צילום מסך מאתר ערוץ הספורט

צילום מסך מאתר ערוץ הספורט

 

תסתכלו על התמונה הזאת ותראו אותנו. מה שאתם רואים זוהי לא אחיזת עיניים ולא טעות מדגם. באופן קבוע הטור של משה פרימו מקבל הכי הרבה תגובות באתר ערוץ הספורט. ולא מדובר ב"קצת יותר" – מדובר בסדר גודל יותר. וככל שהטור יותר דמגוגי, יותר חסר ביסוס ויותר מתריס, כך כמובן  הטראפיק גדל.

אז אולי תגידו שרוב רובן של התגובות הן קריאות נגד הכותב והאינטגריטי המקצועי שלו. ואני אענה, האם זה משנה? הרי בעידן בו הכל נמדד לפי טראפיק, למי אכפת מה חושבים האנשים על התוכן?
ותגידו שזה הטריק הכי ישן בספר – לכתוב טורים מתריסים ולצאת כנגד אוכלוסיה מאד גדולה כדי לספוג תגובות נאצה נלהבות. ואני אחזיר שוב עם אותה תשובה – כשמס' ההקלקות הוא שקובע, כל השאר לא מעניין את מי שסופר את הכסף.

העניין הוא שלכתוב כתבות מתלהמות ונמוכות זה משתלם. כמה פעמים מישהו או משהו עצבן אתכם וכל מה שרציתם זה לספר ולפרסם כמה האיש הזה הוא גרוע, כדי שכולם ידעו?
מצד שני, כמה פעמים קראתם כתבה שהסכמתם איתה וזה משך אתכם לכתוב טוקבק בתחתיתה בסגנון: "וואלה, מסכים". הרי זה משעמם. זה לא הטבע שלנו כנראה.
כשאני מסתכל סביבי על פוסטים בפייסבוק, ציוצים בטוויטר או סתם התנהלות יומיומית, אני רואה שרוב מה שאנחנו מתעסקים בו זה ביקורת שלילית. זה הרבה יותר פיקנטי ועוקצני לרדת על מישהו, על דעתו, על התנהגותו. זה הרבה יותר פופלארי. לפרגן זה משעמם.

אם הסכמתם עם הקביעות האלה אולי גם לכם המסקנה מהבהבת באדום + הכיתוב "בלעדי" בכותרת. רוב האנשים רוצים את דמויות הליצן כמו פרימו, שרף, זוהר וקופמן כדי שיוכלו ליהנות מלשנוא אותם. וזו גם בדיוק הסיבה שאלו האנשים שהם פני תקשורת הספורט שלנו.

וזו בעצם הסיבה שהרהרתי לאחרונה האם כדאי להפסיק לכתוב על תקשורת הספורט ב "עונת המלפפונים". הרי יתכן שבעצם אני חלק מהבעיה. הרי עצם זה שאני כותב על פרימו, גורם לכך שהמעסיקים שלו השיגו את מבוקשם. תשומת לב גוררת הקלקות שגוררות כסף וגורר חיזוק מעמדם של האנשים שאותם אני מבקר. כולם מרוצים. חוץ  ממני. ואולי מעוד כמה.
אני שואל את עצמי לעיתים תכופות: "כל עוד האח הגדול שולט ברחובות, יצר המציצנות גובר על המקצועיות והצהוב שולט, במובן הרע של המילה (ויש שיגידו שמדובר פה  בטאוטולוגיה) – האם יש טעם להמשיך לכתוב על עוולות התקשורת?"

מצד שני, יש לפעמים גם נאות מדבר. הנה, מחאה ציבורית עצומה שהתגלגלה וגדלה לה הביאה לשינוי המשמעותי ביותר שראינו בתקשורת בשנים האחרונות עם הליכתם של הארבל והנוימן מסדר יומנו (לפחות הראשי).
ורק לפני יומיים התבשרנו על כך שאיציק זוהר ולירן שטראובר פוטרו מערוץ הספורט בעקבות הביזיון במשחק ההוקרה לניצן שירזי.

כנראה שאם אנחנו באמת רוצים להעלות את תרבות תקשורת הספורט בארץ יש להגביר את מסע ההסברה – אם יש כותב שהוא הסמן הימני לדרדור תרבות הדיון, פשוט לא להכנס לכתבה שלו. אם יש פרשן שמופיע בתכנית שמכתיבה סדר יום אלים, פשוט לא לצפות בה. אם יש באמת רצון לשפר את תרבות תקשורת הספורט בארץ צריך לכבוש את יצרנו ולהצביע בשלט ובעכבר.

האם אנחנו מסוגלים לעשות את זה? האם יש ביכולתנו לחשוב ולהחליט למי ניתן את "הקול שלנו"? כרגע אני לא בטוח. אז לפחות חשוב שתדעו – כל עוד זה המצב, והתמונה בראש הפוסט משקפת את המציאות – משה פרימו מנצח את כולנו.

ועל כך, כל עוד זה המצב, אני אעניק לכולנו שישה מלפפונים.

 

6

*

אם תרצו לשמוע עוד מהבלוג אפשר לעקוב בדף הפייסבוק של "שיימס ברשת" וכן בטוויטר.

*

תמכו בדה באזר

*

 

 

פני רפאלוב כפני הדור
עונת המלפפונים 51: פרשת הירש ונבחרת ישראל