עונת המלפפונים 2 – אריק זאבי, האיש והספין?

בעקבות הכתבה: "האתרוג: אריק זאבי זכה לסיקור אוהד למרות מורשת בעייתית"

שנכתבה ע"י ניצן פלד, ופורסמה באתר ערוץ הספורט.

http://www.sport5.co.il/articles.aspx?FolderID=2795&DocID=131148&Lang=he

".. לכל אחד יש את הבנים המועדפים שלו… לעתים קורה שמספר מספיק גדול של אנשי תקשורת מעדיפים את אותה הדמות… העובדה שיש כמה גורמים שמעדיפים את אותה הדמות מביאה לכך שהסיקור כלפיה הופך אוהד מדי. מגן מדי. לא ביקורתי מספיק…"

הכתבה נפתחת בשלוש פסקאות שהייתי יכול להזדהות איתן מאד בקלות. פעמים רבות, בעקבות סיקור אוהד של מספר כלי תקשורת במקביל דמויות מקבלות מעמד  אלמותי כמעט, שבעצם לא ישנה כבר מה יעשו, תמיד ה"באז" סביבם יהיה חיובי.
אני יכול לחשוב דיי בקלות על יותר מדי מקרים, בהם ספורטאים, אבל לא רק- גם אנשי תרבות (מישהו אמר נינט?), במאים ( טרנטינו, קיל ביל 2- באמת לא היה מי יודע מה) ושאר ירקות ( ואם כבר ירקות, מה הקטע עם אספרגוס בכל מסעדה- זה ממש לא משהו)  שקיבלו מהתקשורת סיקור כ"כ אוהד בעקבות עברם שלא משנה מה עשו בהמשך מעמדם בצמרת תמיד נשמר.

                                   

אני מודה, גם לי היה מאד קל להתאהב באריק זאבי. הוא הישראלי היפה, הוא ספורטאי גדול, מלח הארץ, הוא אפילו מקריח כמונו- עם מה יש כאן לא להזדהות??
ולכן חשבתי, יהיה מעניין לשמוע דעה קצת שונה, זווית אחרת של הדברים, אולי לגרום לי לפקוח את עיני עם נתונים מעניינים- כל מה שאני מחפש בכתבה. אבל אז אני מנסה להיכנס בעובי הקורה ומוצא גבב של נתונים ומסקנות שלא היו מביישים ספין  של רני רהב.

נתחיל מאמירה כללית כמו: "אנחנו לא נעשה צדק אם לא נספר לכם שבעצם הקריירה של זאבי כללה מספר גדול יותר של אכזבות מאשר הצלחות." לברון ג'יימס זכה באליפות הראשונה שלו בשנה שעברה. לפני כן הוא נכשל למעלה מעשור! נדמה לי שאפילו הכותב לא יפקפק בהיותו של לברון אחד מהכדורסלנים הטובים, לפחות בדורו. אבל עזבו, מה אני משווה ספורט קבוצתי לספורט יחידני. אנדי רודיק, אחד הטניסאים המוערכים ביותר בארצות הברית בשנים האחרונות זכה בתואר גראנד סלאם אחד בכל הקריירה, בין השאר בגלל ששיחק באותה תקופה עם השחקן ה(כנראה) טוב בכל הזמנים. את מספר האכזבות ש"האכיל" את מעריציו אי אפשר בכלל לספור. הוא עדיין יכנס לרשימת הספורטאים המובילים בארה"ב בשנים האחרונות בכל יום.

