קבוצה מצוירת. דונלד-דאק והאחיינים שלו. זה מה שאני רואה בראש כשאני חושב על ג'ורדי והשחקנים. או ג'פטו ובובת-העץ המטומטמת שבסוף למדה את דרך הישר. אפשר גם החלילן מהמלין, אבל במובן של הנגינה וההליכה אחריו, עם שינוי כוונות וסיום. אי אפשר להסתכל על הדבר הזה בעיניים ריאליסטיות או כעל מציאות ריאליסטית. אי אפשר להעביר את גודל ההקצנה וחוסר-ההיגיון בדרך אחרת.

ברקיע. לא התרגשתי מההפסד לחיפה בגביע. כמעט הייתי אומר עליו, רע הכרחי. אל"ף, לא השתכנעתי בשנתיים האחרונות שהגעה לגמר מבטיחה זכייה בגביע. ובי"ת, יותר חשוב, מכבי הנוכחית לא בנויה לרוץ בשתי מסגרות. הגביע עוד עלול היה להתפרש אצל מישהו בקבוצה כמשהו להיאבק עליו. אנחנו מכירים את הציטוטים האלה משחקנים: "לפחות יש לנו את הגביע". בשביל "לפחות יש לנו גביע" תשחקו בהפועל.

עם ניצחון בגביע, אין ניצחון על באר-שבע. הסיטואציה כרגע במכבי מזכירה את העונה עם אוסקר. גם אז היתה הדחה גביע, נדמה לי נגד בית"ר או אשדוד, וגם ממנה – יעיד הארכיון המתקדם של הדה-באזר – לא התרגשתי. להפך; כל מה שמדייק מציאות אני בעדו. זאת לא קבוצה שבנויה לרוץ לשני תארים. גם סוזה עף עם מכבי מהגביע בשלב מוקדם (נדמה לי נגד בית"ר או אשדוד; ושיחק במקביל בליגה האירופית). ככה שחייתי לגמרי בשלום עם ההדחה מהגביע ואפילו ראיתי בה התקדמות לפי התוכנית. התוכנית, כפי שכתבתי על מכבי בטקסט הקודם: "אם כבר קמתם – תביאו".

לא התרגשתי יתר על המידה מהתיקו מול בני-יהודה. חשבתי שטוב שבאר-שבע ניצחה והגיעה למשחק מולנו בשתי נקודות פור. אני חושב שניצחון על בני-יהודה היה מבלבל את חבורת הגלמים במרוץ שלהם מול הגמלים, והדבר האחרון שהחבורה הזאת היתה צריכה לפני המשחק הזה הוא להתבלבל לחשוב. לא התרגשתי מההדחה בגביע, לא מהתיקו מול בני-יהודה – מהמשחק מול באר-שבע ועוד איך שכן.

אימאבא שלי בילו ביום ראשון לילה בנופש. מתנה מהילדים. בלילה, בחדר, אבא שלי רצה לבדוק מה קורה במשחק. אימא שלי אמרה לו, תעשה טובה – בוא לא נתעדכן; אם מכבי לא ניצחה, אני אצטברח, לא אפסיק לחשוב על חיימון והלך הנופש. נבדוק בבוקר. אימא נבונה. אבא נבון; הקשיב לאשתו.

בבוקר, בדרך לטיול על חוף הים, אימא שלי ראתה שבעיתון כתבו שג'ורדי ברקיע השביעי. אמא שלי קפצה עד השמיני. אמא שלי לוקחת ללב את מכבי בגלל הבן שלה. אימא שלי במתח אדיר בזמן משחקים של מכבי בגלל הבן שלה. כשלמכבי לא הולך במשחק, אמא שלי לא נרדמת ממחשבות על הבן שלה. כשלמכבי הולך, אימא שלי הולכת לישון מאושרת בזכות הבן שלה, ואז המחשבות שלה נודדות והיא לא נרדמת. אמא שלי היא אדם כפוי טובה. ואז היא נזכרת שמכבי והבן שלה ניצחו, והיא חוזרת להתעודד. בינתיים כבר עלה הבוקר.

אני מספר על אמא שלי, כי אימא שלי היא בבואה לי. עד הדקה התשעים חשבתי לא לנסוע למשחק. אני יודע שיש לא מעט אוהדי באר-שבע שקוראים את המשפט הזה, ומרוצים מאד. "הם פוחדים מאיתנו", הם אומרים לעצמם. אני מרוצה שהם חושבים ככה. "הם לא האישיו; זה אנחנו", כתבתי לחבר של אח שלי שהופיע גם בטקסט הקודם, בבוקר המשחק. הוא שיתף אותי במתח שהוא היה נתון בו. זה אותו חבר שמגיש בשמי תביעה ייצוגית נגד השחקנים במכבי על היעדר שכל ואופי ברמות שחורגות מהסביר. שאם לא תהיה אליפות העונה למכבי, זה יהיה רק בגלל אלה. לכן התביעה טרם הוגשה. אנחנו ממתינים לראות איך מתקדמת העונה כדי לקבוע את גובה הדרישה לפיצוי. אבל הנה מישהו ומישהם שאותם אני ממש לא מתכוון לתבוע, אפילו להפך, אני מודה להם:

