קאבס – ווריורס, משחק 3 ומכריע

משחק אחד, שתי מחציות, ההתאמות לסטף והשנוי במחלוקת. סיכום משחק 3.

אחרי משחק 1 הדרמטי ומשחק 2 היותר צפוי קליבלנד חזרו הביתה כדי לבדוק האם הם יכולים להשאיר את הסדרה בחיים. קליבלנד קבוצת בית מצויינת, הגיעה למשחק עם מאזן 8:1 בפלייאוף הזה, בשאיפה לעשות כל מה שעשו במשחקים הראשונים, רק יותר טוב. שזה בעיקר אומר יותר עזרה מכל מי שהוא לא לברון, להרים את אחוזי הקליעה מהשלוש ולהסחף בגלי התמיכה כדי ליצר מומנטום.

משחק אחד, שתי מחציות

לדעתי, אפשר להתייחס למשחק 3 בעצמו כשני משחקים שונים, המחצית הראשונה והשנייה. מתחילת המשחק ולמשך כל המחצית קליבלנד ביצעה את כל מה שניסתה במשחקי החוץ רק יותר טוב. בדיוק כפי שציפתה. לברון המשיך לתקוף את קרי אחרי החילוף, למוטט את ההגנה ולמצוא את "הצוות המסייע".
ככה זה נראה:

הנה שלשה לג'יי אר:

 

כאן מסדר שלשה ללאב:

לברון סיים את המחצית עם 9 אסיסטים, קווין לאב עם 15 נק' (ועשרה ריב'), ג'יי אר סמית עם 10 נק'  ואפילו רודני הוד מצא את עצמו פתאום. הקאבס קלעו 6 שלשות ב-42% (לעומת 27 ו-33 אחוז בשני הראשונים). בנוסף, הקאבס שלטו בריב' ההתקפה (10:4). קליבלנד קלעו 58 נק', וכבונוס קרי גם ביצע 3 עבירות תוך כדי. הכל היה נראה דבש.
הכל חוץ מדבר אחד. בחור בשם קווין דוראנט שדאג שאחרי מחצית כזאת זה יהיה רק 6 ולא 20. אנחנו עוד נחזור אליו.

במחצית השנייה משהו השתבש. קליבלנד, משום מה ואין לי שום הסבר לכך, יצאה מהתכנית שלה. דווקא כשהוא מסובך בעבירות תקפו את קרי פחות, לברון נראה פאסיבי לעיתים, וכשתקף עשה זאת נגד שומרים טובים יותר כמו דריימונד וקליי.
ככה זה נראה:

נשאר מול מגי, מוסר לג'יי אר ומסתכל עליו מסתבך:

 

מתפשר על שלשה מול סטף עם 3 עבירות:

הולך דווקא על השומר הכי טוב של ג"ס בלי לחפש את המיסמאץ:

סגנון המשחק השונה השפיע על כל החוליות של הקאבס. לברון מסר רק 2 אסיסטים נוספים, קווין לאב סיים מחצית עם 5 נק' (ואפס סלי שדה!), ג'יי אר 3 נקודות, במחצית זאת קלעו רק 3 שלשות ב-17%.
חוץ מלברון, רק רודני הוד תרם משמעותית להתקפה ואולי מראית העין הזו היא דווקא הבעיה. ההתבססות של הקאבס על מהלכי 1 על 1 של הוד, שלא היה חלק אינטגרלי מהפלייאוף עד עכשיו, אולי הוציאה את האחרים מהקצב. קייל קורבר הוא אכזבה משתמשכת בסדרה הזו ולא מצא את עצמו מהרגע הראשון.
גולדן סטייט השתלטו על המשחק ומשם זה היה בעיקר הופעה של איש אחד.

