*

על משחק מס' 1 לדעתי אין המון מה להגיד,ומה שיש כבר נאמר – אי האיבודים, הנקודות במעבר, הנקודות הקלות בצבע בעקבות הבחירה של קליבלנד להגן על קו השלוש, סטף לא פצוע, ודוראנט לא ב-OKC.

– הנקודה הטקטית העיקרית שהייתה מעניינת עבורי היתה קשורה בטיפול של גולדן סטייט בבעיה שיצרו להם קליבלנד בסדרה שנה שעברה, כשהכניסו את סטף  לכל מהלך כשומר כדי ליצור חילוף ושמירה שלו על לברון. הטיפול שנקטו הוא בדיוק בהמשך לשינוי שיזמו במשחק 7 שנה שעברה (כפי שגם גיל שלי תיאר)  –  במקום חילופים כפי שעושים עם כל השאר, סטף עושה help and recover – מופיע לעזרה רגעית ומנסה לחזור לאיש המקורי שלו, תוך כדי שהשומר המקורי  של לברון חוזר אליו:

 

הטיפול יוצר לפעמים בלבול וחורים הגנתיים אבל כנראה שכרגע זה הרע במיעוטו:

 

מעניין יהיה לראות האם קליבלנד ימצאו משהו יצירתי יותר לניצול המצב, למשל אם לברון יזרוק יותר מבחוץ בשנייה שהוא נשאר חופשי, או יתקוף יותר מהר את סטף מיד אחרי החסימה.

 

– גולדן סטייט קבוצה הרבה יותר איכותית עם התוספת מהקיץ וכל עוד לא יקרו דברים מוזרים זה ילך לסדרה חד צדדית לדעתי.

– מצד שני, זה בדיוק מה שחשבתי שנה שעברה, ואז התחילו לקרות דברים מוזרים – ככה שאין ברירה אלא להמשיך להיות מסוייג.

*

אז אחרי שעברנו את משחק מס' 1 , בואו נמשיך עם חידה קטנה:
"להלן המספרים של שתי העונות האחרונות שלי – מי אני?"

Stats

מתי ראיתם לאחרונה מספרים כל כך עקביים על פני 2 עונות – כנראה מדובר על שחקן בקבוצה יציבה שלא עברה שינויים משמעותיים ומעמדו נשאר ללא שינוי, נכון?

 

 

ובכן, להלן התשובה:

 

Klay

 

 

אחרי המשחק הראשון גברו הקולות המציינים את קליי לטובה על הדרך בה הוא עושה וויתורים, שומר ומייצג את האופי של הקבוצה.

אז בואו רגע נדבר גלויות – עם 13.8 נק' למשחק ב- 37% מהשדה קליי תומפסון נותן פלייאוף התקפי חלש מאד במונחים שלו. זה נכון שבצד ההגנתי הוא ממשיך לעשות עבודה מדהימה, אבל חלק גדול מהגדולה שלו זו העובדה שהוא שחקן אדיר משני צידי המגרש (Two way player) ולאחרונה הוא רק one way player.
קליי לא משחק רע התקפית כי הוא לקח צעד אחורה (עם 3 מ-16 מהשדה, הוא לקח פלוס מינוס את מס' הזריקות הרגיל שלו). הוא לא משחק רע התקפית כי זו התרבות הארגונית בג"ס או כי הוא כזה נחמד ומקבל את דוראנט לקבוצה.
הוא משחק רע התקפית פשוט כי הוא רע התקפית.

כמובן שכשמנצחים פתאום כולם "או, איזה יופי, איך הוא מקריב בשביל הקב' ומקבל את תפקיד ההגנה ולוקח צעד אחורה ובלה בלה בלה".
רק שאם היתה להם קב' פחות חזקה (כלומר לא היה דוראנט), והכל לא היה כל כך חלק וקל על אף התצוגות ההתקפיות הרעות האלו, הוא היה עכשיו מקבל בראש על זה. וגולדן סטייט כנראה לא היו מנצחים.
אני מאד אוהב את תומפסון, ומאמין שכקלעי אדיר שעובר תקופת יובש הוא יחזור לעצמו בקרוב ויהיה המפלצת שהכרנו. עדיין, המקרה שלו מציף אצלי מחדש כמו כל פעם את התמיהה על האופן בו אנחנו שופטים שחקנים בזמן ניצחונות לעומת הפסדים. אני לא זוכר שמישהו דיבר על ההגנה של האריסון בארנס בזמן שעשה 5 מ-32 בסוף השנה שעברה כשגולדן סטייט הפסידו את האליפות.

 

*

 

ועוד נקודה לגבי הדיון שהתעורר לאחרונה בהשוואות בין לברון למייקל:
הנקודה העיקרית שהועלתה היתה שאם לברון לוקח אליפות גם השנה אז ניתן יהיה להתחיל לדבר עליו בהשוואה למייקל.
הדבר היחיד שאני רוצה להגיד בנושא הזה שאם ככה, אני מבקש שגם אם לברון יפסיד את סדרת הגמר הזו 4:0, שניתן יהיה להתחיל לדבר על מעמדו יחסית למייקל.
או קובי.
או דוויט האוורד.

*

בווידאו המצורף – סרטון שראיתי רק אתמול בו קובי בראיינט מנתח (בקצרה) את ההתקפה של גולדן סטייט.

 

*

אם תרצו לשמוע עוד מהבלוג אפשר לעקוב בדף הפייסבוק של "שיימס ברשת" וכן בטוויטר.

*

דברים שרואים משם, רואים גם מכאן. גמר המערב - משחק 1
Here We Go Again...