אני מאושר מהעובדה שנפסל לנו שער חוקי. אמיתי. אם הייתי צריך לבחור 0:2 או כמו שנגמר והתנהל המשחק – אני בוחר באפשרות השנייה. קיצור תולדות היבבה של חסרי המודעות: שנתיים שמענו שאנחנו זוכים כי יש לנו כסף; כשאלונה ברקת התחילה לשפוך כסף עד שאנשים התחילו לתהות אם היא שמעון מזרחי, עברו לדבר על השופטים. השופטים עם מכבי, בזכות השופטים מכבי אלופים; ואז, לפני שנתיים, קרה מה שקורה כשקבוצה מתחילה להיות יותר קבוצה ופחות יבבה, והשופטים התחילו ללכת עם באר-שבע. כמעט הגיעו לצ'מפיונס-ליג בזכות טעות. נשארים במרוץ גם בזכות טעויות שיפוט. אז התחילו לדבר על הפרשנים. הפרשנים עם מכבי. מייד אחרינו, נדב יעקובי מסביר על הפועל באר-שבע ודני קושמרו יקריא מהפרומפטר.

מיכה. במשחק מול בני-יהודה היתה לי הארה. כדי לקרוא על ההארה, צריך לשבת חזק בכורסא ולזכור כל הזמן את מושג היחסיות. ההארה היא כדלהלן: ג'ורדי מתפקד את מיכה על-תקן הליאונל מסי שלו. ועכשיו אני אסביר:

ארבע שנים וחצי, מאז האליפות הראשונה, מיכה הוא השחקן הכי יציב במכבי. הוא לא מתקדם בכלום. מיכה זוכה ממני להתייחסויות קבועות פה, הוא אולי המושא המובהק ביותר לתואר גולם בהקשר הטיפשות והנרפות שמוציאה אותי מדעתי והופכת את העונה הזאת לאחד הניסויים היותר מרתקים והמסקרנים במוח האנושי. הוא כזה, כיוון שהכישרון והפוטנציאל שלו הם כמעט-לא נגמרים, והטרגדיה היא, שהם בקושי מנוצלים. מיכה הוא מאפיין מובהק של שחקני חמישים-חמישים שמכבי התאפיינה בהם בשתי העונות הקודמות: משחק אחד מופיעים, שני לא. הוא מתחיל כל עונה בסיבוב השני ובעונות טובות הוא מופיע לשמונים אחוז מיתר המשחקים. בעונה שעברה – לחמישים אחוזים מתוכם.

מיכה הוא סיפור שכולו נרפות. הוא גורם לי לעשות דבר לא נתפס ולהודות שגם גיא לוזון צודק פעם בחיים: הוא צדק שלא הזמין אותו אז ליורו 21. מיכה לא יכול להתבטא בנבחרת. כדי שמיכה יתבטא באמת, הוא צריך תנאי חממה. הוא ילד-אינקובאטור נצחי. בנבחרת, אין אפשרות לתנאים כאלה. גם בקבוצות, ודאי ישראליות, אצלן סבלנות הוא מושג לא קיים, קשה היום לקבל תנאים כאלה. התמזל מזלו של מיכה, והקריירה שלו התלבשה בדיוק על השנים שג'ורדי במכבי. אני חושב שמיכה הוא השחקן שג'ורדי הכי סבלני כלפיו.

מה שמחזיר אותי לגרף ההתקדמות של מיכה עד היום. היעדר הגרף, כלומר. מיכה לא מתקדם בגלל שלא משנה כמה עונות עוברות – הוא באינקובאטור. נדמה לי שהנקודה ביחס למיכה הובנה גם במכבי. הבעיה היא, ששחקן שלא מתקדם, הוא שחקן שעומד במקום. שחקן שעומד במקום, בעיקר אם הוא כל-כך צעיר ועם פוטנציאל כזה, הולך אחורה. וזה בדיוק מה שהתחיל לקרות עם מיכה בעונה שעברה. מאחר והשינוי לא יגיע ממיכה, יש שתי אפשרויות: או לוותר עליו או לשנות הגדרות הפעלה. לוותר על שחקן כזה זה כואב ולוותר עליו לפני שמיצית את כל האפשרויות לקדם אותו, זה פשע.