השנוי במחלוקת, הופעה מחשמלת

אחרי משחק ראשון חלש (יחסית) עם 26 נק', אבל ב-8 מ-22 מהשדה, דוראנט חזר במשחק 2 ל- 26 (ב-10 מ-14) ואז הגיע משחק 3 המפלצתי. 43 נק', 13 ריב', 7 אס', 6 שלשות, באחוזים מצויינים.
אז נשאלת השאלה, מה השתנה?
כך נראו הזריקות במשחק הראשון:

וכך הן נראו במשחק 3:

האם מישהו יכול לטעון שהזריקות במשחק 3 נוחות יותר? שנעשו התאמות מסוימות כדי לשים אותו בפוזיציה נוחה יותר? אני לא רואה את זה. אם מישהו מוצא נקודות מעניינות להצביע עלייהן, אשמח לשמוע.
למעשה כשאני רואה את ההגנה השל לארי נאנס, אני לא יכול לחשוב על אפשרות לעשות את זה טוב יותר

וזה מה שיפה בספורט ובכדורסל בפרט לטעמי. יש הרבה דברים שאפשר לנתח ולהסביר. ויש הרבה שלא.

סטף, התאמות הגנתיות, ומה שבכל זאת

אחרי משחק של 11 נקודות ו 1 מ-10 לשלוש אין המון להגיד להגנתו של קרי. יש דברים נסתרים, שאני לא חושב שיש להם הסבר כמו החטאות זריקות פנויות, או כאלה שקלע בקלות רק יומיים קודם.
אבל יש גם סיבות ברורות יותר. אחרי שהתעלל בהם פעם אחר פעם קליבלנד החליטו שזה לא יכול להמשך ושינו את ההגנה מולו. בכל פעם שהשחקן עליו שמר קווין לאב הגיע לחסום לקרי, במקום החילוף האוטומאטי מהמשחקים הקודמים, ובמקום להשאיר אותו ל-1 על 1 מול לאב, החזירו הקאבס את גולדן סטייט למקורות. הם תקפו את סטף בפיק אנד רול (trap),והכריחו אותו לשחרר את הכדור להתקפה של 4 על 3 השומרים הנותרים. פה נכנסת לפעולה שוב הוורסטיליות והיחודיות של דריימונד גרין, שיודע לנצל מצבים כאלה מצויין.
ככה זה נראה:

לכן, כשבאים לשפוט את סטף, צריך לקחת בחשבון שרוב רובן של 20 הנק' של מקגי ובל, וכמו כן רוב 9 האסיסטים שבטורו של דריימונד הם באחריות ישירה של ה"הוקי אסיסטים" מסטף.

אז עכשיו, אחרי משחק 3, כמו שכולנו קיווינו וחיכינו, נפתח המאבק מחדש.
על מי יהיה ה-MVP של סדרת הגמר.

*

קליבלנד קיבלה במשחק  כל מה שיכלה לחלום עליו ואפילו הרבה יותר – קליי תומפסון וסטף קרי קולעים יחד נקודה יותר מרודני הוד ולארי נאנס. לברון עם טריפל דאבל, לאב עם 20, קליבלנד שולטים בקרשים, וזה עדיין לא הספיק.
ממש בקרוב נסכם סדרה ועונה, אבל בנתיים אפשר לסכם במשפט שאמר ג'ף ואן גאנדי במהלך המשחק, משפט שמסכם בערך את כל ה-NBA מאז המעבר ההוא:

That is the luxury of GS stars, they don't have to be great every night

*

אם תרצו לשמוע עוד מהבלוג אפשר לעקוב בדף הפייסבוק של "שיימס ברשת" וכן בטוויטר.

*

פוסט טראומה
יש כדורסל בישראל

תגובות

  • אלון3131

    אני לא מאלה שיורדים על טיי לו, אבל יש איזשהו הסבר הגיוני לזה שלאב שיחק 31 דקות??? מה הוא חושב שזה עונה רגילה? כמו שלברון משחק 46 דקות לאב חייב לשחק 40. בטח שהאלטרנטיבה שלו זה לא איזה דריימונד גרין מבחינה הגנתית, כולה ג'ף גרין ונאנס.

    חוץ מזה אחלה פוסט כרגיל, מקווה שהסדרנ תתארך רק בשביל עוד פוסטים.

    הגב
    • רן הנרגן

      כתבת על שתי מחציות ושני משחקים. אני לא חושב שזה מקרי. כל השנה ג"ס יוצאים מחדר ההלבשה לרבע השלישי מפוקסים יותר. ההגנה מתהדקת, מן הסתם הוראות שצוות המאמנים חיבר במהלך המחצית הראשונה מוצאות לפועל. קצב המשחק המהיר נותן את אותותיו בקבוצה היריבה. השחקנים מעלים הילוך ובדרך כלל פותחים פער מקבוצה שמנגד.