או אז, לאחר ציון העובדה שההצלחה של זאבי באליפויות אירופה כמוהה רק כ"..הפגנת דומיננטיות בחצר האחורית של הג'ודו העולמי", מביא הכותב מספר נתונים סטיסטיים שבכלל אמורים להפיל אתנו מהכיסא: " 164 מדליות זהב חולקו  ב-7 אליפויות העולם ו-4 האולימפיאדות מאז 1999, מדינות אירופה הסתפקו ב-58 מהן".
אוקיי, הזוכים האירופאים באליפויות העולמיות מהווים קצת יותר משליש מספר הזוכים הכולל. נו? אז? מה אמורים להסיק מכך??
האם צוין היחס בין מס' האנשים באירופה למספר האנשים בעולם? האם צוין יחס המשתתפים האירופאים ליחס המשתתפים משאר העולם?? ומה לגביי מספר הזוכים במקומות גבוהים שאינם המקום הראשון?
לצורך העניין, אם נסתכל על מספר המשתתפים באולימפיאדת 2008, נראה כי יש כ-100 משתתפים מאירופה בעוד מעל 230 משתתפים משאר העולם- יחס הרבה יותר מרשים מיחס הזכיות במדליית הזהב.
אם נמשיך ונעשה בדיקה באמת מהירה, נמצא כי מתוך 16 המדליסטים ב-4 האולימפיאדות האחרונות (בג'ודו מחלקים 2 מדליות ארד), עשרה (10!!) הם אירופאים! הלוואי שכך הייתה נראית החצר האחורית שלי.

אבל עזבו, למה לבלבל עם מספרים, כשאפשר לקבוע עובדות נחרצות בהינף מקלדת. מסכם הכותב את הדברים ואומר "…אבל השורה התחתונה היא שזאבי יצא בקריירה שלו ל-11 תחרויות עולמיות גדולות, וזכה בהן במדליה אחת (שהוא התכוון לזכות בה כשיצא לטורניר). 11 פעמים הוא כשל…"
אז רגע, לא הבנתי, הוא זכה במדליה אחת באליפות העולם ואחת באולימפיאדה, לפי החישוב שלי זה כבר 2, אה, רגע, באחת מהן הוא "התכוון" לזכות (כי הרי בדר"כ ספורטאים יוצאים לתחרויות מבלי להתכוון להצליח, באמת לא בסדר מצידו), אז נוריד לו אותה, נשארנו עם מדליה אחת  מ-11 תחרויות, אז למה כשל 11 פעמים ולא עשר? כנראה במדליה השנייה התקשורת התכוונה שהוא יזכה ולכן גם היא נשללה ממנו…
ואם נהייה ענייניים ונתייחס לרגע אחד ל"כוונת המשורר", ונניח שהבמה הגדולה היא הבמה העולמית, ושם אכן זאבי השיג 2 מדליות ב-11 תחרויות. מה המסקנה מכאן? ב12 השנים האחרונות ניתן להצביע על 2-3 ג'ודוקאים שזכו במעל 3 מדליות ב"ארועים הגדולים" כפי שמגדיר אותם הכותב, כשבראשם טדי רינר השולט בענף ביד רמה. מלבדם, הזוכים משתנים משנה לשנה ולרובם מדלייה אחת או שתיים, מה ששם את זאבי בקבוצה מכובדת ודיי אקסקלוסיבית. באופן דומה בפוקר למשל, השחקנים הנחשבים לגדולים ביותר זוכים בטורנירים הגדולים פעמיים שלוש בחייהם- אם שפר עלייהם מזלם. טניס הוא דוגמא לענף הנשלט ע"י מספר שחקנים מצומצם החולקים ביניהם את רוב התארים, אלנה איסמבייבה שלטה בקפיצה במוט שנים רבות ואוסיין בולט ושותפיו הג'מאיקנים שולטים ללא עוררין בריצות למרחקים קצרים בשנים האחרונות. אך זהו כאמור אינו הדין ברוב ענפי הספורט ולכן הנתון על זכייה בשתי מדליות מתוך 11 אירועים, גם הוא, אינו אלה אחיזת עיניים.
תראו, אני לא אומר שהנתונים לא נכונים, אני אפילו לא מנסה לטעון שהכותב טועה, אני רק אומר בצורה מאד פשוטה שנתונים סטטיסטיים אפשר להציג בצורות שונות ומשונות כך שישרתו את מטרת הכתיבה, וניצול ציני של העובדה הזאת פשוט מעלה את הסעיף!

ואחרי כל זה רק עוד כמה שאלות פתוחות:

– כמה ספורטאים יש לנו בהיסטוריה של מדינת ישראל שהיו 4(!) פעמים אלופי אירופה? מודה, לא יודע בדיוק אבל לתחושתי, לא המון.

