ילדותי השנייה

"הסיפור של מכבי נגמר", אוגו קבע

האמת שזה מצחיק, כל-כך מצחיק. זה מצחיק פעם אחת, כי אני בכל מקרה תכננתי לפתוח אתו את הטקסט הזה. כבר שבועות ארוכים. ואז זה. מופלא, פשוט מופלא.

זה מצחיק, כי בהתחלה זה היה עצוב. אני באמת חשבתי שהסיפור שלנו נגמר וזה העציב אותי מאד. אוגו קבע. "הסיפור של מכבי נגמר", ככה, כמו שזה. הכריז נחרצות, רופא שיוצא מחדר הניתוח ומבשר בפנים עגומים למשפחה, שזהו, ניסינו הכול, אבל זה כבר היה מאוחר. זה קרה בסוף העונה, רק לפני שנתיים. הפילוסוף והוגה הדעות ג'ון אוגו בישר לכולם על התגלית המדהימה שלו ולא סתם, בנחישות, בהצהרה. מכבי צריכים להבין שהסיפור שלהם נגמר, או משהו כזה.

גיא זהר, מיקיריי מגיבי הדה-באזר, העיר לי בתגובה לאחד הטקסטים העונה שמה יש לי מבאר-שבע. לא במילים האלה, אבל בכוונה הזאת. כאילו יש לי עליהם מטען לא פרופורציונאלי. גיא הוא באמת מיקירי הדה-באזר וזה לרגע לא נכתב בציניות כלפיו. העניין הוא, שאני דווקא פרגנתי והערכתי מקצועית את באר-שבע בכל אחד מהטקסטים הענייניים-מקצועית עליה לאורך ארבע השנים האחרונות. זה בפן המקצועי. כקהל, כמועדון שעבר בבת-אחת ממדבר של תארים לשמורת טבע עם שלושה כאלה – אחד העלובים שהיו כאן. להשתין מהמקפצה ולקפוץ ראש אחר-כך. ולהאמין שאתה משתכשך במי זהב.

אני לא זוכר תמימות דעים כזאת בין הקהלים של מכבי, הפועל וחיפה בשאלה מי הקבוצה ששברה את שיאי השחצנות, התלישות וחוסר-המודעות. תופעת "גילוי המובן מאליו עבור אחרים" לא רשמה מדדים כה קיצוניים מעולם. וכאן ישראל, אנחנו אלופי העולם בהחזקת התואר ובשבירת שיאי התופעה – אבל אפילו ביחס לישראל זאת היה עדכון מחדש של כל שיא מוכר. צ'רנוביל.

אחד המאפיינים של התופעה הזאת, הוא אחידות בין האלימים או הגרועים בקרב אוהדי קבוצה מסוימת, לאינטליגנטים, אוהדי ה"על-רמה", של אותה קבוצה. זה קיים בהפועל, כמובן, אבל בבאר-שבע זה פרק כל רסן. דווקא משום כך, באר-שבע ראויה לעוד טקסט – והיא תקבל אותו, כמובן. דרך השוואות ל"קופ" וללסטר ועד אמונה בייחודיות בניהול וארגון. לסטר ודאי שלא (שמור לקריית-שמונה), אם כבר, חסוס חיל. וקופ? נו, איך נגיד,…

אני הבנתי שבכמה משחקים העונה הקהל של באר-שבע שרק בוז לקבוצה שלו. זה לא נשמע לי הגיוני, בכל-זאת, כזה קהל. אני אוהד ליברפול, אבל לא סמכתי על הזיכרון שלי, בכל-זאת, אני משוחד, מכביסט, משפחה, ליברפול זאת האחות הקטנה. אולי התארים המשותפים בלבלו לי את התודעה. אז שאלתי שני אוהדי ליברפול מסורים, "לו ריד" ו"ספנסר טרייסי", אם הם זוכרים דבר כזה באנפילד.

לו ריד ענה מייד שזה לא נשמע הגיוני. ספנסר טרייסי היה תקיף הרבה יותר: "אף-פעם לא!". ככה זה, המון, יותר מדי, שנים במרעה הנורא "וסרמיל" יגרמו לכל חצר אסירים להיראות ולהישמע כמו מסדרון שמוליך משער הכניסה למושבי ה"קופ". ושלא תהיה כאן אי-הבנה, נהדר שאין וסרמיל. וסרמיל לא היה ראוי לישבן אדם. וסרמיל לא היה לא ראוי לפקקים של אף-נעל, כולל ראובן עובד. אבל לא אנחנו עיכבנו את באר-שבע לצאת ממנו. אף-קבוצה לא עיכבה.

