נתחיל מהסברון – לא כתבתי הרבה זמן. סיבות שונות ומשונות ניתן למנות כמו תינוקת בבית, הרבה עבודה וענייני בריאות, אבל כל אלה הם באמת תירוצים. והנה אנחנו שוב בימי פלייאוף, ואי אפשר להשאר רחוק מהמקלדת. אני כמובן מדבר על הסדרה המצויינת בין באר שבע ונס ציונה על העלייה לליגה הראשונה. אבל יש גם סדרות שם מעבר לאוקיינוסים, ואמנם נשמעים קולות כאילו עד עכשיו לא היה מספיק מעניין אבל עם כל הסיפורים, הנרטיבים וה-take that for data לי דווקא אין תלונות.

מה שאותי בעיקר מעניין זו רכבת ההרים או בשמה השני, סדרת חצי גמר המערב בין יוסטון לסן אנטוניו. מה שקרה שם הדיר שינה מעיני לאחרונה, שכן מהפכים כאלו בין משחק למשחק לא רואים כל שבוע. הייתי שמח לספר לכם שהנוסחא פוצחה ושינויים טקטיים גדולים ממשחק מס' 1 לשניים הבאים הם הם שהפכו את התמונה, אבל הנה ספויילר – אני לא חושב שזה המצב. לדעתי, וזו כבר השורה התחתונה, ההבדל העיקרי הוא ב-execution, ההוצאה לפועל. כשמדברים על ביצוע, לא מדובר בהכרח על ניצול מצבים בהתקפה, אלא גם על שמירת תכנית המשחק בהגנה – וזה מה שהטריד את הפופ במיוחד אחרי משחק 1.
והרי לפירוט.

הגנתית

ההתקפה של הרוקטס, ופה לא אגלה שום סוד חדש מתבססת על דבר כמעט יחיד והוא הפיק אנד רול של הארדן ומה שהוא יוצר ממנו עבור קלעי השלשות שמסביבו. כל זה תוך התבססות על התכנית מבוססת אנליטיקס ששמה כבר יצא למרחקים – זריקות משלוש, ליי אפים ועונשין. מי שזורק חצי מרחק, יעמוד בפינה.
התכנית ההגנתית שהכינו בסן אנטוניו למהלך הזה היא מעניינת במיוחד, בעיקר כי היא מתבססת בדיוק על מה שהרוקטס כל כך גאים בו ומוצאת את נק' התורפה. החוקים הם פשוטים:
א. בחסימה בין גארד לגארד (עמדות 1 עד 3) – חילוף אוטומאטי.
ב. בחסימה בין הארדן ל-4 (אריזה או אנדרסון בדר"כ) – עזרה קצרה וחזרה מהירה כל אחד לשחקן שלו (help and recover).
ג. בחסימה בין הארדן לעמדה 5 – אייס (Ice) מאד מאד נמוך – Ice זה רעיון ששוכלל בזמנו על ידי ט'יבודו בימיו בבולס שעקרונה הוא שהגבוה המגן נשאר מאחור ומחכה לגארד התוקף תוך שהמגן המקורי מנסה לחזור בזמן לפני שהתוקף עושה את הנזק. החוכמה בתכנית של הפופוביצ'ים היא ניצול העובדה שברוקטס אסור לזרוק מחצי מרחק, ולכן המגן מחכה מאד עמוק בצבע.

המקורי למטה לעומת של הספרס למעלה. שימו לב להבדלים בעמדה הגבוה.

המקורי של הבולס למטה לעומת של הספרס למעלה. שימו לב להבדלים בעמדה הגבוה.

בווידאו – חילוף ואז Ice נמוך:

היתרונות המשמעותיים –
א. מאפשר התמודדות של רק שני מגינים בלי צורך בעזרה מהקלעים.
ב. העובדה שהגבוה מחכה כ"כ נמוך מונע המצאותו ב-no man's land, ומקשה מאד את הזווית למסירת ה-lob שהארדן ככ אוהב לסנטר (קפלה בדר"כ) שמגיע מאחורה להאלי -אופ קל, כפי שניתן לראות פה ממשחק עבר בו גאסול נמצא הרבה יותר קרוב.