– ואם זאבי לא היה אחד מחמשת הג'ודאים הטובים בעולם במשקלו?  נניח, בהגזמה שהוא היה רק אחד מ-15 הטובים, האם זו לא סיבה טובה להחשיבו כאחד הספורטאים הישראלים הגדולים בדורו? אני לא סמכות לתת תשובה חד משמעית, אבל כנראה שדיי ברור מה תשובת הכותב.

– כמה ספורטאים יש למדינת ישראל שהביאו לה מדליה אולימפית? את התשובה לזה אפילו אני יודע –רק 6. זאבי אחד מהם.

והנה עוד שאלה אחת שאת התשובה אליה אני כבר יודע: כדי לכתוב כתבה עיתונאית שיוצאת נגד קונצנזוס בספורט הישראלי ולהתפאר ב"דעתנות עלק" והליכה נגד הזרם, כמה אמתיים צריכים להיות הטעונים שלך?
מעט מאד…

אז על שימוש בנתונים מטעים, הצגתם בצורה מגמתית ופופוליסטית וכל זאת כדי להשיג קצת רייטניג על גבו הרחב של Teddy bear   אריק, מר ניצן פלד- קבל 6 מלפפונים.

                                  

לתגובות- אפשר גם בעמוד הפייסבוק של הבלוג ב:
http://www.facebook.com/shaymess9z

בעידן צ'לסי
ליגת שוקי ההון: הזמן הצהוב

7 Comments

אורן 12 בנובמבר 2012

אני שמח מאוד שכתבת תגובה לטור "דעה" הזה, שנראה שכל מטרתו היא לומר משהו לא שגרתי ונגד הזרם, כמו שכתבת.
נייג'ל מנסל זכה באליפות אחת בפורמולה 1 מתוך 15 בהן התחרה. אז לא מגיע לו הקרדיט שהוא מקבל באנגליה כי בשורה התחתונה הוא משאיר מורשת של לוזריות?
רג'י מילר לא זכה באליפות. מישהו רוצה לקרוא לו לוזר? ולצ'ארלס בארקלי? וקארל מלון?
והסוף המביש. פיל ג'סון טואטא שנה שעברה מהפלייאוף 4-0 בעונתו האחרונה (לדבריו). זה משנה משהו. לא!

ולנושא אחר, הקהל של מכבי זוכה כבר שנים למילת הגנאי "מפונק" כי הוא "מצפה" להצלחות ומתאכזב מהקבוצה בהפסדים. זו בדיוק הגישה ההפוכה לזו שאריק זכה לה וכל הזמן הקהל של מכבי זוכה לביקורת. אז מה רע בזה שאריק זוכה לליטופים וחיבוקים? טוב מאוד.

בקיצור, כל הכבוד עמית על זיהוי ההטייה והנסיון למשוך תשומת לב בצורה פרובוקטיבית זולה על גבי ספורטאי שמגיע לו הרבה כבוד.

עדי 13 בנובמבר 2012

חוצמזה, שיש ספורטאים ( בשבילי, בעיקר צברים, ׳מלח הארץ׳), שעצם הייצוג בכבוד בעולם, עושים ת׳עבודה.
זאבי הוא ללא ספק אחד מהנבחרים :-)

nitsanpel 23 בנובמבר 2012

היי עמית.
קודם כל, אני חייב לציין שהבלוג הזה שהקמת, או המדור הזה בתוך בלוג (לא בדיוק קלטתי), הוא מבורך. אני ממש שמח לראות משהו כזה, גם אם אני "הקורבן" הראשון שלו. אני רק מאחל לך לדבוק באמת שלך, לא לתת לתגובות מרושעות להשפיע עליך ולא לתת לכל מני לחצים אחרים לגרום לך לכתוב דברים שאתה לא מאמין בהם. זה רעיון מצוין ואני מקווה שהביצוע שלך יהיה איכותי ויחזיק מעמד לאורך זמן.

