היה כיף. תחזרו מהר!

משחק מספר 7 סימל את כל הפלייאוף. היה כיף, מתי מתחיל שוב?

ה-NBA הולכים לים.

ה-NBA הולכים לים.

הכיף נגמר. וזה היה כיף גדול. מעולם לא הסתרתי את העדפתי לאליפות של הספרס אבל אני חושב שבסופו של דבר מיאמי הייתה הקבוצה הטובה ביותר לאורך השנה והיא ראויה לאליפות הזאת. כל הכבוד ללברון, וויד, אלן, באטייה והחברים שהצליחו לצאת מהרבה בורות, הראשון שבהם, בור הציפיות הגדולות ולקחת את האליפות באק-טו-באק.

אני חושב שמשחק מספר 7 ייצג נאמנה את כל הפלייאוף שראינו:
קודם כל, הוא היה בלתי צפוי – במיאמי לברון קלע טוב מבחוץ, ווייד היה מצוין ובאטייה הביא את האקס פקטור. מצד שני, בספרס, לנארד היה בלתי נתפס, דנקן עשה מה שהוא עושה כבר 200 שנה וזהו. כל השאר חושך. ועדיין, לאורך 47 דקות וחצי סן אנטוניו היו לגמרי במשחק. לא ברור איך. לעזאזל, הם היו רחוקים ליי אפ אחד של דנקן משוויון 40 שניות לסוף!
בנוסף, המשחק השביעי נשלט לחלוטין על ידי הכוכבים. כמו שצריך להיות בפלייאוף. דנקן מול לברון. וויד מול ג'ינובילי ופארקר. או בעצם לאנרד. ממילא הוא היה הכוכב היציב של השלישי לאורך הפלייאוף הזה. וכמו שהוכח רבות בעבר, במשחק שביעי אין תחליף לנסיון. עם הפלייאוף האדיר של דני גרין הוא קצת השכיח את העובדה שהוא שחקן חסר נסיון במעמדים כאלה. וככזה, הוא היה חלש מאד היום.
ומעל הכל, הוא הוכרע הרבה בגלל פציעה. אז אמנם אם תשאלו את פופ הוא יגיד שפארקר ישב בחוץ, 40 שניות לסוף בגלל החלטת מאמן. אם תשאלו את פארקר איך הוא הרגיש הוא יגיד:”I just didn’t play well. לא יזכיר במילה את הפציעה. בגלל זה הם כל כך גדולים כמו שהם. אצלם אין תירוצים. אבל אצלי יש. את האמת צריך להגיד. אז אולי הפציעה הזאת התקזזה עם זו של די ווייד (סליחה, three)? אולי, אבל אני חושב שהמשמעות של פארקר בספרס משמעותית הרבה יותר.

