ספורט – בשביל מה זה טוב?

בין גל מקל לאריאל הרוש. יצאתי לנסות למצוא כמה הסברים.

MekelHarush

האמת, רציתי לפרסם את הפוסט הזה אתמול, אחרי שגל מקל חימם את לבבות כולנו, והראה שבספורט "יש מגיע". לא רק למי שהכי גבוה, או הכי מהיר או הכי חזק. גם למי שעובד הכי קשה וחולם הכי גבוה. ואז הגיעו התמונות מאימון בית"ר ואיתן המלנכוליה של "למה זה חייב להראות ככה". למה קבוצה ואוהדים שכל כך חשובים לנוף הישראלי נשדדים על ידי חבורת עבריינים. אבל זה לא חייב להיות ככה, לא ניתן להם לגעת בדבר הכי אופטימי של החיים.

לפני כשבועיים עברתי ניתוח בברך, שחזור הרצועה הצולבת שנקרעה, למרבה ההפתעה בעת משחק כדורסל. ואני, אחרי קריירת כדורסלן חובבני מינוס, שלמרות זאת עברה בערך כבר כל פציעה אפשרית, לא באמת הייתי צריך את הניתוח הזה כדי לדעת שספורט מזיק לבריאות.
לפני כמה ימים דיברתי עם חבר בערך בגילי שחזר מהודו. הוא לקח החלטה אמיצה לעזוב את העבודה והחיים בארץ, ולצאת למסע. אחת המסקנות שלו כשחזר, הייתה להשקיע פחות בצפייה באירועי ספורט. "לעסוק בספורט זה מבורך" הוא אמר, "זה טוב לגוף וגם לנפש, אבל העיסוק ושרפת זמן יקר בצפייה בטלוויזיה בספורט נראה הרבה פחות חיוני לגוף ונפש האדם". לפחות לנפש שלו.
ולא יכולתי שלא לחשוב על דבריו ולנסות להצדיק לעצמי, מה התועלת שאני מרוויח מכל העניין. למה בכל זאת אני מקפיד להזיק לעצמי עם כדורסל 3 פעמים בשבוע (כשאני יכול ללכת), עם קריאת כל כך הרבה כתבות על ספורט ועוד יותר גרוע, גם חשיפת דעותי בפני הסכינים השלופים?
וזה נורא מוזר לנסות ולהסביר. איך מסבירים למה הרגל הוא הרגל? מה התכלית של מנהג שהוא כבר קבוע לאורך שנים? האם יש בכלל הסבר כזה? ובכל זאת ניסיתי להסביר למה אני עושה את מה שאני עושה. זה הנסיון שלי לבטא את הסיבות שלי במלים. אשמח לשמוע גם את שלכם.

מילדות להתרגשות – בתור ילדים אנחנו נשאבים לענפי הספורט השונים. הספורט נמצא מסביבנו כל הזמן. אנחנו גדלים על גיבורי הספורט בטלוויזיה ומנסים לחקות אותם. רובנו גם חולמים להיות כמותם כשנהיה גדולים. ואז כשאנחנו גדלים ומבינים שמייקל ג'ורדן כבר לא נהיה, העיסוק בספורט מאפשר לנו להתנתק מ"חיי המבוגרים", לחזור לשעתיים לעסוק בתחרות שהיא לא אלימה אך מאפשרת לנו להוציא אגרסיות. To get physical. פעילות שבה נוכל להרגיש גיבורים לרגע, לנצח בשנייה האחרונה, להתגבר על המכשולים.
ומעבר לצרכים בפעילות גופנית לשם בריאות, מה עוד נותן בריאות לנפש יותר מאשר האפשרות להוציא אנרגיות תוך כדי הגשמת חלומות?