מה שמוביל אותנו לדבר על ההיסטוריון הדגול. הכרחי כדי להמחיש את תופעת "גילוי המובן מאליו עבור אחרים". הוא באמת דגול, לא בציניות. דוקטור להיסטוריה, מאוניברסיטה אירופאית נחשבת, איש השנה של מגזין "שם המשחק" לשנת 2007. ומה הוא כותב לי אחרי האליפות שלנו? "שנה הבאה הסדר יחזור על כנו". יחזור! על כנו! היסטוריון!

אם יבוא סטודנט או דוקטורנט להיסטוריון החבר שלי ויבסס תזה על סמך נתונים כאלה – החבר ההיסטוריון שלי יזרוק אותו מכל המדרגות, ישלח אותו למכללה פרטית-לא קיימת שחצי מהבוגרים שלה קציני משטרה והחצי השני שב"ס.

כי אם ההיסטוריה מתחילה בקיץ 2015 – אני לגמרי איתו. ההיסטוריון צודק. מה "אני"; העובדות, המציאות. בין בית-ראשון (האליפויות מאמצע שנות השבעים) לבית-שני לא שוחק כדורגל. לפני בית-ראשון לא היתה ליגה. רק מה, דווקא שיחקו. ואני אומר, בלי להיות הוגה דעות ובלי להיות היסטוריון, שאתם עוד תזכו באליפויות, אנחנו גם; והסדר יישמר.

כיוון שאם המושגים "היסטוריה", "סדר", "על כנו", "מכבי" ו"באר-שבע" על שולחן הניתוחים, הסדר שב הקיץ על כנו. אין, לא ייאמן! כמו הבסטיונר דקל צייצן ("אחת בעשר!", "שתיים בעשר!", "שלוש בעשר!", "ארבע בעשר!" – נמכר לשחקן בליגה בלי יורדות ועולות בארצות-הברית!). וזה היסטוריון, איש אקדמיה מכובד ומוערך, לא דני קושמרו. ממציאים תודעה. אולי עכשיו אוהדי חיפה והפועל יבינו על מה אנחנו מדברים ביחס לאוהדי… חיפה והפועל.

אני חשבתי עשרים-ושתיים שנה שבקרב על האליפות של ברומר, התחרינו עם חיפה. אבל לא. אולי כי התעלפתי שם, אולי כי עברו המון שנים והמתח היה עצום ושיבש לי את הזיכרון – מתברר שזאת הייתה באר-שבע שהלכה איתנו ראש בראש על האליפות. לנקום במכבי על האליפות ההיא, הם אמרו, שלקחנו במגרש שלהם. ואולי לא התבלבלתי. אולי זה מטענים של תסכול שביניהם אלינו ולכל קבוצה אחרת, אין ולא כלום.

ואנחנו היהירים, מה; אתה לעולם לא יכול להאשים מישהו במשהו שאתה לוקה בו יותר ממנו, מה לא ברור?! יש לנו שיר, "אני מכבי – מי אתם בכלל?!", שצרי-ידע ונעדרי יכולת השוואה ויחסיות, רואים בו יהירות. איזו יהירות ואיזה נעליים. המנון לצניעות ללמוד ממנה. השיר הזה אומר בעצם, שאת כל מה שאתם יודעים או חווים לראשונה, אנחנו מכירים מתוך שינה של היסטוריון מימי העת העתיקה ועד ימינו. חוץ מתחום אחד, שאני מקווה שלעד לא יהיה לנו ניסיון בו – ירידת ליגה.

*     *     *

אני מקווה שאוגו התחיל לקרוא. אני מקווה שהוא לא התחיל לכתוב. אני יודע שהוא לא קרא עד לפני שנתיים. ג'ון אוגו לא התחיל לקרוא היסטוריה עד לפני שנתיים וכמו כל אחד שההיסטוריה האנושית עבורו מתחילה ברגע שהוא החליט – זאת הוודאות הנחרצת הזאת שהוא מגלה עולם ומבשר עליו לכולם אחר-כך.