 

החסרונות –
א. משאיר את הארדן די חופשי ל-pull up  משלוש.
ב. מאפשר להארדן לצבור תאוצה בהגעה אל הטבעת מה שהביא לנו כבר מס' דאנקים בפרצופו של הגאסול.

פופוביץ' בעצם לא כ"כ "Fear the beard", ואומר לו "בוא תנצח בעצמך" תוך שהוא מנסה לעקר את שאר קלעי השלוש הקטלניים.
בנוסף, כמובן שאי אפשר שלא לציין את המאמץ הכביר של הספרס להמנע מלשלוח את הארדן לקו מה שהביא לפיתוח שיטת ההגנה החדשה, הרי היא שיטת ה "Dont Shoot"!
הכל כדי להמנע משליחת ידיים לאזור של הארדן, והניצול הציני אך אפקטיבי לעייפה שלו לסחוט מהמצבים האלה עבירות.

הכל טוב ויפה, בדקנו, ניתחנו, אבל….מה ההבדל מהמשחק הראשון?

1. אז ראשית, חייבים לציין את העובדה הפשוטה, הברורה והמתבקשת ביותר והיא המעבר של קאווי להארדן. הניסוי של דני גרין על "הזקן" מוצה מהר במשחק הראשון ומאז ברוב שלבי המשחק קאווי הוא השומר העיקרי שלו.
מעניין יהיה לראות, במידה שהספרס יעברו, איך זה ישפיע על המצב הפיזי של לאונרד בסדרה הבאה. מצד שני, אני לא בטוח כמה מצבם של רובוטים מושפע משחיקה.

2. ופה מגיע עניין ההוצאה לפועל של תכנית המשחק, עלייה פופוביץ' כל כך רגז. אפשר להניח שהתכנית לניטרול הארדן היא תכנית מגירה שעבדו עליה באימונים אבל לא זכור לי שתורגלה על רטוב. ואכן, במשחק 1 שימו לב לסיטואציה מעקרון הגנתי ב' למעלה, ואיך היא לא מבוצעת כהלכה:

דוגמא א' – אולדריג' מגיע באיחור גדול

 

דוגמא ב' – בסופו של דבר יש חילוף שמשאיר את אולדריג' לבד מול הארדן

 

דוגמא ג'  – ממשחק 3, כאן כבר המהלך ההגנתי מתבצע טוב , קאווי מספיק להגיע כדי להפריע להארדן בזריקה קשה.

 

 

במשחקים 2 ו-3 הסיטואציות בהן הארדן כדרר מול אולדריג' גאסול או דיוויד לי באזור קשת השלוש כמעט ולא נראו עוד לעומת המשחק הראשון שזה קרה 14 פעמים!

 

התקפית

אחרי שחפרתי רבות על ההגנה, אקצר בענייני ההתקפה אבל אי אפשר שלא לגעת בנקודה העיקרית:
אם היו שחשבו שהפתרון של סן אנטוניו לאתגרים היוסטוניים הוא מעבר להרכב נמוך וויתור על אחד הגבוהים, "לא לא לא" אמר פופוביץ' ורק העצים את הסתמכותו בצבע:

1. שינוי בחמישייה – פאו גאסול במקום דיוויד לי. אם במשחק הראשון לי שיחק 29 דק' ופאו רק 22, בשניים הבאים, גאסול עבר לחמישייה ושיחק 60 דק' (29,31) בשנייהם לעומת רק 27 של ליי (11,16). גאסול מאפשר אופצייה של ריווח כי הוא קלעי לא רע משלוש (לא רע? נסו כמעט 54% עם ממוצע שלשה למשחק העונה!). בנוסף פאו שחקן פוסט שיכול לנצל מיסמאצ'ים טובים יותר בעיקר על ידי מסירות מצויינות.

2. שינוי גישה – משחק הגבוהים. אם במשחק הראשון גבוהי הספרס זרקו יחד 12 זריקות (וקלעו 4, אולדריג' מסיים עם 4 נק') במשחקים 2 ו-3 הם כבר זרקו 29 ו-30 בהתאמה, כשאולדריג' חוזר להזכיר את הסופרסטאר שהיה רק לא מזמן.