מבחינה מקצועית אני חושב שקשה להסביר את מה שראינו, שוב כמו כל הסדרה הזו. ריי אלן 0 נקודות. כריס בוש 0 נקודות. לא הזוי? אבל בצד השני אנשים משמעותיים גם כן לא הגיעו – הזכרנו את גרין. גם את פארקר.
ועדיין – הייתה תחושה שמיאמי שולטת בזה לאורך כל הדרך. למה? ההסבר לפי דעתי הוא שבמשחק כזה, בו רוב השחקנים הרבה מתחת לרמתם, נראה שמספיק לברון גדול אחד. וכשהזריקות של לברון מבחוץ נכנסות הוא הכי גדול, כי פשוט אין איך לעצור אותו. ניצן פלד חושב שהיום ראינו את לברון נותן תצוגה "זנית" כי הוא ניצח משחק קריטי בלי לכפות את עצמו, כשהוא נותן למשחק לבוא אליו. אני עדיין חושב שזה יותר פשטני מזה. כשהקליעות נופלות הכל יותר פשוט לו. כמו במשחק 5 נגד אינדיאנה. ההגנה נותנת, הוא זורק, זה נכנס וזה קל. פעם ב- יש לו כזו תצוגה. בדרך כלל, בפלייאוף, זה לא המצב. הקליעה שלו מחצי מרחק ומשלוש לא מספיק יציבה, הוא לא יכול להסתמך עלייה ולכן לא רואים אותו ככה ב"שליטה". כדי להסיק שיש לו הילוך נוסף של "זן" אותו הוא מצא היום אני אחכה להופעות קונסיסטנטיות של קליעה כזו בעתיד.
קבוצות בוחרות את הרעל שלהן מול לברון. בדרך כלל הן בוחרות לתת לו את הזריקה. והן בוחרות למות עם זריקות מבחוץ. אבל היום לברון הוכיח מהפתיחה שהוא בא ממוקד ועם יד יציבה. לכן אני מאוכזב מפופוביץ' שלא עשה שינויים. למשל אני מאוכזב, שלא ראינו יותר דקות של דיאו הארוך שומר על לברון.
אבל עם כל הניתוחים האלה, בסוף המשחק מוכרע מדברים כמו שלשה עם הלוח בשנייה לסוף הרבע השלישי של צ'אלמרס שעקבותיו לא נראו היום מצד אחד. ובצד השני, החטאת ליי אפ דקה לסוף של אחד השחקנים הטובים בהיסטוריית המשחק. כי הסדרה הזאת, מעל הכל עשתה צחוק מהפרשנים והניתוחים: תהייה סדרה צמודה, רגע כל קבוצה מנצחת בהפרש אדיר, ואז משחק 6 מגיע. אנדרסן הוא האקס פקטור, ועכשיו הוא לא משחק משחק שלם. וויד פצוע, ווייד אדיר. מנו גמור, מאנו בשיא קריירה, מנו מחריב את משחק 6. ופופוביץ. ואלן ודני גרין ובוש. ולברון. ולברון. ולברון…

ואולי זה מה שהיה כל כך נפלא בפלייאוף הזה. הוא נתן לנו דמויות עגולות. הרבה פנים וגוונים. ואני חושב שכדאי שנתחיל להתרגל לזה. בעידן הזה, עידן האינטרנט והאינסוף מדיות, הכל מסוקר ממרחק מילימטר, כל אחד יכול להביע את דעתו ולכל אחד נקודת מבט שונה.
ואסיים בביקורת עצמית קלה – כמי שגדל על ג'ורדן, ובדיוק בתקופת המעבר מאין אינטרנט להכל באינטרנט, צריך להבין שבימינו כבר אין ממש גיבורי על. לאו דווקא כי פעם היו יותר, פשוט כי היום אנחנו יודעים הכל. את כל האמת. מסי (אולי) מעלים מס. קובי ודוייאט (אולי) לא סובלים אחד את השני. לברון "ההחלטה" ג'יימס שחצן. לברון "מאקרון אוהיו" הצנוע. אני לא אומר שצריך להפסיק את האבחנות וההשוואות, כי אחרי הכל, זה מעניין, אבל אולי צריך לתת מבט בתמונה הכוללת, ולא לחפש את השחור והלבן. לא בכדי אחד הספרים הכי מצליחים בעת האחרונה זה ההוא עם הגוונים והאפור.

יאללה, איך נגמר לנו ככה פתאום. מה עושים? חושבים על השושלת של הספרס שחוזרת שנה הבאה כנראה לסיבוב פרידה, על קובי שחוזר עם מוטיבציית על כדי לקחת אליפות שישית (ושביעית??), רוז ושיקגו המרתקים שיכולים להפוך לקבוצה הכי כיפית באזור, ההשתפרות של אינדיאנה, נסיון חוזר של OKC. ועוד ועוד ועוד. איזה כיף יהיה, כבר לא יכול לחכות!