אני מודה שבכלל חשבתי עד לא מזמן שאוגו הוא החתמה של בכר. אבל לא. גם בעונה שלפני בכר הוא היה ואפילו באותה קבוצה. ובגמר של אותה עונה, הוא גם שיחק. וכבר ככה, תוך שנתיים? ככה גמרת אותנו? ושלא תהיה אי-הבנה. אני חשבתי שהאוהדים של מכבי ששרו לו קללות מתחילת משחק האליפות של באר-שבע לפני שנתיים, היו טמבלים. מי שר קללות לשחקן יריב בפורמה תוך כדי משחק? לא למדתם מזהבי? אני לא חושב שהיה קהל ששר לו ולא חטף ממנו. עם כמות השערים שהוא הבקיע, זה הגיוני שיהיה ככה.

ואותו הדבר, אוהדי באר-שבע לדוידזאדה. כאילו מה, קבוצה בפורמה, יש קארמה. אז דוידזאדה בישל לאוגו את שער הפרידה במשחק הפרידה, בסך-הכול שנתיים אחרי התגלית המדעית שלו, והמעגל נסגר. אוגו התחיל את החוויה הישראלית שלו באליפות שלנו והוא גומר אותו עם עוד אחת. עשה דברים יפים, אוגו, אין מה להגיד. חוץ מלקרוא. שלוש שנים אחורה, דוידזאדה מבשל, אוגו מבקיע – באר-שבע מובילה. אבל אז עוד לא נגמר הסיפור. כשהסיפור נגמר – המעגל נסגר.

לא כל המעגלים נסגרים לרעת באר-שבע. קבוצה אחת זוכה בהרבה תארים, מעגלי האוהדים שלה מתרחבים, בסוף הם מגיעים גם לאוהדי הלוויין הגרועים מכולם: לא סתם אוהדי הצלחות, אלא כאלה עם כסף שלא הם עשו ושעבורם להידבק להצלחה, זה סמל סטטוס בקרב המילייה. בסוף, אחת כזאת, מהמעגל, גמרה בתור הבעלים של באר-שבע, כל הדרך מצהלה. אם מכבי לא קבוצה מצליחה, לבאר-שבע אין בעלים.

מרוב דיבור על שחקנים לא-יהודים, בסוף הבעלים רצה לכנסת ברשימה סמי-פשיסטית שתומכת בחוק לאום. מרוב סקאוט, קונים, קונים, קונים – בסוף לא נשארו שחקני בית להעלות על הדשא. שתיים-עשרה שנה בעלים, אפילו לא שחקן אחד. מעגלים.

*       *       *

הצ'ט הזה רץ באחת מקבוצות הוואטסאפ של המעגל השלישי-רביעי של באר-שבע בתחילת העונה. מעגל ראשון זה פנימי, שני זה המקורבים ממש לאלה בראשון, והשלישי-רביעי הם אלה שיודעים על מה הם מדברים, גם אם הם ניזונים מחצאי עובדות. עיתונאים אמתיים מוצאים לא פעם את הסיפורים שלהם במעגלים האלה – ואני לא מדבר דווקא על תחום הספורט. אלה מהמעגל השלישי-רביעי מופעלים על-ידי אלה מהמעגל הראשון.

וככה הועבר אלי הצ'ט הזה בזמן הווה. אני חיכיתי עם הפרסום שלו עד סוף העונה. אל"ף, כי לא רציתי שיאשימו אותי בהתערבות לא-נקייה בקרב על האליפות. בכל-זאת, עברנו על כללי הפייר-פליי פעם אחת, לא מתאים. בטוח גם שלא רציתי לקלקל לאוהדי הקבוצה שבאמת מאמינים שהם מועדון מסודר שכמוהו לא היה כאן, חברי, סולידרי, נקי. עם חדר הלבשה מגובש. לא כמו היתר. בלי שחקנים מסוממים, בלי בלגנים, עם אפס טעויות שיפוט לטובתו. גימ"ל, כי הוא הרבה יותר מצחיק עכשיו.

מתברר מהצ'ט, שמישהו בבאר-שבע החליף את שם קבוצת וואטסאפ מהמעגל הראשון ל"חוגגים יום הולדת לממן". ואז, מספר הצ'ט: "סהר התבלבל ולכלך על בכר בקבוצה של ההנהלה. יש שתי קבוצות וואטסאפ: אחת נפרדת לשחקנים ואחת משותפת עם ההנהלה".

"הבנתי", הוא המשיך, "שהיה חתיכת סיפור מאחורי הקלעים: איינבינדר, סהר, שיימן, זריהן, אלו ומלמד היו במחנה והדליפו ידיעות. מליקסון וברדה עלו עליהם ועשו להם תרגיל – שתלו ידיעות וראו שיצא החוצה לתקשורת. לא סתם שחררו את שיימן אחרי שעה, למרות שידעו שביטון קרע את הרצועות".