הדרך היחידה לקדם את מיכה היא להניח לו לנפשו. לשחרר אותו לעשות במגרש ככל העולה על רוחו. ליטראלי. מיכה הוא לא נימני ולא ראובן עובד. כמה שמיכה לא ייקח את המשחק על עצמו, הוא לעולם לא ילך עם זה עד הסוף. וזה לזכותו. הוא לעולם לא יחנוק את המשחק. כשיש במרכז שחקן כמו זהבי, מיכה יעדיף להתנהל בצל ולציפייה כזאת אין סיכוי. כבר שנתיים שאין במכבי שחקן כזה.

מיכה צריך לקבל יד חופשית לנהל את המשחק. בתנאי אחד: אסור לו לדעת מזה. צריך לתת לו יד חופשית ולהסביר לו שהוא רשאי להתנהל בחצי המגרש של היריב כמו שרוחו אומרת לו. בלי להגיד שהוא המנהל, ה"מסי". אסור להגביל את רוחו של מסי ואסור להגביל את רוחו של מיכה. נדמה לי שג'ורדי שחרר את הציפייה שמיכה יתקדם במסלול המוכר. ההבדל המהותי בין מסי למיכה – בהינתן היחסיות המתבקשת – הוא כמובן העניין הזה עם השערים. אין המחשה מדויקת יותר ממנה לנרפות של מיכה. אילו מיכה היה רוקד כמו דבורה ועוקץ כמו דאבור – איזה קלאס של שחקן הוא היה. לדפוק את הראש איך הוא מבקיע כל עונה 5-4 שערים. בליגה שלנו הוא צריך להבקיע שמונה. בהליכה. אנחנו כבר אחרי כמעט אחרי שני-שליש עונה, ומיכה על אפס שערים. בסדר, היתה פציעה; הבנו. כשמיכה יתחיל להבקיע – אפשר יהיה לדבר על אליפות. ושיבקיע ארבעה; עונה שלמה בשליש זמן. הגיע הזמן.

יצחקי. הנה עוד שחקן שלקחו שלוש שנים להבין למה הוא נחוץ. כדי להבין למה נחוץ יצחקי, צריך לחדד קודם מה רוצים ממנו. כדי לחדד ליצחקי מה רוצים ממנו, צריך לחדד קודם את יצחקי. בשביל דריבל שרק יצחקי יודע לעשות – לא צריך את יצחקי. אם יצחקי של אחרי הפציעה יודע לתת פעם בכמה משחקים דריבל שרק יצחקי יודע לעשות – הוא עסקה לא משתלמת. הוא קלקול קיבה מטפיל-אסאייג; מה שמכניסים לפה טעים, בסוף הכול יורד באסלה. ככה נראו השנתיים האחרונות של יצחקי ומכבי.

לשיטתו, הוא עשה למכבי טובה שלא נעלב כשלא קיבל את היחס שמגיע לו. הוא אפילו שקל לעזוב. הראש של יצחקי היה תקוע לפני הפציעה, הגוף אחריה. הוא אפילו שקל ללכת לשחק אצל הלוזונים. וואלה. הרגע שבו יצחקי הבין שהוא לא מאיים על אף-אחד, היה הרגע שבו הדברים התחילו להתחדד אצלו.

ברק יצחקי לא היה נחוץ שלוש שנים כי הוא חשב שהוא ברק יצחקי. ברגע שיצחקי הפנים שהוא שלום תקווה, הוא נעשה שחקן שיכול להביא גם תועלת. זה מה שקורה איתו בשבועות האחרונים.

עטר. נדמה לי שהתחלתי לאהוב את עטר באמת כשעזב אותנו. אהבתי אותו ברביעייה בדרבי; דווקא לא משחק יוצא-דופן שלו, אבל זה היה המשחק שבו מבחינתי הוא התקבל סופית למועדון. לא מקרה ששלושה חודשים מאוחר יותר הוא עזב. והסיבה שהתחלתי לאהוב באמת כשעזב, היא כיוון שהתקנתי שעון-חול ועקבתי בעניין האם קצב חלחול החול מהחלק העליון של השעון לתחתון, יתאם את קצב החזרה של עטר למכבי. זאת היתה הספירה לאחור להפיכתו של עטר לאנושי. נתתי לו שנה וחצי באירופה – והוא עמד בזה. חשבתי שהוא יחזור למכבי לכל היותר שנה וחצי אחר-כך וטעיתי, אבל זה בגלל יעקב שחר.