איזה סרט!* **
שלום כיתה א'

תגובות

  • מתן גילור

    טוב, אני ממלא את האתר היום בתגובות על ג'ימס, אבל כל פעם מישהו מביא זווית אחרת, אז זה נדרש.
    עמית, התיאוריה שלך פשוט לא מתיישרת עם הנתונים.
    לברון קלע היום באחוזים שהוא קלע כל העונה. אלה האחוזים שלו וזוהי יכולת הקליעה שלו. ד"א, אלה % יותר טובים משל...טוב נו, אני לא רוצה ללכת לשם.
    אני מסייג ואומר שאם התיאוריה שלך הינה לגבי משחקי פלייאוף, אז כדאי שתגיד את זה. אבל רגע, בעצם הוא קלע 44% מהשלוש מול אינדיאנה (או משהו כזה).
    בקיצור, SA הצליחו להוריד לו את האחוזים או האנרגיות שבזבז בשמירה על פארקר התזזיתי או שסתם לא הלך לו בסדרה בזריקות מבחוץ, אבל הקליעה במשחק 7 היא הסטנדרט (מבחינת %) לא היוצא דופן.

  • עמית זילברבוש

    א. אתה צודק - הוספתי חידוד, אני מדבר בעיקר על הפלייאוף. מה שקורה בעונה הרגילה, מה לעשות,פחות משמעותי.
    ב. אחוזי הקליעה הגבוהים שלו הם לאו דווקא הסטטיסטיקה הנכונה להסתכל עלייה במקרים אותם ציינתי, אלא סטטיסטיקת הקליעה מחצי מרחק ומשלוש. מודה שלא נברתי בנתונים המדויקים של הפלייאוף הזה אבל ראיתי הרבה משחקים וכך זה נראה מענייני. אם תראה לי נתונים סותרים של התאוריה הזו, אודה בטעות בראש חוצות :)

    • יריב

      קל לבדוק את האחוזים שלו לשלוש.
      האחוזים בעונה הרגילה היו 40.6%, בפלייאוף 37.5%.
      אם מחלקים לפי סדרות פלייאוף מקבלים:
      מילווקי: 27.3%
      שיקגו: 35.3%
      אינדיאנה: 44.1%
      סן אנטוניו: 35.3%

      כמובן שהנתונים של הסדרה נגד סן אנטוניו כוללים את המשחק האחרון, עד אליו האחוזים שלו לשלוש בסדרה היו 29.2%.

      • עמית זילברבוש

        תודה יריב.
        פחות מ-30 אחוז עד היום אלו נתונים טובים שנותנים פרספקטיבה לעמדה שלי, אבל לדעתי הם לא מראים את כל התמונה כי היום מה שהלך מצוין הוא לא רק השלשות מהמקום אלא גם הג'אמפרים מחצי מרחק תוך כדי תנועה ואחרי חסימה.
        בכל מקרה,מתן, עם הנתונים האלו, יותר קל לך לשקול את העמדה שהצגתי כאן?

        • מתן גילור

          לשקול כמובן, להסכים לא ממש :)
          אם ניקח את הגמר המזרח, אז זו עליה מהעונה הרגילה.
          בכל מקרה, היום הוא קלע יופי וזה מה שמשנה.

        • יריב

          ההבדל קטן מכדי שאפשר יהיה לטעון ברצינות שהוא נותן מידע, לדעתי. "חוק המספרים הקטנים". לברון לקח בסדרה הזו 2.3 ריבאונדים התקפיים למשחק, מול הגנה שסוגרת מצוין לריבאונד, לעומת 1.2 בעונה הרגילה. מה זה אומר? בערך כלום, המספרים קטנים מדי. בדומה לזה, 7 מ 24 (שלשות בששת המשחקים הראשונים) הם אחוזים נמוכים, אבל המספרים כל כך קטנים שאין לזה שום מובהקות. 9 מ 24 היה נראה נורמלי לגמרי, ולא נראה לי סביר שאפשר לבנות טענה על הפער הזה.