לא יודע אם זה קשור, אבל איינבינדר גם לא גמר את העונה בבאר-שבע. לא יודע לגבי היתר.

*       *       *

אפשר לחשוב שבאר-שבע לא ניצחו אותנו בעבר. הם אפילו ניצחו אותנו בגמר גביע. הם אפילו חתומים על אחת השלישיות הכי חשובות שחטפנו, אנחנו אפילו מודים להם עליה. אם לא השלישייה ההיא, קלינגר לא זורק את נימני ובנין מההרכב שבוע אחר-כך בקריית-אליעזר. אם לא השלישייה הזאת, מי יודע אם היתה אליפות בעונה ההיא.

אני חושב שלאוהדי באר-שבע יש סיפור גדול איתנו. הפוך ממה שגיא חושב. איתנו, עם קבוצות אחרות, עם כולם. מראשון האוהדים הגרועים ועד העילוי שבעילויים. רק עם עצמם לא. יאללה, מועדון מבורדק וכושל, עם בעלים שרימונים מתעופפים להם לחצר, שחקנים שמוכרים משחקים, שאף-אחד לא רץ לשחק בו – זה חלק אחד בסיפור; יום אחד המועדון מגלה שזה לא חייב להיות ככה. לא ביג-דיל, לא קשור לאף-אחד. שחררו. דוד שלי, שעבד עם באר-שבע בשנות התשעים, סיפר תמיד ש"הקהל של באר-שבע לא סולח לוויקו חדד שהוא מרוקאי". קצת בחיוך, קצת ברצינות – אבל בגדול, מדויק.

*     *     *

הבנתי שהייתה חגיגה סביב רבע מאה לחמישייה בקריית-אליעזר. אני מבין שהדבר הזה צוין בכתבות, עלו סרטונים ביו-טיוב, מה-לא. ראש-נעץ עמיקם גם התייחס לזה. ואני אומר, תמשיכו לציין. גם בעוד רבע מאה.

תראו, אנשים, חייבים פעם אחת להפסיק עם העניין הזה. נכון, הייתה חמישייה מלהיבה. באמת. חבר שלי רמי אמר לי סביב הקרנבל, "אני לא מבין איך 1:3 בקריית-אליעזר, במשחק על אליפות, לא תפס כמו החמישייה. החמישייה לא הייתה במשחק על אליפות ולא בחוץ".

הוא צודק בעובדות. אבל אני דווקא מבין למה החמישייה תפסה. בזכות הכדורגל, הייחודיות של העונה ההיא מבחינת חיפה. והשידור הישיר. כי גם חמש שנים קודם חיפה שמה לנו חמישייה. ואנחנו להם שתי חמישיות בשבועיים בין השתיים של חיפה. והיו המון שלישיות. ושבע העונות האחרונות. והשישייה.

אפשר להמשיך. המאזן יישאר לטובתנו בסיכום. וגם זה לא רלוונטי. הדבר הרלוונטי היחיד לתחרות שחיפה הכריזה עלינו ושכולה בראש שלה, הוא מתי הכול התחיל ולמה. והכול התחיל, מהכעס שלא התאמצנו מספיק שלא תרדו ליגה, אז בשנות הששים או השבעים. שהיינו ספורטיביים. לא יודע מה מופלא כאן יותר: הירידה או העצבים שלא פתחנו רגליים. ולא שכשהתאמצנו בשבילם, זה הועיל. ראיתי מה קרה באליפות הראשונה של העשור. וטוב שלא הועיל, זה היה מגעיל. מגעיל מספיק שהגיע לנו עונש. בקיצור, מה שלא עושים – בשבילכם לא טוב.

אבל עכשיו, אחרי שאפילו אוהדי באר-שבע הבהירו לכם איך זה נראה מהצד, עכשיו בטח תיגמר התחרות המדומיינת הזאת.

*      *      *

בדקה ה-75 של משחק שמינית-הגמר הגביע בשנת 1979, הוליך מכבי מנתניה 0:1 וקהל הקבוצה ליווה את מסירות שחקני הקבוצה בקריאות "אולה-אולה" קצובות. נגמר 1:2 בהארכה למכבי מתל-אביב. רוצו לראות ביוטיוב שאני לא ממציא. וזאת נתניה, הקבוצה המאמי של כולנו. לא ייאמן. היו שנים שלא רק מוטל'ה שפיגלר דיבר בנתניה, מתברר. כמה טוב לדעת היסטוריה. אנחנו הקבוצה הכי צנועה בהשוואה לכל האחרות, בחיי.