      כל אלו מראים עד כמה יוסטון, בניגוד לקליבלנד, נתנו מענים טובים לבעיה שג"ס מציבה על המגרש. השליטה בקצת עזרה לשחקני יוסטון להגיע במצב טוב יותר למחצית השניה. כמובן שגם ההגנה שלהם טובה בהרבה מזו של קליבלנד. למרות כל זאת במשחקים אחד ושלוש ג"ס ניצחו בהפרש גדול. רק הפציעה של איגואדלה איפשרה ליוסטון לנצח את משחקים ארבע וחמש ואז הפציעה של פול התאזנה עם חסרונות של איגואדלה ובמחצית השניה של שני המשחקים ג"ס נתנה גז וברחה.

      הגב
    • דיזידין

      פוסט מעולה.

      בהמשך לאלון, נדמה לי שהפלייאוף השנה מדגים כמה קריטיות ההחלטות של המאמן מבחינת שיתוף השחקנים וחלוקת הזמנים. קריטיות מאי פעם. חושב שאף פעם טעויות או הברקות של מאמנים לא הכריעו ככה משחקים (ויש לי תיאוריה בעניין).

      אפשר להביא דוגמאות רבות מכמעט כל הקבוצות. אחת, מקליבלנד: אם טיי לו לא מתעשת באמצע הסדרה מול אינדיאנה ונזכר שיש אחד טריסטן תומפסון בחדר ההלבשה - אולי הם לא עוברים סיבוב ראשון.

      הגב
      • אלון3131

        באותו הקשר, כמה דקות קיבל קלארקסון לעזאזל, כמה נזק השחקן הזה עשה.

        הגב
  • איציק

    כמה מחשבות: 1. זה לא שקליבלנד שינתה את הדפוס בהתקפה, אלה ההגנה של GS בהתאמות המחצית שינתה לקליבלנד את דפוס ההתקפה; 2. אולי השינוי במשחק של לברון נבע מעייפות (סביר ביותר). כמות הדקות שהוא שיחק העונה, עוד יותר בלו"ז של הפלאי-אוף ובטח בגמר והאינטנסיביות שלו, משאירות אותו עם הרבה פחות כוחות, כך שאלי אפילו לתקוף את סטף קשה לו; 3. במשחק 1 דוראנט הסתבך עם עצמו, לא הניע כדור ולקח זריקות לא בשטף. זריקות אלו לא נכנסו וזה יצר כדור שלג של יום בו הכדורים לא נכנסים. במשחק 3 הוא היה לחלוטין חלק מהקבוצה, הוא התחיל את המשחק מזריקות שבשבילו קלות יחסית, כלומר גב לסל מול מגן נמוך או נחות אתלטית (כמעט כל אחד) והכדורים צללו. מכאן והלאה הסל כבר נראה ענק והכדור הקטן צלל פנימה מכל מקום; 4. לברון לא צריך שחקנים שיעזרו לו אלה שישחקו איתו. כל עוד זה הוא והטעויות זה בעייתי.

    הגב
  • ניימן

    פוסט מעולה. ממש מחכה לפוסטי הסיכום שלך.

    הגב
  • המושך בחוטים

    לדעתי לברון גמר את הבטריה בסדרה מול בוסטון במשחקים לפנתאון.
    גם סופרמן לא יכול להתמודד לבד מול סוללת תותחים בדמות ג.ס שבעיקר יודעים לפרגן ולהנות ביחד לעומת שחקני קליבלנד שכפופים להוראות המלך שכאמור עייף מנטלית ופיזית.

