פני רפאלוב כפני הדור

בדרך כלל אין לי הרבה עניין בעיסוק בהרכבים הפותחים של הקבוצות. מבחינתי יש מאמן וצריכה להיות לו אוטונומיה מוחלטת לבחור את השחקנים איתם הוא יוצא לקרב – אם זה בגלל שהשחקן בכושר הכי טוב, אם זה בגלל שיש בינייהם חיבור והוא סומך עליו או בגלל עיניו היפות. בסופו של דבר את המאמן ישפטו לפי התוצאות בכל מקרה. איך יגיע אל התוצאות האלה – זה בעיקר עניין שלו.

אבל סוגיית ליאור רפאלוב טיפה שונה בעיני. אין כמותה כדי לתאר את תרבות הספורט שלנו כאן, את "תרבות" התקשורת ואת המאניה דיפרסיה השוררת סביב הנבחרת הלאומית.

לפני המשחק נגד בוסניה לא יכולתי לפנות לשום מקום מבלי להתקל בסוגיה המרעישה – "איך יתכן שגוטמן מעדיף שחקן כמו גילי ורמוט על פניו של רפאלוב שנמצא בכושר הטוב בחייו". ואז ורמוט הבקיע שער. והנבחרת ניצחה. וגוטמן גאון.

לפני משחק נגד וויילס, אחרי הבקעת שער ניצחון בגמר הגביע הבלגי ובעקבות הפציעה של ורמוט, כבר לא היה שום ספק והדבר היה כ"מובן מאליו" – סופסוף הצדק נעשה ורפאלוב בהרכב.

והנה, בחלוף משחק נפל אחד, בו רפאלוב, יחד עם כל חבריו נתן תצוגה חלשה ביותר, הנה אני שומע שהיום, רפאלוב לא יהיה בהרכב. דווקא נגד הנבחרת שמולה יש לו את מירב המוטיבציה, שמארצה באו במיוחד לסקר אותו ואחרי משחק חלש אחד – רפאלוב כבר לא בתמונת ההרכב.
ולאף אחד זה לא נראה מוזר.

בתקשורת זה נלקח כמובן מאליו, לאנשים איתם דיברתי זה אפילו לא סוגיה. פתאום רפאלוב כבר לא בכושר הטוב בקריירה שלו. פתאום הוא כבר לא הלגיונר הטוב ביותר. משחק אחד חלש וגמרנו.

אז שוב, ולמען הסר ספק, העניין כאן הוא לא ליאור רפאלוב או בן שהר או ג'סיקה ראביט. מה שמפעים אותי כל פעם מחדש היא הצורה הכל כך טבעית בה ה-כ-ל נגזר ממשחק אחד. נראה שמעולם לא לקחו את המשפט "אתה טוב כמו המשחק האחרון שלך" לאקסטרים, כמו בסוגיית נבחרת ישראל.

אז אולי לפני הקביעות אחרי בוסניה "שזו הנבחרת המוכשרת ביותר מאז…" או אלו שאחרי וויילס ש"בחיים לא נגיע ליורו", ו"שהבעיה מתחילה בנוער"  (מוזר, לא שמעתי אף אחד טוען שאין כאן תשתיות ובניית שחקני נוער אחרי הניצחון על בוסניה) נפנים אמת אחת קטנה – אין לנו פשוט שום פרופורציות.

*

אם תרצו לשמוע עוד מהבלוג אפשר לעקוב בדף הפייסבוק של "שיימס ברשת" וכן בטוויטר.

אם אהבתם, השתתפו איתנו ועזרו לנו להמשיך את המסורת בדה-באזר.

*