*      *      *

ושלא תחשבו שאין לכלוכים מבית גם אצלנו. שאצלנו אין סכינאות ומדליפים בחדר-ההלבשה. אין מה לעשות, כמו בכל ארגון, ודאי מצליח, יש אינטריגות ומזימות. תנאי לשימור בעירה ומניעת שאננות.

כולם מכירים את המנהג "דקל צייצן". הוא התחיל כאן אחרי האליפות של סוזה ואז זה היה "שתיים בעשר – דקל צייצן!". עונה אחריה זה היה "שלוש בעשר". והעונה, "ארבע בעשר!". פי שתיים יותר אליפויות ממה שצייצן השיג בקריירה שלו בחיפה.

ואני באמת חיכיתי שתסתיים העונה, למרות שטכנית, היה אפשר לפרסם את הפוסט הזה כבר בסוף מרץ, כדי לכתוב את זה כאן. בינתיים כתבתי כפוסט בפייסבוק. ומה אני רואה? באחד האתרים מצטטים את "מכביבול" סוגרים חשבון עם דקל קינן וסופרים לו אליפות רביעית בעשר שנים! מחטף, סכין בגב, הפועל.

אמרתי לעצמי, קרמר וגיל זה לא יכול להיות. לא מתאים להם להתנהג ככה. טל בן-יהודה אולי פוחז, אבל לא סביר שזה הוא. אז עשיתי תחקיר, הפעלתי אנשים. מה מתברר? יובל קליין, אבנר טוויטו שלנו. ומה הוא עונה לי? שולח לי צילום מסך עם השעה שהוא העלה את הדבר הזה במכביבול, להוכיח לי שזה לפני הפוסט שלי בפייסבוק. יאללה, איזה מזל שההיסטוריה מתחילה דקה אחרי שזכינו באליפות במרץ. חמש שנים אחורה אני מדבר אתך, אתה שולח לי כהוכחה צילום הודעה מלפני כמה שעות?!

נתחיל מזה, שכמו שיצחקי הועף מהקבוצה אחרי הסבוטאז' בחדר-ההלבשה, מה שבדיעבד, עזר לו להתאפס – ככה גם יובל קליין לא יהיה חלק מהסגל שלנו בעונה הבאה. שיבלה קצת בקבוצה אחרת. ייסע למשחקי "בית" רחוקים, ייאלץ להתדיין עם אוהדים של קבוצות אחרות ויבין מה זה הבדלים בין מועדון אמיתי לקבוצה. יפרסם פודקאסט על הקבוצה הזאת, ירגיש קצת כמו ברדיו חיפה. אולי גם לא יתעורר משינת צהריים ויאחר למשחק, מי יודע. ילמד, יחזור אלינו בעוד שנה. או שלא.

מועדון מסודר, מחזיק אומבודסמן. כשגולדהאר שמע על ההתנהלות של יובל קליין, הוא רתח. זאת לא "התרבות" שהוא מדבר עליה. מזל שיש אומבודסמן שסוגר מעגלים. גם ויכסלפיש נתן ידו בסכין העונה. חצי-טיבי, חצי-בן-חיים המקורי, זה מה שהוא. בגלל זה הוא הורחק עד להודעה חדשה ממשחקים שלנו ונכון לעכשיו, הוא לא בתכניות שלנו לעונה הבאה.

*     *     *

גם השחקנים ואני סגרנו מעגלים.

יש לי מנהג, שבבוקר אחרי ניצחונות שלנו, אני רואה את תקציר המשחק. במיוחד אם הייתי במשחק ולא כל שכן, אם לא. כי במשחקים הלא-רבים שיוצא לי להיעדר מהם, רק משחקי חוץ, אני ממילא לא צופה בהם בטלוויזיה. אני לא ארחיב על זה עכשיו, אבל בתמצית, אני לא מרגיש מעורב ומשפיע בטלוויזיה. אין לי את התמונה המלאה שיש במגרש ואני לא יכול ממש לתכנן מהלכים, לא בהתקפה ולא בהגנה. אז התחושה הזאת של חוסר-שליטה, מגבירה לי המתח, שגם ככה הוא גדול, אז אני לא רואה. במגרש, אני מעורב מדי, אז אני לא ממש רואה את המשחק במובן של לחוות.

