Should I stay or should I go now

פוסט מאת גיל שלי   המחשבה הקשה ביותר למשקיעים ולמנהלי קבוצות ספורט היא מתי לצאת ממניה עולה. הדבר המעניין הוא […]

פוסט מאת גיל שלי

 

המחשבה הקשה ביותר למשקיעים ולמנהלי קבוצות ספורט היא מתי לצאת ממניה עולה. הדבר המעניין הוא שהאינסטינקט בדרך כלל הפוך: מנהלי השקעות נוטים לצאת מוקדם מדי ממניות עולות, על מנת להבטיח את תחושת ההישג. מנהלי קבוצות ספורט, לעומת זאת, מושכים במודע את ההרכב שנים ארוכות, עד שהקבוצה מזדקנת, והשושלת עוברת.

מקרים קלאסיים של שושלת שנגמרה במפח נפש קיימים בשתי הקבוצות המוצלחות האחרונות של הדטרויט פיסטונס בכדורסל. גם מקרה ה"באד בויז", וגם הקבוצה שזכתה באליפות עם בילאפס, המילטון, וולאס, פרינס ואחרים. שתיהן הפכו לקבוצות זקנות, ולאחריהן צלל המועדון לתהום הנשייה.

אין בכך כדי לבוא חשבון עם ג'ו דומארס. יתכן מאוד שההחלטה למצות את המירב מהקבוצה שהיתה לו, היתה החלטה מוצלחת ביותר.

בניו אינגלנד פטריוטס בוחרים בצורת ניהול שונה לחלוטין. במקרה ריצ'ארד סימור לדוגמה, הפטריוטס העדיפו לוותר על איש הקו הקדמי ההגנתי הטוב ביותר שהיה להם, עבור בחירות גבוהות בדראפט, ועל מנת שלא להעניק לו חוזה שיגביל את צעדיהם בהמשך.

הסיכון שהפטריוטס לוקחים באופן מודע הוא לצאת לפני השיא, במקום למשוך את הקבוצה זמן ממושך מדי. התמור היא ברורה. גם בשנים הלא מוצלחות שלה, הפטריוטס נמצאת בצמרת הבית ומפגינה פוטבול איכותי. אפילו בשנה בה הקווטרבק בריידי היה פצוע, הקבוצה סיימה עם מאזן נצחונות מרשים, למרות שפספסה את הפלייאוף.

 *

 לצערי לא ניתן לומר אותם דברים על קובעי המדיניות בכלכלה העולמית. העולם הכלכלי המוכר לרובנו בעשורים אחרונים התבסס על עיקרון פשוט: הצרכנים העולמיים נמצאים בארה"ב, צרכנים אלה גדלים באמצעות מינופים, ולא באמצעות הכנסה גדלה. מדינות אחרות, כמו סין, גרמניה ורבות אחרות, מתבססות על מינופים של אחרים, ומוכרות למדינות הממנפות את המוצרים שהן מייצרות.

גם לאחר קריסת השיטה בשנת 2008 העולם ממשיך לנסות להחיות אותה. זוהי ההתנהגות הרגילה אצל המין האנושי, למשוך את הדברים הטובים, גם כאשר המחירים המשולמים עולים, וגם כאשר הנזק נהיה ברור לכל עין.

זו למעשה הבחירה של דטרויט פיסטונס. אפילו הטעות הגדולה ביותר של דומארס, נבעה מתוך הרצון לשמר את הקיים המוצלח. דומארס בחר במילצ'יץ' על פני שחקנים נחותים כמו דוויין ווייד וכרמלו אנטוני, מתוך רצון שלא לפגוע בטישון פרינס, ותקווה כי מילצ'יץ הוא דירק נוביצקי משופר.

החזרה על הטעות המיתולוגית של פורטלנד, שנבעה מאותם שיקולים – כאשר בחרו בסאם בואי מתוך מחשבה שאין להם צורך במייקל ג'ורדן – לא הפריע לדומארס. זוהי הסכנה הגדולה כאשר נותנים לתקוות ולרגשות להשפיע על תהליכי קבלת החלטות.

