מקאדו

 

הרבה מים זרמו בירקון בחמישה ימים האחרונים, משחקים 3 ו-4 הביאו לנו כל כך הרבה נקודות מעניינות כשהסדר נופץ, ואז חזר על כנו.
למען איזשהו סדר,  אנסה להתייחס לנקודות המשמעותיות ששינו את משחק 3 והמקבילות להן במשחק 4.

אז מה קרה במשחק 3?

המהלך המשמעותי ביותר במשחק 3 היה המהלך הזה…ממשחק מס' 2:

 1. רוטציה

אחרי שהתברר שקווין לאב לא כשיר למשחק 3, הצעות נזרקו לאוויר מכל עבר: "לשנות את הרוטציה", "יותר מוזגוב, יותר דלבדובה", "להאט את הקצב". טיירון לו שמע, והתעלם.
במקום זה הוא הכניס את ג'פרסון לחמישייה, קיצר את הרוטציה לחלוטין והעלה את הקצב לשיא. למעשה, החמישייה הפותחת שיחקה 87% (!!) מהדקות של שלושת הרבעים הראשונים (156.5 מתוך 180), כשהרבע הרביעי כבר היה לפרוטוקול.
החמישיה הזו עם תומפסון וג'פרסון הראתה דינמיות מקסימלית מתחת לסלים ולגמרי הוציאה עם הווריירס מאיזון. זה נגמר ב-52-32 לקאבס בריב' כשג'פרסון, תומפסון ולברון קוטפים 32 ריב', כמו כל ג"ס.

בפוסט סיכום שני המשחקים הראשונים בסדרה היו כמה נקודות שמתכתבות בצורה מצויינת עם מה שראינו במשחק 3:

2. שלשות

אחרי פלייאוף מצוין מחוץ לקשת קליבלנד התחילה את הסדרה עם 12 מ-44, 27%. במשחק 3 הם קלעו 12 מ-25, 48% מצויינים.
התייחסתי לאופן בו ההגנה של גולדן סטייט לא עוזבת את הקלעים אז במשחק 3 ראינו איך קליבלנד מוצאת דרכים להשיג את השלשות שלה, באופנים שלא מצאה בתחילת הסדרה:
בתרגילים מחסימה לקלעים:

 

בשלשות במעבר:

 

 

בנוסף, יכולנו למצוא גם מס' שלשות מעזרה בצבע שהשאירה קלעים פנויים בניגוד להגנת השלשות הטובה שראינו עד משחק 3.

זה מתיישב באופן ישיר עם נקודת הצוות המסייע, או בשמו השני, ג'יי אר סמית',שלא היה קיים בשני המשחקים הראשונים וסופסוף הופיע במשחק 3 עם 20 נק' כולל 5 שלשות.

 3. דריימונד גרין

התייחסתי להימור של הקאבס להשאיר אותו פנוי ואיך שהוא ניצל אותו במשחק 2 לקלוע 28 נק' עם 5 שלשות. במקביל, ציינתי שלדעתי זה הימור נכון של קליבלנד שיכול להועיל בהמשך הסדרה, עקב השונות ביכולת הקליעה של גרין.
וזה בדיוק מה שקרה. במשחק 3 דריימונד קיבל אותם מבטים חופשיים, רק שהפעם היה 0 מ-4 משלוש ומשחק חלש.

4. לברון
במקביל הזכרתי את הבעיה שיש ללברון השנה עם הקליעות מבחוץ, אבל ברבע השלישי של משחק 3 הכל פתאום הסתדר לרגע. לברון מצא את הזריקה שלו לפתע ועצר כל נסיון של הווריירס לחזור עם 4 מ-5 בג'אמפים מחוץ לצבע כולל שלשה במעבר.

 

5. קיירי 
הנקודה שהתבררה אולי כמשמעותית ביותר מהפוסט ההוא היתה התהייה לגבי משחק 2 והשאלה למה התחילו במהלכים של חסימה של עמדה 5 לקיירי כדי להשאיר אותו אחרי החילוף מול הסנטר של גולדן סטייט, אבל אחרי תחילת משחק מוצלחת לא חזרו לזה.
במשחק 3 קליבלנד הלכו לזה שוב ושוב ובכך ניצלו את חוסר היכולת לבצע חילוף אוטומאטי ומקסום היכולת של קיירי מול האיטיות של בוגוט וספייטס, פעם אחר פעם.