אבל אני מאד נפגעתי בעונה שעברה וסיפרתי על זה כאן. את כל תשעת המשחקים האחרונים של העונה שעברה, הפליי-אוף, לא ראיתי. לא הייתי ולא ראיתי. ישבתי שבעה. מי שזוכר, סביב המשחק הראשון בפליי-אוף, גולדהאר היה פה ויצא כל העניין עם ג'ורדי, ונגמר העניין עם ג'ורדי. אבל אני לא ישבתי שבעה בגלל שג'ורדי עוזב.

אני ישבתי בגלל איך שהשחקנים התנהלו, בגלל איך שהכול נראה, בגלל הצורה המחפירה שהם התנהלו והכול נראה. במיוחד שנכון לסוף הליגה הרגילה, הם הראו שהם יכולים להפתיע, שהם יכולים להראות שיש להם את האופי. זה לא שהייתי משוכנע שניקח את האליפות, האמת שהפוך מזה, אבל יש "לא לקחת אליפות" ויש "הצורה המחפירה שהם התנהלו והכול נראה" שבגללה לא לקחנו.

זה היה ביזיון. זאת הייתה בגידה בדבר שנקרא חובה של שחקנים לאוהדים של הקבוצה, למועדון. בואו, אנחנו קצת מכירים את מכבי של השנים האחרונות. זה לא שהשחקנים זכו ליחס מבזה, שהזמין פוטש או משהו בסגנון. הם פשוט קרסו והקריסה שלהם הייתה בבואה להתנהלות שלהם. הם היו מפונקים, חצופים, ולא, לא מקבל שג'ורדי פירק אותם. אני חושב שעם כל הכבוד למאמן, יש לשחקנים אחריות שאותה הם צריכים להביא במגרש. אלמנט שלא קשור בכלל למאמן ומי מאמן. מה גם שאותו מאמן הביא אותם למקום ראשון בסוף השליש השני, רגע מהפליי-אוף.

אז לא באתי ולא ראיתי. לא לניצחונות ולא את המשחקים ביום למחרת. ובפגרה, גם לא ראיתי תקצירים מכל השנים. כי זה היה מעציב אותי. זה היה פותח פצעים, זיכרונות כואבים. והעונה הנוכחית, חלק מהקסם שלה, שלפני שהיא התחילה, אי-אפשר היה לדמיין איך היא תהיה. ויותר מזה, היו יותר סימני שאלה מסימני קריאה, וכמה מסימני הקריאה בכלל היו לשלילה.

אז חזרתי למגרשים, אבל לא ראיתי את המשחקים בבוקר שאחרי. לא את חיפה, לא רעננה, לא נתניה. הייתי, אבל לא ראיתי. ואז אמרתי, זה כל-כך יפה, כל-כך לא בא לי להתאכזב כל-כך שוב. אני לא אעמוד שוב בתחייה של זיכרונות כואבים, פצעים נפתחים. אז החלטתי שאני אמשיך לא לראות את המשחקים גם אחר-כך, כי זה לא שווה את הכאב מרוב שזה יפה. ואחרי כמה שבועות אמרתי, אם זה עבד כל-כך יפה עד עכשיו, למה לקלקל ולשנות. וגם בחלון בינואר לא שיניתי.

הפסדתי ארבע משחקים העונה, אחד מהם הרדיוס בסכנין. אבל לא ראיתי משחק אחד בטלוויזיה למחרת.

אני חושב שהשחקנים סגרו מעגל. הם עשו דבר נדיר, באמת נדיר. הם פיצו כליל על הביזיון ההוא. הם לא רק פיצו, הם התעלו והוסיפו בונוס כמו ילדים שרוצים להראות שהם למדו לקח ויוצאים מגדרם להוכיח את זה. זה מה שעושה את זה נדיר: לא האליפות, אלא הדרך אליה והפער בינה לסוף העונה ההיא. אני אמא מאד גאה. זה לא משנה שזה קרה בעיקר הודות למורה; צריך תלמידים שיוכיחו שהמאמן גדול – והם הוכיחו.

