חלוץ הורס

בשבוע שעבר חזרתי מטיול באיטליה. שיאו היה המשחק בסאן סירו בין מילאן לנאפולי. בשבילי זוהי פעם ראשונה שביקרתי בהיכל המפואר הזה ומשחק כל כך מרתק, עם שני מחנות אוהדים חמים ומטורפים כאלו – לא יכולתי לבקש יותר.
אמנם קקה נפצע מספר ימים לפני המשחק ולכן הוחמצה החוויה של משחק החזרה של הגיבור המקומי. גם אל -שעראווי ומונטוליבו היו ברשימת הפציעות – אבל אפילו חוסר המזל הזה של מילאן (ושלי) לא העיב על החוויה האדירה.

רק דבר אחד קצת הרס – הדבר הזה הוא מריו באלוטלי.

זה ניכר מהשנייה הראשונה. כבר בעלייה לחימום רואים את כל השחקנים עולים בריצה לדשא, ורק באלוטלי מתהלך בהליכת הטווס שלו לכיוון המגרש. כולם מתחממים בריצות ומתיחות ורק הגביר משתעשע עם הכדור.

אז אם נניח שאני ממילא בא משוחד לשפוט אותו, ותנועות גוף הן רק פרשנות שלי, כשמתחיל המשחק הדברים ברורים לחלוטין. כבר בדקות הראשונות מגיעות שתי החמצות גדולות של החלוץ, ובהמשך שער מהיר של נאפולי, וההצגה של באלוטלי מתחילה. מילאן ממשיכה לשחק טוב והכדורים לא נכנסים. בכל הזמן הזה באלוטלי בועט מכל מצב ומכל מרחק, ונראה שהוא לא ממש סופר את חבריו להתקפה. תוך כדי באלוטלי לא שוכח ליפול על הדשא בכל רגע ששחקן יריב עובר על ידו. הרבה מהנפילות מתאפיינות כמובן גם בהתפתלות על הדשא, כזו שנפתרת עם נס רפואי כעבור מספר שניות כשמהשחק מחודש. אני בטוח שהרבה פעמים אכן מבוצעת עליו עבירה, ובטח אני, ממרומי היציע לא יכול לקבוע – אבל תדירות הנפילות של השחקן, שגודלו וכוחו רומזים על יכולת דיי טובה להישאר על הרגליים, היא פשוט אבסורדית.

בתחילת המחצית השנייה נאפולי מכפילה את היתרון, באלוטלי סוחט פנדל, ומחמיץ אותו. מכאן תצוגת הנפל רק מתעצמת. גם כשמגיעים אליו שני שחקנים, הוא ממשיך לנסות להשתעשע במקום לשחרר מהר לשחקן הפנוי. עוד נפילות, עוד צעקות על השופט, דחיפות עם שחקני נאפולי, והגרוע מכל קורה בדקה ה-92. באלוטלי מבקיע שער מדהים בבעיטה לחיבורים.

אחרי השער באלוטלי לא רץ להביא את הכדור לעיגול האמצע. הוא לא מרים את חבריו לקבוצה עם אמונה שניתן גם להשוות. הוא פונה באדישות וחוזר בריצה קלה לחלק המגרש של מילאן. מילאן מפסידה 2:1. בסטטיסטיקה נרשם שבאלוטלי הבקיע גם הפעם. אה, וכמובן שהוא לא שוכח לרוץ אל כיוון השופט עם השריקה, כשרק אנשי קבוצתו שתופסים אותו בכח, מונעים ממנו לעשות משהו גרוע יותר. והוא גם מקבל אדום.

אז אמנם גם לבאלוטלי יש סיבות מקלות – סביר להניח שהוא בועט כל כך הרבה כי זוהי בעיקר ההוראות שהוא מקבל מהמאמן, וגם לו מגיעה הביקורת. לדעתי ההתבססות הבלתי מאוזנת על באלוטלי בהתקפה פוגעת במילאן, ששחקניה תמיד מחפשים איפה הוא נמצא, ובכך מפספסים הזדמנויות ושחקנים פנויים אחרים.
ברור ששחקני ההתקפה האחרים נהנים פעמים רבות מתשומת הלב הגדולה שמקבל החלוץ הענק. עם זאת, אני בספק כמה שמחת משחק יש לפולי ומטרי, חבריו של באלוטלי להתקפה, ביודעם שכמה חופשיים שלא יהיו, על אסיסט ממנו הם יכולים רק לחלום, ומסירה תתקבל רק כשבאמת אין ברירה.

ואתם יודעים מה הכי מרגיז? שבכל הנוגע ליכולות טכניות באלוטלי הוא קלאסה. שתי דרגות לפחות מעל כל האחרים במגרש. רואים את זה בכל נגיעה שלו בכדור – אם זה בבעיטה המצוינת בשתי רגליים, עצירת הכדור והחזקתו. אבל טכניקה זה לא הכל בספורט. מה שיש בין האוזניים, והאופי חשובים לא פחות.

אני לא יכול שלא לתהות, איך קבוצות כל כך גדולות רואות רק את הצד הטכני של השחקן ולא נותנות מספיק משקל לעובדה שספורט בכלל, וכדורגל בפרט, הוא גם, ואולי בעיקר, משחק של אנשים. ואם יש לך בקבוצה שחקן שמתנהג כמו פרימדונה, חושב שהוא מעל כולם, שחקן שכל הזמן מתעסק בכל מה שמסביב, רב עם כולם ונראה שמה שמעניין אותו זה בעיקר הוא עצמו – טוב עד כמה שיהיה מבחינה טכנית, הוא נזק לקבוצה.

ובאלוטלי לדעתי הוא הורס קבוצות. כשהולך לו, והוא מבקיע את השערים אז הכל טוב, אין ריבים ואין הצגות (טוב, יש אבל פחות). אבל ברגע שדברים לא מסתדרים לו, זהו – שוברים את הכלים ולא משחקים. התחזויות, ריב עם כל מה שזז, היריב השופט, אפילו שחקני קבוצתו.

אני עוקב אחרי מילאן מאז היותי ילד. לא יכול לקרוא לעצמי אוהד שלהם אבל בין האיטלקיות הם בהחלט החביבים עלי. לכן, כואב לי במיוחד, שקבוצות כל כך גדולות, מסכימות לבטל את עצמן ואת הקבוצתיות שלהן על פני כוכב, גדול עד כמה שיהיה. התחושה היא שיש אהדה גדולה לבאלוטלי ביציעי הסאן סירו, אבל בשבילי, כששחקן כזה הופך לגיבור בקבוצה שאני אוהב, זה כבר לא אותו דבר.

אבל מעבר לרומנטיקה – אני חושב ששחקן בעל אופי כזה, שפוגע במרקם הקבוצתי, לא יכול להיות כוכב של קבוצת פאר, כי לטווח הארוך הוא עושה יותר נזק מתועלת. אני כבר מחכה ליום שבמילאן יבינו את זה. גם בליברפול…