    הגב
  • זילברבוש

    הנושא הזה שעולה תכופות, העייפות של לברון, נשמע לי, בפלייאוף הזה עוד יותר מתמיד, מוזר במיוחד.
    כלומר, יכול להיות שזה נכון, אני, כמו כל אחד אחר, לא באמת יודע וכל אחד יכול לחשוב כך או אחרת. כך שאני לא בא לטעון שאני יודע יותר. אבל בכל זאת חשוב לי להדגיש שהנושא הזה שעולה הרבה לא נשמע לי העניין.
    הבן אדם לא מראה שום סימני עייפות, כמעט אף פעם. הוא שיחק 82 משחקים (שלא הייתה באמת סיבה לעשות את זה חוץ מהחלטה שהוא לקח), הוא קלע 51 נק' במשחק הראשון, הוא עשה 33,11,10 במשחק 3, הוא יודע שזו (עוד סדרה) שיכולה לקבוע עבורו את שמו בהיסטוריה והוא צריך לתת בה הכל הכל.
    לכן, אני לפחות, לא יכול להבין או למצוא שום ראייה אמיתית שעיפות היא אלמנט משמעותי במשהו מההבדלים שאנחנו רואים.

    הגב
    • איציק

      לגבי העייפות כמובן שאין לי מישהו שמדווח, אבל רואים ירידה אצלו בתפקוד. שנית, זו הפעם הראשונה (נדמה לי בסדרה מול בוסטון) בראיון אחרי משחק כששאלו אותו האם הוא עייף הוא ענה שכן, כמו כולם. זה מצביע על משהו שלא קרה אף פעם. נכון שהוא שיחק את מלוא 82 המשחקים מיוזמתו, אבל זה לא אומר שזה לא פוגע בו עכשיו. אף אחד לא משתמש בזה כתירוץ, ובטח לא הוא. אבל זו התחושה הסובייקטיבית שלי.

      הגב
    • ק.

      אני חושב שהעובדה שבמשחקים 2 ו3 דוראנט שומר עליו יותר מוציאה ממנו יותר אנרגיה ומאמץ, קשה לו מול המוטת ידיים והזריזות, אולי זה גם הכניס את דוראנט יותר לקצב ולפוקוס, העובדה שנתנו לו להיות איש המפתח גם בהגנה

      הגב
    • רוני

      לדעתי העייפות של לברון היא הגורם המכריע בסדרה, גם השנה וגם שנה שעברה. אפשר לראות איך האחוזים שלו יורדים כשהמשחק מתקדם. השלשה שהוא זורק על סטף בסרטון שהראית היא עייפות, הוא יודע שיש לו יתרון על סטף וגם על מגי ואין לו כוח יותר לחדור עד הסל. מה גם שלא נותנים לו הרבה פאולים והחברים שלו מחטיאים זריקות פנויות הרבה. במשחק הראשון בסדרה הוא נתן הכל בשתי המחציות וכמעט ניצח, ואז בהארכה ראו שאין לו כבר כוח ומשהו כבה. ג׳ורדן היה גאון בחלוקת הכוח שלו ולא היה זורק הרבה ברבע הראשון כדי שיהיה לו כוח בסוף המשחק.
      לדעתי הויתור על החדירה הוא משהו שרואים אצל הרבה כוכבים כשהם עייפים, ככה הארדן החטיא עשרים זריקות ברצף. גולדן סטייט טובים בחצי השני כי הכוכבים שלהם יכולים לנוח, בניגוד לקבוצות אחרות שנותנות הכל. זו מלחמת התשה של אחד נגד ארבעה.

      הגב
  • ק.

    ניתוח מעולה של ההבדלים בין המחציות, ובאמת לא ברור למה לאב שהיה יעיל ביותר במחצית הראשונה, יובש על הספסל ועל המגרש בשנייה. ההבדל אצל דוראנט בין גיים 1 ל-3 הוא לא בקירבה לשומר אלא בהחלטה לשחרר את הכדור לשחקן החופשי כל פעם שקיבל דאבל אפ, ולא לכפות את הזריקה בכח, כך הזריקות באו כשהיה ב"feel" המתאים ולא מכפייה ורצון להכניס עצמו בכח לעניינים.
    גם לי הרגיש שסטף היה לגמרי בעניינים ובשטף של המשחק, הנזק היחידי שלו היה 90% השלשות שהחטיא (אגב, כמעט כל משחק יש לו 1-2 החטאות לשלוש מזריקות התאבדות על הבאזר).

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *