פוסט מאת גיל שלי

 

המחשבה הקשה ביותר למשקיעים ולמנהלי קבוצות ספורט היא מתי לצאת ממניה עולה. הדבר המעניין הוא שהאינסטינקט בדרך כלל הפוך: מנהלי השקעות נוטים לצאת מוקדם מדי ממניות עולות, על מנת להבטיח את תחושת ההישג. מנהלי קבוצות ספורט, לעומת זאת, מושכים במודע את ההרכב שנים ארוכות, עד שהקבוצה מזדקנת, והשושלת עוברת.

מקרים קלאסיים של שושלת שנגמרה במפח נפש קיימים בשתי הקבוצות המוצלחות האחרונות של הדטרויט פיסטונס בכדורסל. גם מקרה ה"באד בויז", וגם הקבוצה שזכתה באליפות עם בילאפס, המילטון, וולאס, פרינס ואחרים. שתיהן הפכו לקבוצות זקנות, ולאחריהן צלל המועדון לתהום הנשייה.

אין בכך כדי לבוא חשבון עם ג'ו דומארס. יתכן מאוד שההחלטה למצות את המירב מהקבוצה שהיתה לו, היתה החלטה מוצלחת ביותר.

בניו אינגלנד פטריוטס בוחרים בצורת ניהול שונה לחלוטין. במקרה ריצ'ארד סימור לדוגמה, הפטריוטס העדיפו לוותר על איש הקו הקדמי ההגנתי הטוב ביותר שהיה להם, עבור בחירות גבוהות בדראפט, ועל מנת שלא להעניק לו חוזה שיגביל את צעדיהם בהמשך.

הסיכון שהפטריוטס לוקחים באופן מודע הוא לצאת לפני השיא, במקום למשוך את הקבוצה זמן ממושך מדי. התמור היא ברורה. גם בשנים הלא מוצלחות שלה, הפטריוטס נמצאת בצמרת הבית ומפגינה פוטבול איכותי. אפילו בשנה בה הקווטרבק בריידי היה פצוע, הקבוצה סיימה עם מאזן נצחונות מרשים, למרות שפספסה את הפלייאוף.

 *

 לצערי לא ניתן לומר אותם דברים על קובעי המדיניות בכלכלה העולמית. העולם הכלכלי המוכר לרובנו בעשורים אחרונים התבסס על עיקרון פשוט: הצרכנים העולמיים נמצאים בארה"ב, צרכנים אלה גדלים באמצעות מינופים, ולא באמצעות הכנסה גדלה. מדינות אחרות, כמו סין, גרמניה ורבות אחרות, מתבססות על מינופים של אחרים, ומוכרות למדינות הממנפות את המוצרים שהן מייצרות.

גם לאחר קריסת השיטה בשנת 2008 העולם ממשיך לנסות להחיות אותה. זוהי ההתנהגות הרגילה אצל המין האנושי, למשוך את הדברים הטובים, גם כאשר המחירים המשולמים עולים, וגם כאשר הנזק נהיה ברור לכל עין.

זו למעשה הבחירה של דטרויט פיסטונס. אפילו הטעות הגדולה ביותר של דומארס, נבעה מתוך הרצון לשמר את הקיים המוצלח. דומארס בחר במילצ'יץ' על פני שחקנים נחותים כמו דוויין ווייד וכרמלו אנטוני, מתוך רצון שלא לפגוע בטישון פרינס, ותקווה כי מילצ'יץ הוא דירק נוביצקי משופר.

החזרה על הטעות המיתולוגית של פורטלנד, שנבעה מאותם שיקולים – כאשר בחרו בסאם בואי מתוך מחשבה שאין להם צורך במייקל ג'ורדן – לא הפריע לדומארס. זוהי הסכנה הגדולה כאשר נותנים לתקוות ולרגשות להשפיע על תהליכי קבלת החלטות.

כמובן שמקרים מוצלחים כמו זה של הפטריוטס הינם נדירים ביותר, ומובן כי ישנו סיכון גדול גם בהתנהגות שלהם. כך למשל במקרה של ג'רי קראוס בשיקאגו בולס, שאצלו – מרוב רצון להוכיח כי האליפויות הגיעו מהגאונות שלו, ולא כתוצאה ממזל חד פעמי שהנחית בחיקו את מייקל ג'ורדן – האצבע על ההדק היתה קלה.

קראוס פירק את השושלת לאחר האליפות השישית, וניסה לבנות קבוצה חזקה באמצעות הדראפט. אין ספק שהבחירות הגאוניות באדי קרי וטייסון צ'אנדלר תרמו רבות לתדמית של קראוס, וביססו את טענתו שהוא האחראי העיקרי להצלחת הבולס – אולי בגלל זה הוא פרש לגמלאות, ולא שמענו ממנו מאז.

 *

מהי הדרך הנכונה? האם המנהלים צריכים למצות את הקבוצה, וזאת במידה שאכן קיימת אפשרות, ולהסתכן במיתון ארוך ושנים ארוכות של תחתית, או שעליהם להמשיך לקצור פירות כל עוד הקבוצה מסוגלת להניב משהו. אני לא חושב שיש תשובה ברורה לשאלה. אני כן משוכנע, כי בניגוד למנהלי קבוצות הספורט, דווקא מנהיגי העולם בוחרים את בחירתם בלי לחשוב מספיק על המחירים שישולמו, ועל האלטרנטיבות הקיימות.

יומן האליפות של הג'אינטס (חלק א')
ההחתמה הטובה של הקיץ?