ועכשיו, לעניין:

יש שם כאמור את 3 הפסקאות הראשונות, שאתה כותב שאתה מזדהה איתן. שזה אחלה. אבל אחריהן, עד שאני נכנס בטקסט לפירוט ההסבר שלי, יש עוד שלוש פסקאות שאתה כלל לא נתת את הדעה שלך עליהן. ואלה שלוש הפסקאות הכי חשובות בטקסט.

אתה פשוט התייחסת למה שנוח וקל (מספרים, סטטיסטיקות ואופן הצגתן).

זאת אומרת, כתבת ש-3 הפסקאות הראשונות הן סבבה. אבל זה לא אומר הרבה כי הן כלליות וכל אחד יכול להתחבר אליהן כי הן מציירות תופעה שמתרחשת במציאות.

אח"כ דילגת על 3 הפסקאות הבאות ועברת לפירוק ההסברים הסטטיסטיים שהבאתי. וכאן עשית עבודה טובה.
אגב, ה-11 כישלונות שהתייחסת אליהם שכתבתי זו פשוט שגיאת הקלדה. זה אמור היה להיות כתוב 10. כי זה 11 פחות 1 – כן, הוא יצא ל-11 תחרויות גדולות, מול הרמה העולמית הבכירה, ורק מאחת מהן חזר עם מדליה שהוא יצא בכוונה לזכות בה. המדליה האחרת, מאליפות העולם, היא במשקל הפתוח, אחרי שהוא נכשל במשקל שהוא התכוון לזכות בו והחליט על המקום להתחרות במשקל הפתוח. ואיך שלא נסובב את זה – 1 מ-11 זה אחוז לא טוב. אוקיי, אז אתה אומר שמי שזכה במדליה אולימפית והוסיף לה עוד מדלייה באליפות העולם, לא משנה המשקל, ראוי להיקרא ספורטאי גדול, בטח במובנים ישראליים. ואני אומר – צודק מאה אחוז! ועדיין, כל ההתייחסות סביב הנתונים והמספרים שהבאתי, שכל הביקורת שלך נוגעת רק אליהן – מפספסת את הנקודה של הטקסט.

והנקודה של הטקסט – שמובאת בפסקאות 4-6 שאתה התעלמת מהן – היא מאוד פשוטה. היא לא באה לומר שהוא לא ספורטאי גדול. הוא ספורטאי עצום. בקנה מידה ישראלי הוא ספורטאי היסטורי. וגם אני אוהב אותו מאוד. וכל זה כתוב במאמר. בפסקאות האלה.

אבל מה שעוד כתוב שם – וזו כאמור הפואנטה – היא שהסיקור שהוא זכה לו לאורך כל הקריירה היה של אתרוג. היה לא מאוזן. לא הוגן. לא צודק. מוטה. חד כיווני. קרא לזה איך שתרצה.

והתגובות לטור שלי מוכיחות בדיוק את זה. הרי גם אתה בטח תודה שזאבי עשה בקריירה דברים שראויים לביקורת, נכון? הוא לא מושלם. אף אחד לא. ועדיין, ברגע שמישהו מעז לומר מילת ביקורת – תראה את התגובות שהוא מקבל. כאילו זאבי באמת מושלם. ומה זה אם לא לאתרג אותו?

אם אריק זאבי יצא ל-11 תחרויות עם שאיפה למדליה – ובספורט הזה מחלקים 4 מדליות נכון? – וזכה רק במדליה אחת שהוא התכוון לזכות בה, מול התחרות שהוא התכונן אליה, איך יכול להיות ש-95% מהסיקור שהוא זכה לו בקריירה היה אוהד, מלטף, אוהב?

אם אריק זאבי נכשל כישלון חרוץ בשתי האולימפיאדות האחרונות בקריירה שלו, כולל הפסדים מביכים, משפילים, כולל הודאה שלו עצמו שלא הגיע מוכן – איך יכול להיות שההתייחסות אליו בהקשרים האלה בתקשורת עדיין הייתה ממש כמעט כל הזמן אוהדת לגמרי?