זאת הסיבה שרציתי בשובו של עטר בקיץ. זאת הסיבה שאני חושב שרק במכבי עטר יכול להצליח. תחת מאמן אחר, במכבי או בקבוצה אחרת, ועטר הוא אותו שחקן-ישראלי טיפוסי שממורמר ומסביר לכולם שהמאמן לא הבין אותו ולא שחרר לו חבל. "אי אפשר לדכא שחקן כמו אלירן", היה מסביר לנו מקורביו-של עטר אחרי שעטר היה יורד מהמגרש בכעס, בועט בבקבוק מים ומתחיל כדור שלג שסופו בישיבה ביציע וממנו לקבוצה אחרת. עם ג'ורדי יש לעטר בעיה: עטר הוא שחקן שמבין דוגמאות פשוטות; הוא כמו בוקסר, גם כשהוא כבר כלב בוגר, מנטלית והתנהגותית הוא כמו בן שלוש. ולכן, כשג'ורדי אמר לעטר, "תגיע לעשרים גולים – תתראיין", וזה עבד, עטר למד. לא בחבטה על האף עם עיתון מגולגל, לא באיום. חוצמזה, עטר, בניגוד לרובם של בוגרי הפקולטה למדעי החד-תא מוח, יסיים קריירה עם אליפות. מה יותר משכנע מזה.

עטר אסיר תודה כרגע על כל מה שיקבל. עטר למד שאם הוא מתנהג יפה ולא מחרבן את חדר-ההלבשה, לא חוטף מהשולחן מה שלא שייך לו, הוא מקבל אהבה. הוא הפנים שבכדורגל מקבלים אהבה בצורת דקות משחק. הוא קלט שכדי לקבל, צריך לתת. לפעמים, לתת מעט, מחזיר הרבה. אני מאד אוהב כלבים, ובוקסרים במיוחד. רק אחרי שעטר בילה בפנסיונים ועם בעלים אחרים, הוא למד להעריך את ג'ורדי. אל תגידו לו, אסור שיידע, אבל לא את ג'ורדי הוא למד להעריך. זה את עצמו שהוא למד להעריך, להבין למה הוא נחוץ.

עטר ניצח למכבי את המשחק מול באר-שבע. פעם ראשונה בקריירה שלו שעטר מנצח משחק גדול לבד. עטר ינצח משחקים וייתן מה שנחוץ ממנו, אם הוא יפנים שאת הציפיות מעמיסים על הכתפיים של קיארטנסון. שהוא יותר כמו יצחקי של ההווה מאשר עטר של פעם. זה נראה היה מצוין, עטר של פעם, אילו כדורגל לא היה משחק שנמדד בהישגים קבוצתיים. לפני שש שנים הצמד יצחקי-עטר היה מפרק חדרי-הלבשה. במונחים של שחקנים ישראלים, כוכבים, מה שקורה איתם היום זאת אלכימאות. תראו את בניון. הצמד יצחקי-עטר מפרק היום תסביכים כדי שבסוף העונה יוכל לפרק בצורת של שנתיים.

ג'ורדי. מיכה, יצחקי ועטר הם תמצית הכול. גולסה מרשים, דוידזאדה נהדר, ראיקוביץ' הוא ראיקוביץ'. אבל זה משהו במכלול. אתה מסתכל על ריקן, דור פרץ שבקיץ כבר ארז מזוודה, דסה שמייצר לראשונה מומנטום כדי להיפצע שוב בזריזות. וגם טיבי, ייני והספחת חסרת-התקנה בן-חיים, עדיין מתרוצצים שופעי חיוניות מבהילה על הסיפון. ואיכשהו, הספינה שטה. עצם העובדה שהיא הגיעה עד לכאן במצב הזה, היא סתירה של כל תיאוריה מדעית מקובלת.

כנראה שבאמת רק מי שבא מבחוץ, יכול להציל משהו ממה שיש פה. אני מאושר שג'ורדי מקדים אותי בצעד. אני מקווה שזה לא ישתנה עד סוף העונה. אני מסתכל על חבורת חדלי-האישיים הנרפית הזאת, וחושב שאיתם דבר לא יעבוד, זה דור חסר-תקנה. תיקון, אני לא "חושב", אני יודע. איש מקצוע ישראלי, ועטר-יצחקי היו מאשימים אותו בהתנשאות עליהם. הסבוטאז' כבר היה בעיצומו. איך אמר לי פעם מאמן כדורגל? האשכנזים עזבו את הכדורגל כי הם לא יכלו לראות שהמזרחיים משתלבים בו.

אדם זר לא יכול לקבל את זה. זה לא בעולם המושגים שלו. ככה גולדהארט נפתר מנימני ונפתר; ככה ג'ורדי נפתר מיצחקי וטיפל בעטר. עכשיו ליצחקי ועטר יש הזדמנות להכרת תודה ולגמול מעט. הם התחילו לעשות את זה, יהיה נחמד אם ימשיכו. לא הגענו לנקודה הזאת כדי לנפק תירוצים בסוף העונה. בשביל לבעוט בדלי ולנפק בסוף העונה תירוצים, אין צורך במכבי; אפשר לעשות את זה אצל הלוזונים או בריימס. או פשוט לאחר להתעורר ולראות שהקריירה נגמרה.

הניסוי הגדול בהיסטוריה