שימו לב למיקום של ספייטס, המגן של השחקן החוסם, וכמה הוא מאפשר לקיירי חופשיות

 

אני חושב שאלו היו המהלכים המשמעותיים ביותר בניצחון של משחק 3, ולזה בדיוק סטיב קר מצא פתרון במשחק 4, שהוכיח שוב שהוא אמן ההתאמות (סעיף 7)

6. אנרגיות

משחק מס' 3 הוכיח שגם כשמדקלמים במסיבות העיתונאים את כל הדברים הנכונים, "שעוד לא עשינו כלום", שהמשחק בקליבלנד הוא הכי חשוב" ,
"ש"אנחנו לא טובים יותר מהלייקרס" (או שכן), עדיין כשקבוצה אחת מגיעה עם התחושה שעשתה את שלה וקבוצה השנייה מגיעה עם החרב על הצוואר – זה מאד מורגש. האגרסיביות של קליבלנד הורגשה מהרגע הראשון וגולדן סטיייט לא ידעו להענות לאתגר הזה.

*

ואז הגיע משחק 4 – מה שמדהים אצל הווריירס זו היכולת שלהם להתעשת מיד אחרי הפסד

זה היה המשחק הכי צמוד של הסדרה שהלך קרוב עד אמצע הרבע הרביעי.


סה"כ נרשמו 18 שינוי הובלה במשחק.

שינוי גישה

השינוי המשמעותי איתו הגיעו הווריירס היה באגרסיביות, במיוחד בהגנה. מהרגע הראשון היה ברור שמקרה משחק מס' 3 לא יחזור.

7. דקות ועומס אל מול רוטציות רחבות

הנקודה המשמעותית ביותר שהכריעה את המערכה היא כנראה היכולת של המאמנים להשתמש בכלים שעומדים לרשותם. בהמשך למשחק 3, לו שמר על מגמת קיצור הרוטציות, כשלברון מסיים את מש' 4 עם 45 דק' וקיירי עם מעל 43. זה היה בעייתי במיוחד כשבין המשחקים היה רק יום מנוחה, בניגוד ליומיים בשאר הסדרה.
מצד אחד קשה לבוא בטענות ל-לו, שכן אלו היו משחקים לחיים או למוות ורק טבעי שיסחט את הכוכבים עד הקצה.
מצד שני, ברבע האחרון, כבר יכולנו לראות שהקאבס לא קלעו סל שדה במשך 6 וחצי דקות, כשהם הולכים לבידודים שוב ושוב ללברון וקיירי, שלא מסוגלים לקבל החלטות טובות, הרבה בשל העייפות.
לברון המותש נאלץ להתפשר על זריקות מבחוץ, רק שהפעם בניגוד למשחק 3, הוא חזר לסורו והן לא נכנסו (1 מ-5 לשלוש).
הביקורת על המשחק השבלוני של הקאבס ברבע הרביעי קצת מוזרה לי שהרי זה בדיוק סוג המשחק שהביא אותם עד לשם. זו רק עוד דוגמא איך כאשר משהו מביא תוצאות הוא מתקבל בברכה, אך כשהקאבס נראים כמו שנראו ברבע הרביעי הביקורת עולה.
מצד שני, אי אפשר להתעלם מהבוקס סקור ההזוי של המחצית השנייה, בה לברון וקיירי זרקו 33 מ-38 הזריקות של הקאבס, ובמיוחד מהנתונים של הרבע הרביעי – 2 זריקות שלא מהיד של לברון או קיירי:

4th Q

 

מהמשפחה של בוב

מנגד, יכולנו לראות את השימוש החכם של סטיב קר בספסל. הוא העלה מהאוב את השחקן ה-12 שלו, ג'יימס מייקל מקאדו, "משושלת מקאדו", כדי לאפשר לו להמשיך לשחק נמוך ומהיר, תוך כדי מתן מנוחה קצרה לדריימונד גרין והריסון בארנס. על מנת לסבר את האוזן – במשחק 3, מקאדו אפילו לא היה רשום בטופס המשחק!
עם מקאדו בהרכב, הוא צמצם למינימום את דקות הגבוהים המסורתיים שלו (בוגוט/איזילי/ואראז'או/ספייטס עם 15 דק' בלבד) ובכך פתר הרבה מהבעיה בהגנה מול החסימה של הסנטר לגבוה שהצגתי בסעיף של קיירי במשחק 3. כעת, כשאפשר לעשות חילופים אוטומטיים המהלך הזה כבר פחות אפקטיבי:

כשמאמן עולה לתחילת רבע רביעי של המשחק המכריע עם השחקן ה-12, ואחרי 3 דקות ברבע ההפרש רק גדל – יודעים שהוא עשה שחמט למאמן היריב.
עוד ראוי לציון – השימוש הקצוב בווראז'או שנכנס, הביא שינוי עם 3 ריב' התקפה ויצא.

8. שלשות
באופן לא מפתיע – הברומטר של הסדרה. אחרי משחק 3 עם 12 שלשות קליבלנד חזרה לסורה בסדרה עם 6 מ-25. גולדן סטייט מצידה, שברה שיא גמר עם 17 שלשות ב-47% מדהימים. והנה רוב הסיפור.

9. והיה גם את סטף קארי.

כמו שציינתי בפוסט הקודם, במשחקי החוץ הצוות המסייע בדר"כ פחות דומיננטי. הקבוצה שלו היתה צריכה אותו למשחק גדול אחד של ניצחון חוץ. והוא עשה בדיוק את זה.
מעניין בכל זאת לשים לב לכך שלא הכל תלוי בסטף. שימו לב לשני המקרים הדומים ממשחק 3 ו-4:

חסימה של בוגוט במשחק 3 שמסתיימת בזריקה קשה של סטף עם שני שומרים שקופצים עליו:

לעומת אותו מהלך במשחק 4 שמסתיים בשלשה חופשית לגמרי:

לטעמי זוהי עוד דוגמא לכמה צריך להיות מרוכזים מול הקבוצה והשחקן הזה למשך כל המשחק, משחק אחרי משחק, וכמה מהר נענשים כשלא עושים את זה.

 

10. שיפוט

כהמשך לסדרה גם בשני המשחקים האלו השיפוט אפשר משחק אגרסיבי במיוחד. אחרי מס' שריקות שגויות במיוחד כלפי הווריירס במשחק 3 ובמיוחד במשחק 4 (העבירה על איגי בסוף המחצית למשל) – הופתעתי במיוחד לשמוע את טיירון לו ולברון מעזים לרמוז שקליבלנד לא קיבלו שריקות. עוד יותר הפתיע אותי לשמוע את התקשורת במסיבת העיתונאים אחרי המשחק נותנת ללברון את חבל ההצלה הזה להאחז בו.
או שאולי אין מה להיות מופתעים בעצם.

*
עוד נושאים ששווה לדבר בהם אך קצרה היריעה וזמנם עוד יגיע:
קווין לאב – בעד או נגד
ההגנה של קארי במשחק 3.
דריימונד – ישחק או לא ישחק במשחק 5. וגם אם ישחק, האם הוא צריך פסיכולוג בהקשר המשיכה שלו לאיזורים מסויימים?
אם חייבים – הרבע האחרון של לברון – עוד לבנה במורשת הלא מחמיאה?
וכמובן שחייבים – לו VS בלאט. כמה כמה זה עכשיו?

*

משחק מספר 5 בלילה בין שני לשלישי ואז נדע אם לקליבלנד יש עוד בקנה עוד הפתעה שתשאיר אותנו המומים, או שלשם שינוי אצדק בניחוש שלי לגבי ה- 4:1 בסדרה הזאת, ו"נאלץ" להתחיל להתמקד בכדורגל ולחכות לבולט.
*

ואחרי כל זה, אולי כדאי לסיים בשני ציוצים שבעצם מסכמים הכי טוב את מה שראינו, מאדם שהניגודיות בין כמה שהיה יצירתי על המגרש לבין בנאליות ציוציו היא כרחוק סטף של משחק 3 לזה של משחק 4.

 

*

אם תרצו לשמוע עוד מהבלוג אפשר לעקוב בדף הפייסבוק של "שיימס ברשת" וכן בטוויטר.

*

אחרי שני משחקים ראשונים עולה השאלה - מי עשה את הכוחות?
גדולה תענה בגדולה. לפני משחק 7.