כמובן שמקרים מוצלחים כמו זה של הפטריוטס הינם נדירים ביותר, ומובן כי ישנו סיכון גדול גם בהתנהגות שלהם. כך למשל במקרה של ג'רי קראוס בשיקאגו בולס, שאצלו – מרוב רצון להוכיח כי האליפויות הגיעו מהגאונות שלו, ולא כתוצאה ממזל חד פעמי שהנחית בחיקו את מייקל ג'ורדן – האצבע על ההדק היתה קלה.

קראוס פירק את השושלת לאחר האליפות השישית, וניסה לבנות קבוצה חזקה באמצעות הדראפט. אין ספק שהבחירות הגאוניות באדי קרי וטייסון צ'אנדלר תרמו רבות לתדמית של קראוס, וביססו את טענתו שהוא האחראי העיקרי להצלחת הבולס – אולי בגלל זה הוא פרש לגמלאות, ולא שמענו ממנו מאז.

 *

מהי הדרך הנכונה? האם המנהלים צריכים למצות את הקבוצה, וזאת במידה שאכן קיימת אפשרות, ולהסתכן במיתון ארוך ושנים ארוכות של תחתית, או שעליהם להמשיך לקצור פירות כל עוד הקבוצה מסוגלת להניב משהו. אני לא חושב שיש תשובה ברורה לשאלה. אני כן משוכנע, כי בניגוד למנהלי קבוצות הספורט, דווקא מנהיגי העולם בוחרים את בחירתם בלי לחשוב מספיק על המחירים שישולמו, ועל האלטרנטיבות הקיימות.

יומן האליפות של הג'אינטס (חלק א')
ההחתמה הטובה של הקיץ?

תגובות

  • גיל

    איך אפשר לומר על מה שדומארס עשה כטעות אם הם זכו באליפות באותה שנה והתמודדו עליה למשך כמה שנים? תמיד אפשר לחשוב מה היה יכול לקרות אבל זה עובד בשני הכיוונים. יכול להיות שאם היו בוחרים את וייד או אנתוני כל המרקם הקבוצתי היה מתרסק ולא היו מגיעים לשום מקום.

    אני חושב שהמנהלים והבעלים המוצלחים ביותר הם אלו שנותנים לאנשי המקצוע לעבוד ולא מתערבים בעבודה שלהם גם אם יש כשלונות זמניים. לרוב מדובר במאמנים שנשארים שנים באותו מקום כמו ביליצ'ק, פופוביץ', סלואן, פרגוסון וכו'. הבעייה מתחילה כשיש בעלים כמו ג'רי ג'ונס או אל דיוויס שחושבים שהם יודעים יותר טוב מכולם ומרסקים את הקבוצה. זה נעשה בעיקר כי הם משדרים חוסר יציבות ועבודה לפי גחמות וככה אי אפשר לבנות מועדון מנצח.

  • גיל שלי

    גיל - האף אתה באמת חושה שאם היו נותנים לשומרון לשנות את בחירתו בחכמה שבדיעבד הוא היה נשאר עם אותה בחירה? מי שלא עושה לא טועה. לדומארס זכויות רבות, אך טעות זו טעות.

    • גיל

      השאלה המרכזית היא לא לבדוק מה היית עושה בדיעבד אלא לראות האם ההחלטה באותו הרגע הייתה הגיונית. מהבחינה הזו, ההחלטות למשל על לקחת את אולג'ואן ואודן הן החלטות הגיוניות מאוד. זה שהיו אחרים השחקנים שבדיעבד התפתחו להיות יותר טובים לא משנה את זה. בזמנו היה על מיליציץ הייפ מוגזם והערך שלו באמת היה גבוה יותר ממה שהוא באמת. אבל אפשר לקבל את המחשבה שעמדה מאחורי הבחירה הזו.

      • גיל שלי

        מסכים עם כל מילה, ועדין זו היתה טעות. זה לא אומר שעל טעות כזאת צריך לכסח את דומארס. זו טעות של העדפת פוטנציאל על שחקנים מוכחים כמו ווייד וכרמלו. זה אכן נבע מסיטואציה מיוחדת, סיטואציה שבמורכבות שלה ניסיתי לדון בפוסט.

