פוסט מאת גיל שלי

זאב אברהמי מציין כאן בפוסט הסמוך שהוא פתאום מוצא עצמו מזדהה עם מכבי תל אביב. האמירה המעניינת הזו הקפיצה בי את השאלה איך קורה שדייויד בלאט, שמשקף באופן מובהק תרבות אמריקאית, מוצא תמיכה גדולה יותר מגרשון, שביטא בכל פעולה את התרבות הישראלית.

תחילה אני רוצה לציין שכלל איני בוחן את הקבוצה לפי התוצאות. ניתוח זה לא ישתנה גם אם מכבי תל אביב לא תעלה לשלב ההצלבה. אין פה גם התייחסות ישירה למוצא הפרטי, שכן עודד קטש למשל דומה בגישתו הרבה יותר לדייוויד מאשר לפיני.

הגישה של בלאט היא גישה תהליכית. הפתרונות הטקטיים, תוך כדי משחק, חשובים פחות מתהליך יצירת הקבוצה. חשוב לבלאט לתת תחושת שייכות לכל מי שעשוי לתרום.

דוגמא מובהקת לכך הוא בניית משחק ההגנה של מכבי. הקבוצה מסתמכת על תכנית מסודרת, שתזכה אמנם לכיוונונים עדינים לקראת כל משחק, אך המסגרת קשוחה, יציבה וברורה לכולם. על כך דיבר בלאט כאשר ציין כי עד היום אף אחד לא טרח ללמד את ליאור אליהו שמור. כאשר העבודה על היסודות מסודרת, כל שחקן יכול להביא לידי ביטוי בהגנה את היתרונות שלו ולהסתיר את חסרונותיו. השחקן לא צריך להתאמץ לחשוב מה עליו לעשות, הוא משקיע את המאמץ בתגובה מאומנת למתרחש.

פיני גרשון הוא אמן ניהול המשחק. הפתרונות שלו יצירתיים, מבריקים. בעיקרון הם אד הוק, כלומר תכנית המשחק, התגובות במהלך המשחק, הן מה שמעניין אותו, והן שמדליקות את החושים שלו. גרשון אדם מאוד חכם, ולכן תמיד דאג לעוזרים שישלימו את תהליך הכנת הקבוצה. אבל, ככל שהפך למאמן מצליח יותר, כך גרמה לו הגאווה לזלזל בתרומה המכרעת של תהליך הבנייה של הקבוצה. הוא סמך על היכולת שלו למצוא פתרונות טקטיים לכל בעייה.

בקדנציה המשותפת לגרשון ובלאט, השילוב בין שתי הגישות יצר קבוצת כדורסל מרגשת. בקדנציה הראשונה של בלאט ללא גרשון, התהליך המסודר נתקל בחוסר סבלנות של הקבוצה, ובעיקר של הקהל.

בלאט לא השתנה בהרבה בין הקדנציה ההיא לנוכחית, השינוי החשוב הוא הרקע שסובב את עבודתו. בעוד בקדנציה הראשונה הוא נבחן ללא תנאי במבחן השורה התחתונה, הפעם הוא הגיע לאחר עונה שהעלתה מיאוס מהתרבות הישראלית של הקבוצה. לאור זאת הסבלנות גדולה יותר, השחקנים קשובים יותר, ובלאט יכול להשקיע את מרצו בבנייה. מובן שהנפשות הפועלות במכבי עדין שומעות את הקולות: כעת הכל נראה ורוד, אבל המבחן הגדול של ההנהלה יהיה במשברים הבאים.

פיני גרשון הוא מקרה קלאסי של "וישמן ישורון ויבעט". הגאווה גרמה לו לזלזל בחולשותיו, להן היה מודע היטב בעבר. גרשון שחרר עצמו מהצורך לקיים יחסים טובים עם שחקניו, לא נתן לעוזריו לרסן אותו, וכך ככל שגברה ההצלחה כך התקרב הסיכוי למפלה.

מזכיר קצת את המדינה שלנו. ככל שהתברר לנו שהאלתור והפתרונות החכמים והמהירים מייתרים, לכאורה, את הצורך בחשיבה מסודרת, כך הכשלונות שלנו התקרבו. גם את גרשון הוביל מבחן השורה התחתונה (כמבחן יחיד) לקיצורי דרך, אשר עזרו לו להגיע להישגים, אך ככל שהללו הצטברו, כך הנטייה שלו להשניא עצמו על סובביו היתה בעוכריו.

גם לבלאט לא זרות, בלשון המעטה, הפוליטיקה והתככנות של מאמנים. זה לא שהאחד כולו לבן והשני שחור (או מוקה). אך התהליך היסוד גובר לטווח ארוך על הפתרונות המבריקים. קל הרבה יותר להזדהות עם האדם שעובד קשה ובחריצות, לעומת הזדהות עם האדם המבריק והשחצן.

*

על מוני הראל ואלי טביב / גיל שלי

 

ברוגז ברוגז לעולם
בתמונה: לא מג'יק ג'ונסון