          • איציק

            יריב,
            אתה צודק שהמספרים קטנים מידי כדי לומר משהו קונקרטי, אבל מה שבכול זאת נראה זו השונות הגדולה כנראה אפילו לא ברמת הסדרות כי אם ברמת המשחקים (שם המספרים הקטנים משפיעים הרבה יותר כמובן ומשמעותם קטנה יטתר). בכול זאת זה מראה על איזושי חוסר יציבות על קליעה מרחוק. מעניין לראות האם שונות כזו (לאורך תקופה ולא במשחקים בודדים) יש גם לקלעים הגדולים: רג'י, פיירס, אלן, או שזה מאפיין קלעים סבירים הרבה יותר.

          • עמית זילברבוש

            ממוצע הפלייאוף של לברון משלוש עומד על משהו כמו 32%. זה מתפרש על 8 עונות וכמעט 600 זריקות. אלו מספרים "פחות קטנים"
            מעבר לזה, הייתי שמח לבדוק גם אחוז הקליעות שלו מחצי מרחק בפלייאוף לאורך הזמן - אני בטוח שהוא נמוך משמעותית ממה שראינו אתמול. אבל זה ממצריך מחקר יותר מעמיק שאני לא יכול לעשות כרגע.
            בכל מקרה, אני עומד מאחורי הטענה למעלה.

          • יריב

            ממוצע הפלייאוף בקריירה שלו עומד על 32.2%, אבל ממוצע העונה הרגילה שלו בקריירה עומד על 33.7% (ולא 40). זה נראה כמו משהו שעשוי להיות מובהק, אם כי גבולי (בין השאר, אם יש הבדלים בין עונה לעונה יכול להיות קשר בין ההצלחה העונתית בקליעה למספר משחקי הפלייאוף).

            איציק, שונות ברמת המשחקים זה דבר שקיים תמיד, פשוט בגלל שהמספרים כל כך קטנים שזה כמעט מחויב המציאות. אם ניקח כדוגמה את ריי אלך בעונה הקודמת בה זכה באליפות נראה את הנתונים הבאים לשלוש:
            עונה סדירה: 39.8%. פלייאוף: 39.6%
            אטלנטה: 40.0%
            קליבלנד: 16.7%
            דטרויט: 39.3%
            לייקרס: 52.4%

            מילר בעונה בה הגיע לגמר הליגה:
            עונה סדירה: 40.8%, פלייאוף: 39.5%
            מילווקי: 28.1%
            פילדלפיה: 47.2%
            ניקס: 43.6%
            לייקרס: 37.5%

            עם זאת, למרות שמדובר בקלעי שלשות באחוזים דומים סגנון המשחק שלהם אחר, יכול להיות שהם לא נקודות טובות להשוואה.

  • יריב

    אני חייב לומר שנראה לי מוזר מאוד להזכיר את ההופעה הגדולה של לאונרד ולומר שבמשחק שביעי חייבים נסיון באותה פסקה. לאונרד, להזכירך, סיים עכשיו את עונתו השניה בליגה.

    לעניין הישיבה של פארקר בחוץ, ג'ינובילי ופארקר דיברו על זה במסיבת העיתונאים, ונתנו הסבר טכני סביר, הצורך לרווח יותר את המשחק סביב דאנקן בעזרת קלעים בגלל הפיגור. בתור קלע שלשות פארקר לא בין המובילים של סן אנטוניו. לפציעה שלו בוודאי היתה השפעה על המשחק, אבל אני לא בטוח ששם.

    • עמית זילברבוש

      מסכים - זה אכן נראה מוזר כשזה פסקה אחת ליד השנייה, אבל אני עומד מאחורי הטענה הזו. לאנרד הוא היוצא מן הכלל כאן לדעתי.
      לענין הישיבה של פארקר - כן, שמעתי אותם אומרים את זה. ממש לא השתכנעתי. את כן??
      אני יכול לנמק למה לא השתכנעתי, למשל בעובדה שיש מספיק קלעים על המגרש, לנארד, גרין ומאנו, כדי לאפשר לפארקר, שהוא קלעי מצוין מחצי מרחק וקצת פחות טוב משלוש להיות על המגרש, אבל עזוב- הפוזשיין הכי חשוב שלך בעונה לעלות בלי שחקן ההתקפה מספר אחת שלך? לא רואה לזה טעון לוגי באמת משכנע.
      התשובה של פופ נראתה לי הרבה יותר הגיונית:"החלטת מאמן". תוכל לפרט? "לא". קיצר - עזבו אותי, אני לא רוצה לספר לכם למה לא העלתי אותו.
      זה מה שנראה לי, זה מתיישב דיי טוב עם היכולת שלו ואיבוד הצעד הראשון בחדירה לאורך שני המשחקים האחרונים ובמיוחד היום. אולי אני טועה. אבל ככה זה נראה לי.