  • אלון

    פורטלנד בחרה את בואי כי באותו זמן היה נהוג לבחור בסנטרים לפני גארדים. בנוסף לפורטלנד היה את דרקסלר והם לא רצו שחקן נוסף באותו תפקיד. דרקסלר באותו זמן היה פוטנציאל גדול בדיוק כמו ג'ורדן.
    בדראפט כולם חכמים בדיעבד, הבחירה במיליצ'יץ היא טעות אבל טעויות כאלה מתבצעות כל שנה. לפי דעתי החוזים לבן גורדון ווילנואבה הם מחדלים הרבה יותר חמורים של דומארס.

  • גיל שלי

    הטעות של פורטלנד חזרה על עצמה אחד לאחד אצל דטרויט. לפורטלנד היה את דרקסלר, לדטרויט את פרינס. בואי היה פוטנציאל מבטיח, כך גם מילצ'יץ'. אין לי שום בעיה עם אף אחת מהטעויות, ניסיתי לנתח דווקא את ההבדל בגישה בין לסחוט את הקיים כמה שניתן, ובין לשחרר שחקנים בשיא, על מנת להשאר בטופ יותר זמן. אין לי תשובה מה נכון יותר. אין לי ספק שלא לגעת בשושלת בירד בבוסטון, למרות השנים השכונות שלאחריה, היתה ההחלטה הנכונה.

    בספורט לפחות קיימת התלבטות. במדיניות הממשלתית כמעט בכל מקום בעולם, מעדיפים לקבור את הראש באדמה ולחכות לטוב.

  • גיל שלי

    כמובן הכותרת נוגעת להחלטה האם להשאר עם הקיים, ולא לגבי ג'ו דומארס

  • מנחם לס

    במקרה של הסלטיקס, השושלת היתה נמשכת אילולא המוות של רג'י לואיס, ואז הטרגדיה עם לני ביאס. הסלטיקס עשו הכל נכון - דאגו להמשכיות - אבל מישהו מלמעלה היה נגדם וקטע אותה.

  • מנחם לס

    למעוניינים:

    מציגה:
    מי היה אימת ניו יורק, ורמז, זה לא גודזילה?!
    Wining time: Reggie Miller vs. The New York Knicks סרטו החדש של דן קלורס:
    מועד שידור: יום רביעי, ה- 15/12/2010 בשעה 21:30 בערוץ ESPN ב- yes

    עוד סרט מוצלח מסדרת סרטי ""30 F0R 30 של ערוץ ESPN החוגגת שלושה עשורים.
    30 אנשי קולנוע ידועים, 30 סרטים של סיפורים אינטימיים ומקוריים, שעיצבו חלק מההיסטוריה של הספורט העולמי ב-30 השנים האחרונות.

    • אסף

      סרט אדיר. הזכיר לי מחדש את כל המרורים שמילר האכיל אותנו בשנות התשעים.

      • גיל שלי

        לפחות נראה שהשנה הניקס בדרך חזרה לקבוצה מכובדת. אמרה מפתיע מאוד ביכולתו לסחוב קבוצה בלי נאש. הוא אפילו לוקח ריבאונדים.

  • אביעד

    סליחה, אבל אני לא מבין משהו פשוט: מה בדיוק הופך את דארקו ל"פוטנציאל" ואת ווייד ואנתוני ל"מוכחים"? השנה של אנתוני בקולג'ים? טורניר המכללות המוצלח של מלו? שניהם (וגם כריס בוש שנבחר אחרי אנתוני ולפני ווייד) היו שחקני מכללות מוצלחים. זה לא הופך אותם להצלחה מובטחת במקצוענים. הדבר הכי קרוב לבטוח שהיה באותו מהלך זה מה שהיה לג'ו דומארס ביד - טיישון פרינס. דומארס דווקא הלך לדעתי על בטוח בדראפט הזה - מבין הפוטנציאלים שעמדו לבחירה הוא הלך על זה שלדעתו ישתלב הכי טוב עם מה שכבר היה לו. היות וההחלטה לסמוך על פרינס השתלמה וההחלטה של פורטלנד ללכת על בואי לא, אז גם כאן יש הבדל.
    אם כבר, ההשוואה הנכונה היא ליוסטון. הם העדיפו את אולאג'ואן לפני ג'ורדן ולקחו עם חאכים 2 אליפויות לעומת ה-6 שג'ורדן הביא לשיקגו.
    השוואה יותר קרובה להעדפה של בואי ע"פ ג'ורדן, נמצאת בעבר הקרוב. ההחלטה של פורטלנד (שוב) להעדיף גבוה ע"פ גארד. את אודן ע"פ דוראנט.
    אגב, מה שהכי מצער אותי לאורך השנים בבחירה של בואי זה הכתם שההחלטה הזאת הותירה על ג'ק רמזי. האיש בנה את קבוצת האליפות של 1977 (עם ביל וולטון. מה יש לפורטלנד מסנטרים עם ברכיים דפוקות?!) ואם אני לא טועה הוא גם זה שבחר את דרזאן פטרוביץ'. אבל מה שזוכרים לו זה שהוא העדיף את בואי על ג'ורדן.

