מדינה אוכלת אוהדיה – אין לי ארץ אחרת

שעה קלה אחרי המשחק והקלבסה מלא במחשבות. מצד אחד תודה לנבחרת – בערך מאז ימי רוזנטל ואבי "מאיר תרגע" רצון  לא הייתי בכזה לחץ ממשחק של הנבחרת. שכחתי כמה כייף זה. מצד שני, אחרי שכבר למדתי לבוא בלי ציפיות, איך שוב נפלתי למלכודת? מתי כבר אפסיק לתת להם להוליך אותי שולל ולצאת מהדייט עם לב שבור?

Israeli Flag

אומרים שהספורט הוא מיקרוקוסמוס לעולם שלנו. היום זה נכון במיוחד. כמה קשים הם חיי ה(אוהד) ישראלי. כמה מעט נחת יש לו במהלך חייו, וכל שמחה מהולה בקצת עצב. כשגל פרדימן עלה על הפודיום התבאסנו שהפוליטיקה קופצת איתו שם והורסת לנו את הרגע. כשמכבי זוכה באליפות אירופה אז אומרים לנו שאין מה להתרגש מקבוצה של אמריקאים וישראלי על הספסל שמביאה גביע אירופה. וכשנבחרת נותנת משחק הירואי ומסיימת ב-3:3 (שזה כמעט כמו 4:4,התוצאה הנחשקת על כל אוהד כדורגל) – אנחנו יוצאים שבורי לב.
אני בטוח שבהמשך השבוע נשמע הרבה ניתוחים של מה שראינו היום. יהיו כאלה שינתחו את הטעויות של גוטמן, אחרים יבקרו את אוואט ומגניו. אני רוצה לנתח ולמצוא סיבות למפח הנפש, אני רוצה לכעוס על הטעויות הקשות, אני רוצה להתמרמר על 25 דקות של התקף לב שהסתיימו בשיברון לב.
אבל האמת, כל מה שאני רואה זה חבורת ילדים, שנתנו את כל מה שיש להם ופשוט פתאום הבינו את ההיסטוריה שהם עומדים לעשות, ולא עמדו בהתרגשות. התרגשות מלשחק מול השחקן הטוב בעולם, התרגשות מלהיות פתאום רלוונטיים בהתמודדות על העלייה, you name it. פתאום מתבלבלות הרגליים. פתאום כל הרחקה זה ליציע. ולהחזיק כדור ברגל ישראלית חמש שניות –  נראה כמו משימה בלתי אפשרית. אז איך אפשר לכעוס על ילדים שההתרגשות עולה על גדותיהם?
ועוד כמה אסימונים שפתאום נפלו היום:
עם כל הזלזול והציניות ששמענו מהתקשורת בשנים האחרונות על שחקנים שיוצאים לחו"ל לשחק כינור שני ושלישי בליגות בלגיות, רוסיות וספרדיות למיניהן – אני חושב שהיום ראינו בצורה הברורה ביותר כמה שחקן מקבוצה בתחתית הליגה הספרדית נמצא עשר דרגות מעל השחקן הטוב ביותר בקבוצה במקום הראשון בליגה הישראלית. היה פשוט מדהים לראות כמה אלירן עטר לא מצליח להגיע לרמת המשחק.
היום, ובשבועות האחרונים בכלל, התבררה עוד יותר הרלוונטיות של הפסיכולוגיה בספורט. כל עוד על הנבחרת לא היה שום לחץ, הכל היה טוב. אם זה כי פתיחת הקמפיין הייתה כ"כ רעה שלא הותירה סיכוי מעשי לעלייה, או אם זה כשעלו לשחק מול פורטוגל בלי שום ציפיות כי כל דבר חוץ מהפסד הוא צפוי יותר משילוב המילים "עזבת אותי", חזירי אליי"  ו-"לב שבור" בשיר של יוסי גיספן.
אבל בשנייה שפתאום היה על מה לשחק, כשפתאום היינו לפני סנסציה, והיינו לשבריר שנייה רלוונטיים, שוב צף מה שמבדיל ספורטאים עצומים מספורטאים רגילים. פדרר לא הטניסאי בגדול בהיסטוריה בגלל ה"דרופ שוט" היפהפה שלו. קובי לא יזכר כאחד הגדולים בגלל הג'אמפ שוט המושלם שלו. הם יזכרו כחלק מהגדולים בדורם בגלל היכולת שלהם לתפקד בצורה עוד יותר מדהימה מבדר"כ- בזמן שהכסף על השולחן. וזה אולי מה שחסר לנו בעיקר במדינה כיום. ווינרים.
אז אולי נבנה על ההם, נו, אתם יודעים, אלה שישחקו בערב –  חבורת האמריקאים, עם  מאמן יהודי מיובא –  אולי זה מה שיביא את הנחת? גם הם שיחקו בלי לחץ עד הערב, כי לא היה בעצם מה להפסיד. הערב זה כבר סיפור אחר. ושוב תימדד גדולתם האמיתית בזמן הכסף.
ואם זה לא יעבוד, עוד לא אבדה תקוותינו –  פוליטיקה חדשה, בנט, לפיד, חזרת הקלאב- מד בתורכיה, תומר חמד , ביברס נתכאו, לי קורזיץ. נמשיך להאמין, כי אין לנו ארץ אחרת.

אם אהבתם, תנו ב-like,  אם ממש אהבתם תנו ב- share. לעמוד הפייסבוק.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

רק תשואות
בתיאבון

3 Comments

תומר 22 במרץ 2013

זה צד אחד.
הצד השני- זו תוצאה שכמעט כולם בישראל היו קונים לפני המשחק.
למרות שבסוף שפכו לאגר – כל הכבוד להם.

שיימס ברשת 22 במרץ 2013

דווקא ציינתי את שני הצדדים כאן.
" וכשנבחרת נותנת משחק הירואי ומסיימת ב-3:3 .. – אנחנו יוצאים שבורי לב…"

עדי 23 במרץ 2013

מבינה אותך.
בתור אוהדי ספורט אנחנו תמיד מתאכזבים שלא קיבלנו עוד קצת. בעיקר אם באנו בלי ציפיות ( או שהתכוננו לתבוסה ופתאום אנחנו ב3-1 20 דקות לסוף).
אז המסקנה היא לא לצפות. זה אנחנו כבר יודעים.
ועוד מסקנה היא שכדורגל משחקים 90 דקות (+4..)
ו.. שהכדור הוא עגול ( לא קשור אבל, התחשק לי)..
אז-זה מה יש ועם זה ננצח. או לא.

Comments closed