ספורט ואומנות – עד היום, לראות מישהו נותן כדרור או שניים, עוצר ועולה לג'אמפ שוט שנכנס בסוויש זה אחד הדברים היפים ביותר בעולם לדעתי. פעם אמרתי את זה לחברה שלי והיא נתנה לי מבט כזה מוזר שהרגשתי כאילו אמרתי לה שאני גלגולו של ישו.
אבל השורה התחתונה – כמו לראות עלייה לרשת אחרי מכה עמוקה בטניס. כמו להבין מערך הגנתי מושלם של מילאן. כמו לשמוע את ה-64 ב-E מינור של מנדלסון, כמו לראות זווית צילום בסרט של טרנטינו. כמו לקרוא ניטשה.

הספורט המתח והריגוש- הפילוסוף, אלבר קאמי אמר שהוא למד במגרש הכדורגל על החיים יותר ממה שלמד באוניברסיטה ובספרים. איפה בחיים שלנו עוד, ניתן למצוא כמו בספורט את הקיצוניות של אהבה, שנאה, התרוממות רוח, דיכאון? ועל אחת כמה וכמה בימינו, עם שלל הריאליטי TV, שם הכל מבויים ומכתיבים לנו מתי להתלהב ומתי להתרגש, מתי להיות עצובים וממה לשמוח. איפה אפשר למצוא מתח שהוא באמת באמת אמיתי? אם בנות (וסליחה על הדוגמא השוביניסטית אבל תזרמו עם הרעיון) היו מבינות איזו חוויה אמוציונלית ומאחדת עוברים חברים שמשחקים או צופים במשחק כדורגל הן לא היו מזלזלות בכך שאחרי ערב שלם איננו יודעים מדוע החבר הכי טוב שלנו התפטר מהעבודה ואיך הוא מרגיש עם זה…

הספורט כמיקרוקוסמוס – הרומאים כבר הבינו שספורט מגשר על פוליטיקה ושאר הצרות של החיים. כאילו לקחו את חוקי הטבע והחוקים האנושיים והכניסו אותו לתרחיש שבו אף אחד לא מת (אצל הרומאים דווקא מתו אבל היי, העיקר שהקהל נהנה). זה כמו חיסון- מכניסים לך את הצרות של החיים בקטנה כדי שאתה תוכל להתמודד עם החיים באמת. בימינו, אני כבר ראיתי ישראלי, בריטי ואיראני קופצים אחרי שמנצ'סטר יונייטד הבקיעה בדקה ה-86 שער לליברפול. כשגרתי בטיוואן, כל יום ב-4 וחצי הייתי נפגש במגרש עם ה"חבר'ה". את שמותיהם לא הכרתי. חוץ מלהגיד "פאול" בסינית לא ידעתי מילה משפתם ועדיין, בקלות רבה העברנו רשמים על המשחק הענק שנתן איברסון יום קודם. ואת הלילה בו דרק שארפ המציא את נס ז'לגיריס ואני התחבקתי עם ילד מיוזע שבטח טרם עבר גיל בר מצווה שישב לידי, אני לעולם לא אשכח.

LoveSport2

כי בסופו של דבר, זה פשוט מאוד דבר יפהפה. אם זה דרבי הכדוריד בראשון, מאבק ענקים על הדשא של ווימבלדון, קהל הפועל בדיאלוג עידוד עם מתן נאור, חברים שנפגשים לראות מכבי כל חמישי, לשמוע את שימי ריגר כל פעם מחדש מסביר שיש הבדל של 4 שניות בין שעון הזריקות וסוף הרבע, לחזות ב- “You’ll never walk alone” באנפילד.

וכשלפעמים, כשאפילו בספורט אני מרגיש כל כך חסר אונים מול תמונות של רוע מנצח את האור, אני נזכר באנשים כמו גל מקל שחולמים הכי רחוק ורודפים אחרי החלומות שלהם תוך אהבת אין קץ למה שהם עושים. אני נזכר באנשים אמיצים, כמו אריאל הרוש, שאני לא יודע איך ימצא כוחות אבל מקווה שהוא בכל זאת יצליח להשאר בבית"ר, כי לא מגיע לאנשי החושך לנצח. לא בעולם החלומות שלנו. לא בספורט.
וכשאני נזכר בכל זה, אני יודע שמדובר כאן פשוט בעניין של אהבה, וכל עוד אני אוכל, אני אמשיך להיפצע מלעסוק בספורט, במגרש או על הנייר. כי ככה זה עם אהבה. היא בוחרת בנו יותר משאנחנו בוחרים בה.