  • גיל שלי

    אביעד - מיליציץ' הובך בשנה שנבחר בדראפט בידי יניב גרין מול הפועל תל אביב. הוא לא היה מוצר מושלם בשום שלב. הפוטנציאל שלו היה פיסי, והחלומות היו גדולים. הוא לא הוכיח בשום שלב לפני שנבחר שהוא משחק כדורסל ברמה גבוהה. כרמלו וווייד הוכיחו שהם שחקני כדורסל טובים. ההשוואה ליוסטון לא רלוונטית כלל. המבחן הוא לא בכמות האליפויות. אקים היה שחקן ענק, פחות טוב ממייקל (כל שחקן הוא פחות טוב ממייקל) אבל שחקן ענק בכל קנה מידה. דרקו לא שיחק כלל בדטרויט בערך כמו סם בואי בפורטלנד. אני לא חושב שבחירות אלה מכתימות לא את דומארס ולא את רמזי (רמזי היה מאמן ולא זה שהחליט על הבחירה), אבל עדין טעויות.

    הנטייה להתמכר לחלומות על פני ראיית המציאות קיימת בכל ענף בחיים, ובעיקר בהשקעות. חווינו תקופה שנטייה זו הגיעה לקיצוניות בנסדק בסוף שנות התשעים, ובnba בדראפט של מיליציץ' ואחריו מקרה קיצוני אף יותר ציטיאשווילי, שחקן שאפילו ביורוליג לא שיחק.

    • אביעד

      לפני הבחירה ווייד וכרמלו הוכיחו שהם שחקני מכללות טובים. לא יותר. הנסבורו, רדיק ומוריסון היו שחקני מכללות טובים יותר, זה אומר שהם היו צריכים להיבחר קודם אם היו באותו דראפט? דירק נוביצקי שיחק בקבוצה מהליגה השניה בגרמניה.
      דארקו לא שיחק בכלל בדטרויט לא רק בגלל שלא היה מוכן אלא גם בגלל שלארי בראון לא כ"כ אוהב רוקיז.

  • בלינדר

    מצטער, הבחירה באודן הייתה טעות פאטלית שראו אותה מקילומטרים. אני לא מבין איך היה אפשר לא לראות את הפוטנציאל הטמון בדוראנט כשאודן לא הראה שום דבר (לדעתי לפחות) שהראה שהוא יכול להיות משהו מעבר לדיקמבה מוטומבטו.

    דוראנט היה השחקן הכי טוב במכללות באותה שנה והם היו צריכים לקחת אותו. מה שכן, הבלייזרס צריכים להודות לשארלוט שבחרו את אדם מוריסון כי אחרת גם הוא היה מגיע לפורטלנד (במקום רוי). ההחלטה לבחור באודן הושפעה מאד על ידי האוהדים.

    • גיל

      הבחירה באודן לא הייתה טעות לדעתי. אי אפשר היה לדעת מה יצא מדוראנט ושחקנים כמו אודן מגיעים פעם בדור. לא הייתה שום דרך לצפות את הפציעות שלו. הנה, בלייק גריפין חזר אחרי פציעה ונקווה שלא יפצע שוב. אודן בריא יכל להוביל אותם לגבהים חדשים אבל זה כנראה לא יקרה.

Comments are closed.