו.

"זה על אשדוד!", צהל אח שלי בטלפון בבוקר מוקדם מספיק כדי שאספיק להגיע גם לעכו. אשדוד.

למשחק פתיחת העונה באשדוד לפני תשע-עשרה שנים, הגענו אח שלי, חבר שלו ואני שעתיים לפני המשחק כשאפילו השערים היו עוד סגורים. זה קרה בגלל באר-שבע. במשחק ההוא, עם האליפות של ברומר, נסענו אח שלי, חבר שלו ואני יחד. המשחק שבעקבותיו אין מצב שאגיע למשחק ללא שליטה מוחלטת על לוח-הזמנים ועם מכונית; רק אופנוע. הם לא רצו לצאת שלוש שעות לפני הזמן, הם אמרו ששעתיים וחצי מספיק. לא היה לי אז אוטו ולא אופנוע, וגם נשמה כמעט ולא היתה לי, אחרי שהיא יצאה מעצבים בהמתנה עד ההגעה למגרש ומדחיסות-שיא בתור לשערים. מכל אלה ביחד התעלפתי והורידו אותי לדשא, אבל זה סיפור אחר, שלעניינו מה שחשוב בו, זה שאוששו אותי בזמן למשחק. אבל זה האירוע המכונן של תפיסת המוכנות שלי. תעלולים ומזימות אני מקפיד לעשות תמיד, בתדירות קבועה פחות או יותר, שלא השתנתה בעקבות האירוע ההוא וללא קשר למוכנות שלי עם מכבי.

"ילדים", הכרזתי בקיץ לפני שלוש שנים בפני הילדים של אח שלי, עודאי וקוסאי, הלוא הם שאנן ורענן, כשהתארחתי אצלם ביום אחד בצהריים, "יש לי הפתעה!". אבא שלהם ישב לידינו בסלון וגם אמא שלהם ישבה לידינו בסלון, "אבא הולך להיות מכביניו. מכביניו נסע ועכשיו מכבי מחפשים מכביניו חדש. דוד-חיימון הציע שאבא שלכם יהיה מכביניו. נכון שאתה שמחים ורוצים שאבא יהיה מכביניו?"

הילדים צהלו באושר. באמת ילדים נבונים. גם וינו היה מאושר. הוא ראה את דוד שלו יוצא בריצה בקריאות ניצחון מהוויטרינה לחצר ואת אבא שלו אחריו, ואין כמו ריצת תופסת להצטרף אליה ולשובב את נפשה של חיה משובבת נפש כמו וינו כלב הבוקסר.

מכביניו הלך ומדי פעם עצרו אותו אוהדים לצילום או להגיד איזו מילה. בכל פעם היה נעצר ואז ממשיך ללכת. אני הלכתי קצת מאחוריו. הקופות באצטדיון בנתניה נמצאות בקצה הדרומי של האצטדיון. השער ממנו נכנסים האוטובוסים של השחקנים, כוחות ההצלה והשוטרים וכל בעלי התפקידים במשחק, נמצא בקצה הצפוני. גם מכביניו הוא בעל תפקיד והוא באמת נכנס מהכניסה הצפונית. והוא עשה את כל הדרך מהצד הדרומי של המגרש לצפוני. זאת דרך לא קצרה בכלל.

"מכביניו!", קראתי אחריו בשנית אחרי שלא הגיב בפעם הראשונה שקראתי לו. אולי הוא התעלם, אולי לא שמע. לא סביר שהוא התעלם, כי כל מי שקרא לו עד עכשיו הוא נעצר בשבילו. הפעם הוא נעצר והסתובב אלי.

"תגיד מכביניו", אני הולך אחריך כל הדרך מהקצה הדרומי ואני לא מבין משהו. למה אתה הולך עם התחפושת עליך כל הדרך? זה קצת מוזר בעייני. לא חם לך? והמסכה האדירה הזאת על הראש, אתה לא מתבשל בפנים מחום? לא מסורבל לך ללכת כל הדרך בתלבושת הזאת? למה שלא תתלבש רק בתוך האצטדיון? אני באמת לא לגמרי מבין את זה".

"אה", הוא אמר, "זאת דווקא תלבושת מאד נוחה. וחוצמזה, יש לי מאווררים בראש".

"מה יש לך?!"

"מאווררים בראש, תראה", ואז הוא התכופף ובפסגת המסכה, במרכז שמוקף בקוצים בשיער, היה, שככה יהיה לי טוב, מאוורר! באמת שטוב לי והיה לי טוב לראות את זה. קבוצה שככה דואגת לבובה שלה, היא בובה של קבוצה.

"איזה יופי, מכביניו. אני שמח בשבילך מאד. אני תמיד דאגתי שחם לך שם, שאתה סובל. עכשיו הוקל לי. לא פלא שאתה הולך כל הדרך מהקצה הדרומי לקצה הצפוני בתור מכביניו ולא בתור… איך קוראים לך בכלל?"

"ריקי", הוא ענה.

"ריקי?", התפלאתי, "איזה מין שם מצחיק זה. אף-פעם לא שמעתי שם כזה לבן".

"כי אני באמת לא בן", אמר מכביניו, "אני בת".

אין שכל, יש דאגות
הניסוי הגדול בהיסטוריה