הם עשו את זה בצורה נדירה, חלום של כל אוהד. הייתי מאחל לכל אחד מכם לחוות את זה, אבל זה יהיה על חשבוננו, אז אני לא אני אאחל. כל-כך נהניתי, העונה הכי שלווה שהייתה (ויכסלפיש אולי יחלוק על זה, אבל כדאי שהוא ישאל את עצמו מה הוא עשה לא בסדר), שבאמת לראשונה אני מוצא את עצמי מופתע לטובה משחקנים שלנו. ממש מופתע, גילוי חדש של משהו שלא היה. באמת לא היה. הוא לא בהכרח אומר משהו על העונה הבאה, אבל זה הקסם שלה – עונה שעומדת בפני עצמה, עונת מובלעת, עונה למזכרת.

עכשיו אני יכול לסגור מעגל, להתרווח בכל בוקר ולראות את… כל העונה מהתחלה! ולא סתם, אני לא מסתפק בתקצירים. עונה כזאת – חובה לראות משחקים שלמים! איזה כייף, ילדותי השנייה, סופסוף ליהנות מאליפות, באמת ליהנות, להתרווח ולראות הכול. עשרים-ושבעה משחקי ליגה, עוד שלושה בגביע הטוטו ועוד שלושה בגביע, ועוד שלושה במוקדמות. קיץ שלם!

אני עכשיו במחזור הרביעי, אחרי הניצחון על נתניה, והאמת, שאני לא בטוח שהיכולת הזאת תספיק לאליפות. אני גם לא יכול להגיד שאני ממש מתרווח בנחת ונהנה. משחקים נראים אחרת בטלוויזיה, אבל הם יכולים לעלות על העצבים לא פחות וגם לשמח. ממילא אני לא זוכר משחק שנייה אחרי שיצאתי ממנו מבחינת מהלכים, אני מרוכז מדי תוך כדי וסחוט מדי אחרי. אז זה מרגיש כאילו הכול קורה שוב בלייב. אני חוגג את השערים, מתרגז כשדברים נתקעים בטיפשות, הם מוציאים אותי מדעתי ואני מתפרץ עליהם, אבל הם גם מצחיקים, הם מזכירים לי גדיים קופצים, ובזכות זה שעמוק בפנים אני יודע איך נגמרה העונה – אני אוהב אותם יותר.

זהו, גם אני סגרתי מעגל. משבעה ללידה. זאת ילדותי השנייה. עונת מובלעת, לא דומה לשום דבר שהכרנו, ספק אם נכיר. עונה למזכרת.

 

 

טרום חגיגות

תגובות

  • Steve

    ב"ש ומודעות עצמית זה כסף קטן... הכי גרועים הם הטינופות מחיפה, השתלת מודעות לא תעזור להזויים הללו... אצטדיון שיש לו קבוצה, בעלים אוהד מכבי, קהל שבשנות השיא ( המועטות יש לומר) הביא 6000 איש בלחץ.
    והם מדברים ומברברים עצמם לדעת כבר שנים... קוראים לעצמם מכבי, אלוהים שיעזור מה עושים עם אנשים כאלו??

    הגב
    • ניב

      אני מבין לגמרי את הצורך להטריל את אוהדי חיפה אבל להגיד שהם הביאו בשיא 6000 איש בלחץ זה פריט טריוויה פחות מדויק..

      הגב
    • 49ers

      קח את השנים הרעות של מכבי חיפה אל מול השנים הרעות של מכבי ת"א ותגלה שהקהל של חיפה לא רואה ממטר (לא כמותית ולא איכותית) את הקהל הצהוב. איך אמרו חכמים ממני... מזל שאין מכס על מילים.

      הגב
      • יואב

        איכותית פחחח. אתה בקר איכות? אם אתה חושב שפרופיל האוהד הישראלי שונה ממועדון למועדון אז אתה בהזייה קשה. הים אותו ים ואתם(הירוקים) אותו פתית שלג סתמי, רגיל וכפוי טובה כמו בשאר הקבוצות.

        הגב
  • גיא זהר

    קטונתי. בכל מקרה אתייחס לכמה נקודות: 1. אוגו. ממליץ לך לקרוא את הראיון שיוסיפוביץ ערך איתו בוואלה. אוגו הוא ילד אימפולסיבי, לבנות על מה שאמר תילי תילים זה לא רציני.
    2. להגיד שהקהל שלנו מפגין שיאים בחוסר מודעות זו הכללה פרועה. יש חלקים בחיים בסרט ויש כאלו שלא. להתרגש מאלו שכן? נו, שוין.
    3. סיפור קבוצת הוואטספ למיטב ידיעתי (ואני חושב שאני יודע טיפה) הוא קשקוש מקושקש.
    4. שעשעת אותי.