      • יריב

        אני לא בטוח מה מירידת היעילות שלו בשני המשחקים האחרונים קשור אליו ומה להגנה של מיאמי, סתם ככה. לגבי ההסבר אני מסכים שאני לא רואה צורך שמוביל הכדור יהיה קלע טוב מבחוץ (הקליעה מחצי מרחק לא נראית רלוונטית לשלושה מהשחקנים בצורה שהספרס ניסו לשחק). מצד שני, מיאמי מצוינים בלחץ על מוביל הכדור, אם הם היו מוציאים ממנו את הכדור זה היה מאפשר להם לצופף יותר ואולי לעזור על דאנקן. דומני שהיה זה סבא שלי שהיה נוהג לומר "אם אני הייתי חכם לפני כמו שאשתי חכמה אחרי".

        • עמית זילברבוש

          סבאים זה עם חכם, אבל פחות רלווטי במקרה הזה.
          אני אומר שאין מצב שפארקר לא על המגרש אלמלא הוא פצוע. לא בדיעבד, לא בטיח.
          אפשר לדבר על טקטיקות, קלעים, הכל - בסוף לא תשכנע אותי שלולא פציעה, פופוביץ' לא עולה עם השחקן ההתקפי מס' 1 שלו לפוזשיין החשוב בעונה.
          פשוט לא נשמע לי סביר. מצטער. אולי אני טועה אבל ככה נראה לי.

  • בני תבורי

    רציתי שסאן אנטוניו ינצחו כי מיאמי הם פרוייקט גלאקטי מהסוג הלא אהוב עלי. מצד שני, למה אני לא יכול לא לאהוב את לברון כמו כולם?

    • עמית זילברבוש

      כמו כולם?
      בני, יש סיכוי שפספסת את מחול השדים של הימים האחרונים?
      אני ממש לא חושב שלברון הוא בקונצנזוס. ויש לא מעט סיבות לזה:
      "ההחלטה", השחצנות "not 1, not 2 not 3..."' הנאום המוזר הזה כאילו לא מגיל 16 האיש כבר הוכתר כג'ורדן הבא וחוזר ע"י כל העולם.

      בקיצר, אל תהיה קשה עם עצמך :)

      • מתן גילור

        שים לב למה הוא כתב: "למה אני לא יכול *לא* לאהוב את לברון כמו כולם.
        מכאן משתמע, שהו *כן* אוהב את לברון.
        כלומר, לא פספס כלל את מחול השדים.
        עמית, נכון בפסיכומטרי בחלק של ה: "לא..לא...בלי..." נפלת? ;)

        • עמית זילברבוש

          מתן - האמת שההפטלה שלך לא לגמרי נכונה. דווקא פיטלתי ציון בכלל לא רע בחלק של הלוגיקה.
          אבל תודה על התיקון, הפעם נפלתי בחוסר ריכוז.

          בני- שכח ממה שאמרתי. אנא הייה קשה עם עצמך ;)

  • roei034

    1. פארקר לא היה על המגרש כי לאברון שמר עליו מעולה!לא נראה לי שהצליח לקלוע עליו סל. על צלאמרס הוא חגג.
    2.עמית -גינובלי כן הופיע היום. רשמת שרק דאנקן ולאנרד.
    3.אכן הסדרה הגדולה מזה שנים. יכולה להיאבק על הסדרה הטובה ביותר אי פעם ,לדעתי. אם תזכירו לי סדרת גמר גדולה יותר ב25 שנים אחרונות אודה לכם.