3. קוואי – מה עוד יש להגיד. אם במשחק הראשון היה לו משחק לא קואייי עם 5 מ-14 מהשדה, בשניים הבאים הוא כבר עם 22 מ-36, מעל 60% מהשדה, מעל 70% מהשלוש. רובוט, כבר אמרנו?

נסכם?
אז מה היה לנו כאן? הרבה מילים, קצת ווידאו (סליחה על איכות הטלפון שלי) ובעיקר:

1. קאווי עובר להארדן.
2. ביצוע טוב יותר של התכנית ההגנתית של הספרס.
3. שינוי בחמישייה עם גאסול והתבססות התקפית רחבה על הגבוהים.
4. קאווי.
5. ראיין אנדרסון – היה מצויין במשחק הראשון, נראה שנפצע בפרק היד בשלהי משחק 2 ובמשחק 3 כבר היה עם משחק מאד אנמי ו 0 מ-4 לשלוש.
6. הארדן – אמנם משחק של 43 נק' בסופו של דבר במשחק 3 אבל בשניים האחרונים עם רצף של 23% משלוש ולא מקבל את השריקות שהיה רגיל להם ממהלך העונה – בין אם בגלל העבודה המצויינת של סן אנטוניו ובין אם בגלל ש…ככה זה בפלייאוף. וטוב שכך.
הארדן לא יכול להיות מרוצה מההופעה שלו בנתיים ובמירוץ בינו לבין פופוביץ', באופן לא מפתיע כרגע האחרון יוצא מורווח.

*

השורה התחתונה שלי פה, ואשמח להבין דברים נוספים בעקבות הדיון שיתפתח, הוא שאני חושב שלא היה כאן ניצחון טקטי של דאנטוני במשחק הראשון או שינוי משמעותי שעשה פופוביץ' בבאים אחריו. למעט המעבר הדי טבעי של קאווי להארדן ודגש על הגבוהים בהתקפה, השינוי העיקרי היה ביצוע יותר טוב של התכנית המקורית שהוצגה כבר במשחק הראשון. זה, ועוד כמה גורמים כמו קליעה פחות טובה של הרוקטס אחרי משחק 1, הביאו את הרוקטס לקלוע לראשונה העונה פחות ממאה נק' בשני משחקים רצופים.

ומה יהיה?

אני מנחש שיוסטון יגיבו, במיוחד הארדן, אבל קשה מאד מבחינתי לנחש לאן הסדרה הזאת תלך. בכל מקרה, סופר מעניין ומתקשה להבין את מתלונני הפלייאוף.
נכון שהכל רק עניין של זמן עד שנראה שוב את הדוראנטים נגד הלברונים בגמר, אבל את זה ידענו עוד לפני שהתחילה העונה. בנתיים נותר לנו להנות מכמה סדרות, מאמנים וגיבורים קטנים גדולים, וזה כייף גדול.
שרק יבוא כבר משחק 4!

 

*

חובות ישנים

אמנם אלה דיבורים שכרגע כבר לא מעניינים אף אחד (ותודות לליגה כנראה גם לא יעניינו כשיפורסמו עמוק בקיץ), אבל כיוון שלא כתבתי בסיום העונה, חובות יש למלא

בחירות העונה שלי (שנעשו כמובן עם סיום העונה):

MVP – הבחירה שלי: קוואי. מי לדעתי יבחר: ווסטברוק.
מאמן – הבחירה שלי: פופוביץ (מקום שני:ספולסטרה)  מי לדעתי יבחר: דאנטוני.
הגנה – הבחירה שלי: דריימונד  מי לדעתי יבחר: דריימונד
שישי – הבחירה שלי: ג'יימס ג'ונסון.  מי לדעתי יבחר: אריק גורדון
משתפר – הבחירה שלי: איזייה (גם יאניס סבבה)  מי לדעתי יבחר: יאניס
רוקי – הבחירה שלי:ברוגדון  מי לדעתי יבחר: סאריץ'.

 

הבראקט שלי (שמולא כמובן לפני תחילת הפלייאוף)

Playoff Bracket_Amit AmitBracket

 

*

אם תרצו לשמוע עוד מהבלוג אפשר לעקוב בדף הפייסבוק של "שיימס ברשת" וכן בטוויטר.

*

האם ראסל ווסטברוק הוא סופרסטאר?
על הערות פוגעניות