כי הוא אתרוג. וזו הנקודה של הטקסט. ואליה לא התייחסת. והטוקבקים לכתבה רק מחזקים את הנקודה הזו.
נקודת הזמן היחידה בקריירה שלו בה הוא קיבל קצת ביקורות הייתה כשהיו כאלה שקראו לו לפרוש אחרי בייג'ין. אבל גם זה התנדף מהר, וזהו. ואז, הכישלון הנוראי של 2012 בכלל עבר חלק.

זו הנקודה של הטקסט, ואליה אתה בכלל לא התייחסת.

אוקיי, אז את הנתונים הסטטיסטיים אפשר להציג לכאן או לכאן (ועדיין – 1 מ-11 זה לא טוב. גם לא בפוקר. בטח למי שאמור להיות "מבכירי הענף"), אבל השורה התחתונה, הפואנטה, היא אמיתית ושקועה עמוק במציאות:
אריק זאבי לא קיבל סיקור הוגן בקריירה שלו.

ליטפנו אותו יותר מדי. לא ביקרנו אותו מספיק. הוא נכשל פעם אחר פעם ברמות הגבוהות, אבל כל הסיקור סביב הקריירה שלו, כל הדיבור סביב המורשת שלו, כל הדיבור סביב הפרישה שלו – הכל היה חיובי. כאילו שהוא לא נכשל פעם אחרי פעם. כאילו שהוא לא פידח את עצמו במשחקים האולימפיים. כאילו שהוא עצמו לא הודה שהוא לא הגיע מוכן לתחרויות גדולות שכאלה.

אתה יכול לדמיין מה היה היחס שנבחרת ישראל בכדורגל הייתה מקבלת אחרי תבוסה לנבחרת קטנה, ועוד אם המאמן שלה היה אומר אחרי המשחק שהוא לא הגיע מוכן מנטלית? היו שוחטים אותו. אני ואתה היינו שוחטים אותו.

אז למה כאן זה לא קרה?

כי אריק זאבי הפך לאתרוג. זו הנקודה. זו הפואנטה של המאמר. והיא נכונה. ואתה אפילו לא התייחסת אליה. אצלי הייתה מקבל 6.25 מלפפונים, כי כתבת ביקורת על טור בלי לדבר בכלל על מה הטור רצה להגיד ועל האם זה נכון או לא.

עדי 23 בנובמבר 2012

אפשר לאתרג מפה ועד הודעה חדשה.. אולי גם כספי הוא סוג של אתרוג? אחרי הכל הוא לא ממש מייקל ג׳ורדן החדש.. אז הוא בnba.. אז?!?

יש אנשים בכלל ( מי אמר נינט?) וספורטאים בפרט, שמהווים הרבה יותר ממה שהם על הנייר. פשוט כי אנשים כמוני- כמוך שעשו את זה. ובגדול.
זאבי?- עשה את זה, כמו מלך! והוא מאלו שאני מאחלת לדור ההמשך ללמוד מהם !!