*
אז אלו היו השני רופי שלי בנושא. ועכשיו,
ספורט – בשביל מה זה טוב, בשבילכם?

*

*עמיתי לדה באזר, איציק אלפסי שם לינק בפוסט הקצר והממצה שלו על יוזמה חדשה – בית"ר "ימקא" ירושלים. אני אינני אוהד בית"ר כידוע, אבל אני יודע מה דעתי על חשיבות היוזמה, ולכן עשיתי לייק. מוזמנים לחשוב מה דעתכם שלכם על העניין.

** לתגובות הערות, או סתם "חיבוב" – אתם מוזמנים להציץ גם בעמוד הפייסבוק של הבלוג.

סדרות או לא להיות – זאת השאלה
עונת המלפפונים 18: פרסום ראשון? פרסום מטעה/מתן גילור

תגובות

  • עדי

    בשבילי ספורט זה פיצה ומשפחה בחמישי בערב. בלי הברזות.
    ולשמוע את אמא שלי צורחת על השופט במשחק ליגה ג של הנוער במושב.
    ולהתחבק עם ילד בן 12 בשער 11 כששארפ קולע סל ניצחון.
    או להתבאס שגנבו לי ת׳אוטו אבל, זה היה במשחק של אנדיוני שנצחו בשובר שוויון במערכה 5..

    זה הביחד. וההתרגשות. והזכרונות ;)

    • עמית זילברבוש

      עדי,
      שכחת פרט חשוב:
      "
      ..להתבאס שגנבו לי ת׳אוטו אבל, זה היה במשחק של אנדיוני שנצחו בשובר שוויון במערכה 5...
      בערב יום כיפור!!!!
      "

      :)

      • עדי

        איך אפשר לשכוח?!?? אבל היה משחק ענק
        אגב, עוד דבר שספורט בשבילי: פרנסה. והרבה :)

  • S&M

    War, what is it good for... :-)

    • matipool

      אחד הפרקים הגדולים ..

  • אלעד

    יש לי שאלה, רק לשם הויכוח:
    בחודש וחצי האחרון רצה בטלביזיה תוכנית האח הגדול. התוכנית הזו מסתבר מוציאה מאנשים אמוציות ברמה שהספורט מוציא כמתואר בכתבה. אנשים משקיעים יומם וליל, בטיקבוקים, העלאת פוסטים לפייסבוק, וסימוסים לפייבוריטים שלהם. לכל אחד יש דיעה על כל ויכוח שמתחולל בבית. השבוע יצא אחד הדיירים, ומייד קרא מעל הפייסבוק שלו לכל העם לצאת לכיכר רבין (!!) ולהפגין נגד התוכנית.
    מגלומן זו לא מילה. אבל לא זה העניין. העניין הוא שאין לי ספק שיש אנשים שממש הולכים לעשות את זה. ומקריאת הטוקבקים באינטרנט (רק לצורך סיפוק היצר האנתרופולוגי שלי) אני מגלה לחרדתי שהרבה אנשים תומכים בסוגי התנהגות שלא הייתי מכנה נורמטיבית בשום צורה.
    והרי השאלה - מה בעצם ההבדל בין זה לבין צפייה באירועי ספורט ועידוד הקבוצה שלי? שאלה פרובוקטיבית, אני יודע...

    • שמעון כסאח

      אין הבדל, תוכניות ריאלטי זה הספורט עבור אלו שלא אוהבים לצפות בספורט.

