יוסטוןמיטה

אחרי שהופתעתי במהלך העונה, אחרי שהמשכתי לזלזל בהם בסדרה מול הקליפרס עד משחק 6 הבלתי נשכח, ואחרי עוד שני משחקים צמודים מול הקבוצה הכי טובה ב-NBA, כנראה שאאלץ לבלוע את הצפרדע, ולענות לעצמי על השאלה הבלתי פתורה – איך היוסטון האלה כל כך טובים??

אמנם אנחנו נמצאים ב-2:0 בסדרה, ואמנם אני עדיין מאמין שזה יגמר במשהו בין 4:0 ל-4:1, ובכל זאת אחרי שני משחקים צמודים, לראשונה אני רואה סדרה שאני מתקשה להסביר לעצמי מה קורה בה. מתקשה לשים את האצבע מה הרוקטס עושים שכל כך מקשה על הווריירס.

אז עם כמה נקודות ואולי תובנות מהתגובות ננסה ליישר את העניין הזה (ועל הדרך אולי להביע את אי הסכמתי עם כמה מהדעות שהושמעו כאן בפוסטים של אתמול).

1. הגנת חילופים
יוסטון מאכילה את ג"ס בדייסה שהווריירס בישלו. הלוחמים היו ידועים במשך העונה בהגנה מעולה שמתבססת על חילופים כשמרכזה דריימונד גרין שיכול לשמור על כל עמדה במגרש. והנה יוסטון ראתה כי טוב, ומחליפה על כל חסימה של סטפ. ג"ס מנסים להעניש במשחק פוסט אחרי החילוף, במיוחד על ג'יסון טרי, אבל בעזרת המון "דיפלקשיינס" של מסירות מהפוסט גורמת לג"ס לאיבודים. אתמול ג"ס איבדו 16.
בנוסף הנסיון העיקש לנצל את המיסמאצ' על ידי משחק פוסט פוגע בשטף ההתקפי של ג"ס שרוב התרגילים שלהם לא בנויים על בידודים אלא על תנועה וחסימות.

כל זה טוב ויפה עד הרבע הרביעי שם לקרי נמאס מהקבוצתיות ואחרי כל חילוף לקח את השומר הגבוה והאיטי, אם זה הווארד או אם זה ג'ונס, ועם הסטפ-באק ג'אמפר תפר אותם פעם אחר פעם. מה זה משנה שאתה מכריח את הזריקה הכי קשה שקיימת במשחק אם בסוף זו התוצאה? או כמו שמישהו שמבין קצת בזריקות קשות היטיב להסביר את זה:
קובי על קרי

 

2. "הכפפה"?

הרבה זמן לא התרשמתי משחקן שעשה שינוי משמעותי במשחק שלו כפי שאני מתרשם מג'ייסון טרי. מגאנר התקפי, טרי הופך לעלוקה אמיתית ורודף אחרי קרי די בהצלחה בכל החסימות. אמנם קשה להגיד שזה לגמרי עוזר בהנתן שהקוסם קלע 33 ו-34 בשני המשחקים הראשונים, אבל כדאי לשים לב שמטווח השלשות ברבע הראשון באו אחרי הרדמויות (שערורייתיות יש לציין) של הארדן ופרג'יוני מיד אחרי שטרי ירד, והסלים ברבע האחרון באו אחרי חילופים (ראו סעיף 1.). עוד כדאי לשים לב שקארי סיים את משחק 2 עם מדד +\- של מינוס 11.

3. שובו של הקאמבק
הוא ילדותי ומעצבן, הוא לא משפר אף אלמנט במשחק שלו וכל הזמן מרוח לו חיוך אדיוטי על הפרצוף, אבל עם ממוצעים של 16.6 נק', 14 רב' ו-2.3 בלוקים אין ברירה אלא להודות – דווייט הווארד חזר להיות מפלצת בפלייאוף הזה.
*אז מישהו אמר שלהארדן אין עם מי לשחק?

3. יצירתיות הגנתית
לא האמנתי שיגיע הרגע הזה אבל הנה הוא כאן – אני נאלץ להחמיא לקווין מקהייל. במשך שנים ראיתי איך מייקל, קובי, ווייד ואחרים מקפיצים עד גמר השעון וקולעים פעם אחר פעם זריקות שכולם יודעים שהם הולכים לשים בעוד המאמנים משאירים את השומרים שלהם כברווזים לטווח סוף סוף רואים מאמן שבשלוש התקפות מכריעות ברציפות יוצא לדאבל אפ אגרסיבי על הכוכב ונותן להאריסון בארנס להכריע את המשחק. וזה כמעט עבד.
* הגנות מטומטמות? אני לא חושב ככה.

4. ג'יימס פאקינג הארדן
ואם נפתח ברז המחמאות הקשות למה לעצור במקהייל. אפשר להמשיך להגיד מה שרוצים על ההגנה של גרין (באמת מדהים), בוגוט וקליי. בשורה התחתונה, הם פשוט לא מוצאים פתרון למכונה ההתקפית המדהימה הזאת שנקראת ג'יימס הארדן. אם עד היום זה עוד היה נראה נוראי עם סחיטת העבירות הבלתי נתפסת, במשחק 2 זה היה הכל מהכל – בפיק, בבידוד, בפוסט, חדירות, חצי מרחק, שלשות אס' על הריצפה לג'ונס, בשמיים להאוורד – הכל.

5. סף שבירה
פעמים רבות פרשתי את זה כאפטיות וחוסר אכפתיות אבל אני מתחיל לחשוב שמדובר במשהו אחר. נדמה כאילו יוסטון כולה לוקה בתסמונת דיוויד בלוט'נטאל או כפילו הפחות מוצלח ג'ו אלכסנדר – סוג של אוטיזם קבוצתי של אדישות, אבל כזו שהיא חיובית. לא משנה מה קורה, כמה שלשות רצוף הם חוטפים מקרי, כמה החטאות עונשין סמית' והאוורד מחברים, הם בשלהם, נשארים במשחק, ממשיכים בתכנית. זה התבטא בחזרה מהקבר מול הקליפרס. זה מתבטא גם עכשיו. אז אולי אדישות היא לא תכונה כ"כ רעה אחרי הכל.

ובכל זאת, למה זה לא מספיק?

א. כי ג"ס קבוצה באמת מדהימה.
ב. כי ג'וש סמית' השבית את האוורד ממשחק 1.
ג. כי ג'וש סמית' (וכל הצוות המסייע) לא הופיעו למשחק 2.
ד. כי צריך גם קצת מזל בחיים (ואולי החלטה יותר טובה של הארדן: או שנייה קודם לג'ונס שחתך לסל לבד, או שנייה יותר מאוחר להאוורד כדי לשים אותו לצעד וחצי ולא לתקוע אותו על קו השלוש.
*אף סנטר חוץ אולי מאנטוני דייויס לא היה יודע מה לעשות עם הכדור שם, לדעתי זה לא ממש קשור ליסודות).
ה. כי סטף קרי.

וכמה רעיונות כדי שהסדרה הזאת תמשך יותר מחמישה משחקים:

א. האק –א- בוגוט – עד כמה שזה לא פופולארי, אם יוסטון רוצים לנצח אני חושב שכדאי להם מאד לשקול את המהלך. בוגוט קלעי עונשין מחריד של 52% עונתי שיורד ל-20% בפלייאוף (אמנם מדגם זעום) – אם יוסטון יאלצו את קר להוריד את בוגוט לספסל זאת תהיה בעיה הגנתית קשה לווריירס.

ב. הצוות המסייע – יוסטון יהיו חייבים יותר תרומה. בעיקר ברואר וג'וש סמית'. העברתו של סמית' לחמישייה היתה קלף מנצח נגד הקליפרס אבל לדעתי כדאי לשקול להחזיר את ג'ונס לחמישייה. הפיק שלו עם הארדן עובד מצויין, וסמית' חשוב לצבירת הנקודות של החמישיה השנייה. במשחק 2 ברגע שעלו המחליפים, ג"ס ברחה ל-17.

ג. אולי, סתם רעיון, הצעה, ככה מקורית – לא לעזוב את סטפ קרי!!!
הכיסוי של כל מי שהוא לא ג'ייסון טרי על סטפ במשחק 2 היה פשוט שערורייתי. אז אם זה עדיין לא לגמרי ברור, ותכלס, באמת עוד אין מספיק הוכחות ברורות בנושא אז אולי מקהייל ירצה לעבור על זה שוב:
אם צריך לבחור בין שלשה של איגודלה לשלשה של קרי – לא עוזבים את קרי.

– אם יש מתפרצת וכולם מתכווצים לצבע – לא עוזבים את קרי.

– אם נשארה שנייה לסוף הרבע, והכדור בשלושת רבעי מגרש – לא עוזבים את קרי.

 

– אם הכדור הלך לשירותים ובדרך עצר ליד תעלת השחקנים – לא עוזבים את קרי!!!

ושיהיה בהצלחה…
משחק 3 הלילה יגדיר אם יש כאן סיכוי לסדרה או שאפשר להתחיל להתכונן לדריימונד גרין מול לברון, וקר נגד הכמעט עוזר מאמן שלו.

*

אם תרצו לשמוע עוד מהבלוג אפשר לעקוב בדף הפייסבוק של "שיימס ברשת" וכן בטוויטר.

*

תמכו בדה באזר

"כל היום רק כדורסל בראש שלך"
וואו, איזה אבסורד