    • אלעד

      סידרה טובה מאוד, אבל לא צריך להיסחף. הגדולה ביותר ב-25 השנים האחרונות זה שיקגו-פיניקס.

      • roei034

        שיקגו- פיניקס גם סדרה גדולה עם הסל ניצחון של גורדן? רק מה זה נגמר 4-2 כלומר סל הנצחון של גורדן -שאם לא המשחק היה הולך להארכה הרבה פחות דרמטי ממשחק 6 בסדרה האחרונה. פאקינג היה להם את האליפות ביד.25 שניות ו5 הפרש פלוס.ולחטוף שני שלשות בלי לבצע עבירה.

        • אלעד

          א. סל הניצחון לא היה של ג'ורדן. הוא אפילו לא היה מעורב במהלך. וכשנקלע הסל התוצאה לא הייתה שוויון. פיניקס הובילה.
          ב. אורך הסידרה לא קובע את גדולתה. לראייה הסידרה בין הניקס ליוסטון שנמשכה 7 משחקים והייתה גדולה כמו משחק צמרת בליגת א' צפון בכדורגל.

    • עמית זילברבוש

      1. לברון שמר עליו בחלקים גדולים מהסדרה. בוא נבדוק מליון מהלכים מכריעים של הספרס השנה. אתה חושב שנמצא עוד כאלה בהם פארקר היה בריא ולא היה על המגרש?
      מצטער, לא תשכנע אותי שפופוביץ' העדיף לעלות לפוזשיין המכריע של העונה בלי בכוכב ההתקפלי שלו מס' 1.
      2. ג'ינובילי היה so so. בטח לא משחק טוב שלו.

  • אייל

    שיימס כותב מצוין כתמיד. היתה סדרה בלתי נשכחת, באמת שאלה איזה ספורט ימלא את החסר בסיומו של פלייאוף נהדר.
    נותר להתכונן לדראפט הקרוב (תמיד מסקרן) ולחזור להתמרמר על המאמן המשופם שמחריב את הקבוצה האהובה שלי (הספרס כמעט השכיחו את זה שאני בכלל לא אוהד שלהם... קבוצה מדהימה).

    שבת שלום

  • עומרי

    הזכרת את דיאו, אבל הוא דווקא מנע מלברון את הצבע והפוסט אפ. מה שיכול לקחת מלברון את הזריקה מבחוץ זה דווקא שומר כמו דני גרין, שהיה חולה אתמול. שומר נמוך וזריז שנדבק ללברון לרגליים. כמובן שאז הוא יכול לקחת אותו לפוסט, אבל כאמור- זו יכולה הייתה להיות בחירה, ודווקא את זה פופ לא ניסה אתמול- כאמור, אולי כי גרין היה חולה.

    אבל מדהים שהספרס בכלל נתנו פייט, במשך העונה, בפלייאוף, בסדרה ובמיוחד אחרי שהפסידו את התואר במשחק שש. אני כאוהד ומעריץ של דאנקן הייתי שבור (ועכשיו אני מרוסק), לא יודע איך הם נתנו שוב את כל מה שיש להם.

  • Damion Mcguire

    להגנתו, הוא המשיך לזרוק. שלשה שקלע בניסיון שני צמצמה לשתי נקודות, 20 שניות לסוף. קוואי לאונרד המצוין (22 ו-11 ריבאונדים) קלע נקודה מהקו והכין את הבמה לרגע הגדול של ריי אלן. החטאה של לברון, ריבאונד ענק של כריס בוש ומסירה לאלן בפינה. "הוא עשה מה שריי אלן עושה", הגדיר זאת אריק ספולסטרה חצי שעה לאחר מכן, הרבה אחרי שאלן הציל את העונה של קבוצתו עם שלשה מהפינה חמש שניות לסוף.

Comments are closed.