    • עמית זילברבוש

      אני רוצה להאמין שהבדל אחד עיקרי הוא קודם כל שבספורט השחקנים הם המשפיעים על התוצאות, להבדיל מבתכניות ראליטי שם ברור שהכל מזויף ומכוון לאן שההפקה רוצה.
      בשנים האחרונות, עם התגלות עוד ועוד מכירות משחקים ההנחה שזה לא המצב בספורט היא לא ברורה מאליה. על אותו משקל יש יגידו שגם ב-NBA לדוגמא יש את ההפקה (סטרן.
      אבל אני עדיין תמים...

      • dtnsgl

        WWF - הריאליטי הראשון :)

    • י'

      בספורט, בניגוד לריאליטי, יש גם עניין של יכולת. זוהי תחרות אמיתית של יכולת, ללא כל הדרמה מסביב שרק אותה מצליחים למכור בתוכניות הריאליטי (אפילו תוכנית ריאליטי של יכולת ממשית כמו מאסטר שף 90% מזמן התוכנית מוקדש למריבות ולאינטריגות בין המשתתפים ולא ליכולת הבישול שלהם).
      הספורטאים משקיעים את כל חייהם בשביל להגיע לרמה שאליה הם הגיעו ונותנים את כל כולם לספורט. בריאליטי, כל מה שאתה צריך בשביל "להצליח" זה פה גדול וחרא של אישיות.

      בנוסף, בספורט (ואני מדבר על ספורט אמיתי, לא מה שיש בארץ...) יש כבוד ליריב. רק עכשיו ראינו את הכבוד שיש לחברים ממיאמי ליריביהם מסן אנטוניו, תראו בוימבלדון איך כל משחק מסתיים בלחיצת יד מתורבתת. מישהו רואה את זה קורה בתוכנית ריאליטי?

      ובקיצור, כל הסיפור שקורה עכשיו בבית"ר הוא חומר מצויין לריאליטי וכל קשר בינו לבין ספורט הינו מקרי בהחלט.

    • ג'וני

      אלעד
      אנשים הולכים להפגין כי התכנית מכורה ומושחתת והאח גדול עבר על חוקי הבית.

      גילי שהיה הדייר הכי פופולרי קופח על ידי האח הגדול שהוציא אותו בכוונה רע בערוץ 2 כדי שהוא לא יזכה העונה לעומת זאת את ציר הרשע שהשתמשו חאורך כל העונה באלימות מילולית בבית לא הוזהרו אפילו פעם אחת .
      לאנשים פשוט נמאס שהאח גדול עושה צחוק מכולם ולכן ההפגנה היא מוצדקת .

      • המאמן

        כל ספורט הוא תחרות.
        ריאליטי הוא תחרות ולכן הוא ספורט.

        תרבות היא אוסף ערכים הקובע התנהגות.
        תוצר תרבות הוא היישום בפועל של אותה תרבות.
        ריאליטי וספורט הם תוצרי תרבות.

        תוצרי תרבות גבוהה מצריכים ידע מוקדם על מנת להבינם.

        האח הגדול הוא ספורט באיכות נמוכה.

      • אלעד

        ג'וני, השאלה שלי היא לגבי ההפגנה או לא. ברור שדעתי לחלוטין שונה מדעתך, פשוט חבל לי להשחית על זה את זמני היקר. השאלה שלי נגעה לכך שאנחנו רואים בספורט כסוג של זירה שבה מותר לתת דרור ליצרים הכי לא רציונליים שלנו, וכשהם משתחררים בזירות אחרות (כמו ריאליטי) זה פחות מובן. למשל, אני לגמרי יכול להבין אוהדים של קבוצה שקופצים למזרקה אחרי אליפות. אני ממש לא מצליח להבין אלפי אנשים שמחכים לאלירז שדה בכיכר העיר כדי להריע לו על כך ששרד בבית מלון 3 חודשים.

  • אזי

    ספורט זה כמה דברים שונים

    אם זה קבוצה שאתה אוהד, זה מאוד דומה לאהבה. לא צריך להסביר למה צריך אהבה נכון.
    אי אפשר להסביר את סערת הרגשות (החיובית) שקפצה עלי בנס ז'לגיריס או באליפות בכדורגל שנה שעברה (ובעוד המון מקרים) ואי אפשר להגיד שזה לא תורם לנפש שלי.

    אם זה לא אהדה, אלא צפיה בספורט מתוך עניין - זה לא פחות מקריאת ספר או לפחות צפיה בסרט טוב. אתה לומד על תרבויות, אתה מנחש מערכים, אתה מנתח טקטיקות. אתה חושב.

    וספורט חובבני, מעבר לזה שזה (רוב הזמן) טוב לבריאות, זה משחרר אמוציות, זה מטפח בך רגשות ויצרים, תחרותיות, קבלת הפסדים, רצון להשתפר, מדידה מיידית של יכולות.

    ספורט הוא הרבה יותר טוב מרע.
    האוהדים המדוברים של בית"ר, לא מתעניינים בספורט.

  • מתן

    טור נהדר .
    מזדהה עם הכל .

  • דטלף שרמפ

    פוסט יפה ומרגש. מזכיר לי שלפני שנתיים הלכתי עם חבר לפאב לראות את המשחק השני של מכבי מול קאחה לבורל בהצלבה. הקרינו שם על מסך גדול והרבה אנשים ישבו שם וראו את המשחק. המשחק והסדרה היו נראים די אבודים, וכשפארגו קלע את הווינר שוט המפורסם, כל מי שישב שם קפץ על הרגליים והתחבק עם האנשים שלידו. מאוחר יותר חשבתי שאין יותר מדי דברים שיגרמו לאנשים בוגרים שלא מכירים אחד את השני לשמוח ככה ביחד מדבר שלא באמת משפיע על חייהם כהוא זה.

  • אפי

    כתבה מדהימה! תודה רבה.

  • אריאל

    איזה פוסט יפה. לכמה שניות עשית לי טוב על הלב. תודה

  • austin "all in" powers

    שיימס ידידי,
    כתבה משעשעת, זוית מעניינת שמעלה חיוך!!
    מזדהה עם רוב התגובות, אך לא חוכמה... שיימס ידידינו הפך להיות פוליטיקאי לעת נכות (רפואה שלמה אגב) כי אין פה נכון או לא נכון.... רק "הביחד. וההתרגשות. והזכרונות" כמו שכתב עדי.אך אולי לא רק - למרבה האירוניה (והצער) מהות הספורט באה לידי ביטוי בפציעה שלך (ושלי...קרע בתאומים) ושל רבים אחרים שדחפו את גופם לקצה גבול היכולת ומעבר (עד הפציעה) בשביל עוד נקודה, ריבאונד, מסירה, מדרון משופע וכו'. שקיבלו את הכאב בברכה רק בכדי שקבוצתם (או הם עצמם) יזכו ביתרון או , מי יתן, לניצחון!!!
    וכל זה למה אתם שואלים? לכבוד, להיות הטוב ביותר, להרגיש שאפשר, שמותר לחלום. זהו מבחינתי מהות הספורט - ותוך כדי, ללמוד דברים על האופי שלך ,שכנראה, לא היית מגלה בכלל.
    עם כל הכבוד לצפיה בספורט (ואני מבלה הרבה זמן בזה....תשאלו את אישתי...או שלא) הסיפוק בהצלחה מכה/קליעה וכו' היא האומנות והכיף (ומקור לתיסכול רב כשזה לא קורה).
    בכל מקרה שיימס, תודה!
    תודה שבזכות הפוסט שלך הקדשתי כמה דקות לחשוב, לחייך, לקלל והכי חשוב להתגעגע למגרשים!

    • עמית זילברבוש

      תודה, למרות שאני לא בטוח למה התכוונת ב:"..שיימס ידידינו הפך להיות פוליטיקאי לעת נכות..", אבל מניח שזוהי אינה מחמאה :)

      רק בריאות וחזרה מהירה למגרשים.

  • Amir A

    כי בספורט מתרחשים דברים. נודה על האמת, בחיי היומיום ארוע מרעיש זה כשאנחנו מצליחים להוציא חתיכת קליפה של ביצה שנפלה לנו לתוך הצלחת בזמן שטרפנו את הביצה וזאת מבלי ללכלך את האצבעות יותר מדי. חוץ מזה לא מתרחשים לנו בחיים יותר מדי דברים לא צפויים. הספורט מפצה על זה בכך שבפרק זמן מוגבל אתה יודע שיתרחשו דברים רק לא יודע מה הם. הספורט הוא הפיצוי על המונוטוניות המשעממת של החיים.

    • matipool

      בדיוק !
      ביום משחק של ליברפול , לא משנה כמה היום רע , אני יודע שבסופו יש לי את הדובדבן הזה ( לא ממש בעונות האחרונות אבל אני תמיד דביל אופטימי ) ואני פשוט נותן לכל הצרות לחלוף מעלי .

  • עוד אופיר אחד

    יופי של פוסט.

    אני עדיין זוכר את המשחק הראשון שראיתי בטלוויזיה: בלגיה - ארגנטינה, מונדיאל 1982. בתור ילד בן שש, זה היה הרבה יותר ממשחק כדורגל, זה היה מדינת בלגיה נגד מדינת ארגנטינה, בלגים נגד ארגנטינאים, העולם הגדול מול העיניים שלי.

    ככה אני רואה את הכדורגל עד היום. זה לא סתם משחק. לא משנה אם מדובר בקומוניסטים של ליבורנו, האנרכיסטים של סט. פאולי, הפשיסטים של לאציו או הבאסקים של בילבאו, כדורגל מייצג קהילות וערכים. סביב עוד איזה אירועי יכולים להתאסף המוני אנשים שמאמינים באותו דבר ולעודד את הנציגים שלהם?

    אפשר לטעון שזה נהרס בשנים האחרונות בגלל הגלובליזציה והכסף, אבל לדעתי גם עכשיו הכדורגל מייצג את הערכים החדשים של הקהילה: תאגידי ענק שזוכים להערצה רק בגלל שהם גדולים ומצליחים, בלי שלמעריצים שלהם יהיה אכפת בכלל מה עומד מאחוריהם.

    באותה מידה, רוב חובבי הספורט אוהדים את הקבוצה הכי גדולה ומצליחה שהם מצאו, כדי שיוכלו להתגאות שהקבוצה שלהם היא הכי גדולה ומצליחה.

  • Zak

    יופי של פוסט. סתם מתוך סקרנות, מה עשית בטאיוואן? (גרתי שם בעצמי לפני קצת יותר מעשר שנים. לימדתי אנגלית)

    • עמית זילברבוש

      תודה.
      לימדתי אנגלית גם כן.
      החבר/שותף שלי שם נשאר עוד כמה שנים, למד סינית, והיום חיי בשנחאי.
      תקופה חווייתית שלא תשכח!

  • אורן

    אשרך, אהבתי מאוד. חסכת לרבים מאיתנו את הדרך להסביר לבנות הזוג שלנו "מה זה ספורט בשבילנו"

    תודה בשם כולם

  • אורן

    אחד הפוסטים, צריך לשתף לטובת כל מי שאוהב ספורט ולא מקפיד בקריאת בלוגים.
    לפני עשר שנים בערך נכנסתי מדדה לבית של דודה שלי אחרי עוד נקע ממשחק 3 על 3. היא אמרה לי בפרצוף דואג ומתוך אהבה בלבד - כל הזמן אתה נפצע בכדורסל, אולי אתה לא צריך לשחק.
    בראש חשבתי לעצמי "לא לשחק כדורסל? אז מה אני אעשה? זה כמע להציע לי להפסיק לאכול." אבל עניתי "כן, אולי" כי קשה להסביר את האבסורד שבמחשבה הזו. מאז עברתי עוד כמה נקעים, דלקות וכד' אבל האבסורדיות שבמחשבה נותרה כפי שהיתה.

    עוד אהבה גדולה שלי היא מוזיקה ולכן יש הרבה חיבורים בין מוזיקה וספורט שמציפים אצלי את תחושת האהבה הבלתי מוסברת הזו - מקהלת עשרות האלפים של ליברפול, יש בי אהבה של אריק איינשטיין, sirius של Alan parsons project, השיר love of my life שפעם שמעתי שמועה שפרדי מרקיורי כתב על ליברפול - זו כנראה שמועה מונפצת לחלוטין אבל האסוציאציה התאימה לי אז אמצתי, וגם כמובן שיר הפרומואים של הדראפט של שפר שהיום מתאים יותר מתמיד הודות לגל מקל: עוד ועוד ועוד ועוד, אף פעם אל תפסיק, אל תפסיק לחלום!

    אחלה פוסט!

  • ניינר

    אני קרעתי את הצולבת במשחק הכדורגל הקדוש של יום ששי אחר הצהריים ונאלצתי לתלות את הנעליים...אין דבר שחסר לי יותר למרות שחלפו כבר 15 שנה מהפציעה הארורה. מאחל לך שהניתוח יצליח ותחזור לשחק במהרה!

  • עומר

    ספורט בשבילי זה לראות חבורה של אינדיבדואלים (שחקני כדורגל) יוצרים הרמוניה מתוך תנועה ותיאום, מעבירים ביניהם את הטמפו ומכניסים זיזים לשקעים עד לקול נקישה מספק.
    ספורט בשבילי זה לחלוק תהפוכות אמוציונליות עם אנשים שמלבד הספורט והקבוצה אין לך שום דבר במשותף איתם.
    ספורט בשבילי זה אומנות אינדווידואלית, קרב מוחות המתנהל ברבע שנייה המכריע בין ניסיון אגואיסטי ויומרני לסלאלום או קליעה גרדניוזית.
    ספורט בשבילי זה לקרוא פרטים מינוריים עד השעות הקטנות של הלילה, רק בגלל שאתה רוצה להבין את המשחק "רק עוד טיפה".

    • austin "all in" powers

      קצר ולענין!!!
      מסכים עם כל מילה, רק חסר לי ה"לעשות" בנוסף ל"לראות"

  • Oded

    אהבתי!
    אני זוכר עד היום על זכרונות הגול בעקב במשחק בכיתה ז' שהביא לנו את אליפות השכבה והמסירה באויר עם הטעיה לזריקה במשחק של יום שישי עם החבר'ה.
    היכולת ובעיקר התקווה והזכרונות לרגע אחד של כוכבות זה הספורט בשבילי....

  • אייל

    שיימס, אחלה פוסט!
    ספורט זו פשוט התמכרות- לרוב, התמכרות נהדרת. מי שלא נולד לתוך זה, מתקשה להבין מה הקטע בלראות מכבי בכל חמישי בערב, גם אם זה משחק לא חשוב, למה לעזאזל לקום באמצע הלילה לראות משחק פלייאוף ב-NBA וכו' וכו'. להבדיל אלפי הבדלות מהזוועה שנקראת "האח הגדול", פה מדובר על ריאליטי אמיתי- האמוציות אמיתיות, התחרות אמיתית וההנאה מהצפייה- אמיתית!
    כל הכבוד לגל מקל, שהוכיח לנו שוב, שבשביל להגיע ל-NBA לא צריך להיות הכי מוכשר, אלא פשוט באמת (אבל באמת) לרצות את זה. יישר כח!

    • אורן

      עוד הבדל בין ראליטי לספורט זו העבודה רבת השנים ואין ספור הקשיים, החלומות והאכזבות שמובילות להצלחות בספורט. עבודה קשה והתמדה זה אחד הדברים שאני הכי מעריך באנשים באופן כללי, לא רק בספורט, ולכן כשאני צופה בספורטאים אני תמיד חושב גם על זה ומזדהה איתם.
      אין את זה בראליטי כמו האח הגדול והשרדות. דוקא בכוכב נולד ו the voice וכד' לחלק מהמתמודדים יש קצת מזה ולכן אני לפעמים כן נהנה לצפות בהם.

Comments are closed.