שיימס ברשת 24 בנובמבר 2012

היי ניצן,
ראשית תודה רבה על התגובה העניינית. אני מאחל לעצמי בדיוק את אותם איחולים.
ולתגובה עצמה:
בפסקאות 4-6 אתה פורס בפרוט את ההנחה הבסיסית שלך: אריק זאבי הוא אתרוג.
בפסקאות הבאות- אתה מנמק את הסיבות לטענה הזאת. בפוסט שלי אני מתייחס כמעט אחד לאחד לסימוכין שהבאת על מנת לבסס את הטענה המרכזית הזו וטוען שהשימוש בנימוקים לא משכנעים וסטטיסטיקות שמוצגות באופן מוטה-מרגיזים אותי, ולכן אני לא מסכים ש "דילגתי" על עיקר הטענה. נהפוך הוא.
מהו סיקור אוהד? אתה רואה בן אדם אחרי שהפסיד קרב שהתכונן אליו 4 שנים בזמן שלוקח לחמם מרק במיקרו עומד מול המצלמה, בוכה, מודה שנכשל, כמעט לא מישיר מבט, מה עוד היית רוצה שיעשו לו? שיקשרו אותו בכסא ויתנו לו לצפות ברגעים האלו שוב ושוב? שיקראו להתפטרותו (אם היה אפשר אני בטוח שהיו עושים)?
כל כלי התקשורת ללא יוצא מן הכלל כתבו שהאיש נכשל/אכזב/נחנק ברגע האמת. איך העובדה שיש לו גומות (כן, יש לו) ומנגנון הבכי שלו רגיש במיוחד גורע מהעובדה שהאיש ספורטאי גדול ולכן האהבה אליו אינה מוגזמת?
איזו "צליבה" הייתה חסרה לך שהייתה הופכת את הסיקור לפחות אתרוגי?
אפילו בקריאה לפרישתו- מי שמנו (או שמכם) להחליט עבורו? אם הוא מרגיש שהוא יכול להמשיך ורוצה להמשיך, איך בדיוק לתקשורת יש זכות לדרוש אחרת? הוא לא רימה אף אחד, אם הוא עומד בקריטריונים לצאת לאולימפיאדה הוא ייצא- והוא עמד בהם, למרות שהיה זקן ו"צריך לפרוש".
"אתה אומר לי ש" פשוט התייחסת למה שנוח וקל (מספרים, סטטיסטיקות ואופן הצגתן"
אבל זו בדיוק הנקודה שלי- ללא הקשר לאמיתות הטענה העיקרית, שימוש בביסוסים מטעים ומוטים חוטאים לקורא ומחטיאים את המטרה. זה לא אמור להיות קל לסתור נימוקים לטענה- זה אמור להיות קשה!
אני חוזר על אחד הדברים המרכזיים שהזכרתי: לטעון שאחוזי ההצלחה של זאבי רעים (1 מ-11) זה פשוט לא מדויק משתי סיבות טובות: האחת, הדבר נעשה תוך התעלמות מהצלחותיו באירופה. השנייה, כשמסתכלים על המובילים בענף בשנים האחרונות רואים שסה"כ חוץ מיחידי סגולה זכיה אחת או 2 בעשור משקף את יכולות צמרת הג'ודו העולמית.
וכמו שהדגשתי- דווקא העובדה שנתקלתי בכתבה עם חשיבה קצת שונה שלא מנסה להגיד מה שברור מאליו, דווקא אז, השימוש בפופוליזם מפריע לי במיוחד.
אני חושב שבחלק האחרון (שאלות פתוחות) הבעתי בצורה דיי ברורה את עמדתי לגבי נכונות הטענה שהועלתה בכתבה, אבל כמו שאמרתי, דעתי על אמיתות המסקנה היא לא העניין כאן בכלל. עצם הביקורת על השימוש בטעונים מטעים והצגתם בצורה אשר מוליכה שולל, היא לכשעצמה ראויה (כלומר לכל היותר ל-π מלפפונים)

עדי 2 בדצמבר 2012

לאורן – קרל מאלון לוזר, נקודה! ואם ג'ורדן לא היה עומד לו בדרך אז מישהו אחר כן. רג'י וסר צ'ארלס הם כבר סיפור אחר.
לעניין הוויכוח בין עמית לניצן, אני חושב שיהיה מעניין לראות את היקף התקציבים שנשפך לאורך השנים על ה"אתרוג", כיוון שעם כל הכבוד לתקשורת מלטפת ומפרגנת (או לא) לכסף שמושקע בספורט הישראלי אין שום קשר להישגים וליכולות, ואם זאבי וספורטאים מובילים אחרים צריכים לממן מאמנים מכיסם ולהשלים הכנסה מפרסומות סוג ג', אז לפחות שינחמו אותם בכמה מילים טובות.

שיימס ברשת 2 בדצמבר 2012

עדי, העניין הוא שביקורת זה לגיטימי לגמרי.
עד כמה שאני בעד אריק, אני גם מבין את תפקיד התקשורת בסיפור- וזה לא ללטף לו את הבלורית.
אבל אם כבר- אז לצריך להשתמש בדברים מבוססים, ולא לקפל את הנתונים לצורך הביקורת.

Comments closed