    הגב
    • חיים שדמי

      זה טקסט עם חיוך, גיא...
      זה בעניין ה"תלי תלים" ועוד כמה עניינים.
      אבל "הכללות" זו טענה שנכונה לעוד קבוצה ועוד אוהדים.

      הגב
  • רן מפעם

    שמאלן אוהד מכבי זה ערובה לאחלה פוסט. אגב חסר מודעות,זרם התודעה היה נפלא.
    ג'ק קרואק לאחת הליגות הכי מעפאנות בעולם הנאור

    הגב
  • צהוב בלב

    אליפות של הילדים שלנו..
    נהניתי לקרוא כמעט כמעט כמו מהעונה הזו וזו מחמאה גדולה.
    מחכה לפוסט על בש!

    הגב
  • הקורא המתמיד

    בגדול, היה כיף גדול, אבל אני כבר מרוכז בבאה...

    הגב
  • מכביסט

    אדיר!
    איך אמר עמיר לב הגדול: איך אתה כותב את מה שאני מרגיש...
    עונה שאולי לא תחזור בשנים הקרובות אבל אולי כן. אם איביץ׳ ישאר ומיכה ופרץ ודסה ויבוא חלוץ מפחיד ועוד קשר גאון באמצע ובלומפילד..
    עוד עוד עוד עוד

    הגב
  • יואב

    הייתי בשמינית הגביע ב79 מול נתניה(בבלומפילד). גולדנברג כמדומני כבש את שער הניצחון בהארכה.
    קינן צייץ את ציוצו המיתולוגי לאחר האליפות של אוסקר"- פעם בעשור". מאז, הוא לא הפסיק להיות הסביבון הפרטי של וידאר.
    לפחות כאן בדה באזר, אין שחצנות מופגנת ובורות בקשר להיסטוריה של הכדורגל הישראלי והכל מתנהל במינון נכון תוך כדי ביקורתיות עצמית של כל המחנות.
    בחוץ זה ג'ונגל בו לפעמים אתה בטעות עלול לחשוב
    שמכבי רק עלתה ליגה בשנים האחרונות ובש/חיפה עושות הגרלה בניהן על האליפות בתחילת כל קיץ.

    הגב
  • קפטן קוקי

    איזה כיף!
    חייבים להעריך את הקהל של ב"ש על הנסיון לייצר מיתולוגיה.
    אבל כמו מי שמתלהב מהכינוי שהלבישו לו, לרוב זה לא נדבק.

    הגב
  • טרנטה

    עם כל חוסר הכבוד לאפיזודה הבאר שבעית (המכונה בטעות "תופעת בכר" במקום "תופעת טוני") היא כלום לעומת חוסר המודעות של אוהדי אייאקס של המזרח התיכון וברצלונה של הכרמל ומכבי בפי עצמם.
    מאמין שבאר שבע ידעו שהם פה רק לרגע ולכן הרשו לעצמם לפרוק את כל המטענים שאגרו כל השנים הארוכות האלה בצורה חסרת חן ומודעות. בגלל זה גם אף אחד לא ממש מתעב אותם (טוב אולי יש כמה שכן). היו פה, הצליחו לרגע, השפעת הסמים התפוגגה והם איתה.
    אוהדי חיפה לעומתם הן סיפור אחר לגמרי. בגלל שהם מזכירים לי אותנו באייטיז או בימי אברם פרק ב' הם מעלים בי רגש קל של הזדהות ולכן אני נוטה דווקא לחבק או לפחות לא ממש להקניט את החברים שלי שהם אוהדי חיפה. אבל מדי פעם (לא מעט יש לציין) נתקלים בחוסר מודעות גדול סטייל דקל הסביבון הצייצן קינן (תודה יואב על הכינוי הנהדר) או הללי גנרי שכזה. אחד שכל מה שינק הוא שנאה למכבי. ולאלה תמיד נאחל שיזכו באליפות הגארבג' ואליפות הקיץ. זה סוג של דאבל. ולא. אני לא שוכח את כל השנים שקיבלנו מהם בראש. לפחות לא כמו שהם שכחו את ההרבה יותר שנים שהם קיבלו מאיתנו.

    הגב
  • אסף the kop

    רגע...
    את הסיבוב השלישי המוקדם בצ'מפיונס תעברו ?
    ולא זכור לי שאלונה הצטרפה לבל"ד...

    הגב
    • לירן

      עברנו! אנחנו בסיבוב מוקדמות השני

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *