יומן אליפות של ענקים (חלק ג')

פוסט מאת גיל שלי לורנס טיילור. אלוף בדרך היום הוא יום גדול במיוחד לאוהדי הג'אינטס באשר הם. עברו כבר כמעט […]

פוסט מאת גיל שלי

לורנס טיילור. אלוף בדרך

היום הוא יום גדול במיוחד לאוהדי הג'אינטס באשר הם. עברו כבר כמעט שנתיים וחמישה משחקים מאז הניצחון האחרון על האיגלס השנואים. יתרה מכך, המשחק היום יכריע למעשה את אליפות בית ה-NFC מזרח, וכנראה גם יוביל לשבוע חופש בתחילת הפלייאוף.

הפילדלפיה איגלס נראים קבוצה מאיימת במיוחד, הם הקבוצה בעלת הפוטנציאל הגדול בליגה למהלכים גדולים. מייקל ויק נראה בכושר מעולה והוא פחות או יותר האיום היחידי על טום בריידי בין הקווטרבקים, לתואר ה-MVP השנה.

לרץ האחורי של האיגלס, לשון מקוי, יש ממוצע היסטורי כמעט של 5.1 יארד לריצה על הקרקע. דשון ג'קסון הנו אחד התופסים המהירים ביותר בליגה, אם לא המהיר שבהם. אך עם כל היתרונות של האיגלס, המועמדים שלי לניצחון גם במשחק הזה הם הג'אינטס. הסיבה ברורה ופשוטה: ההגנה. וביתר פירוט: הקו הקדמי של הגנת הג'אינטס.

קו ההגנה הקדמי של הג'אינטס חזר השנה ליכולת המאיימת שלו מהאליפות האחרונה. ג'סטין טאק, אז שחקן צעיר ומבטיח, ומי שרבים החשיבו כשחקן הטוב ביותר בסופרבול, הוא כיום, המנהיג הוותיק. אוסי אומניורה הוא אותו איום מתמיד באכילת קווטרבקס, ובנוסף הוא מטריד עצמו מדי פעם בעצירת הריצה.

התאקלס מתחלפים ברוטציה גדולה, ותוקעים גם את הרצים הטובים בליגה (ראה אדריאן פיטרסון שבוע שעבר). ג'יסון פייר פול הוא הג'סטין טאק של שנת האליפות. הוא מתייצב במקומות לא צפויים בקו, ומאחר שלא ניתן לתת עזרה לשחקן קו ההתקפה שמולו, הוא מפריע כמעט לכל מהלך.

מאחורי הקו הקדמי המצוין נמצאים רכז הגנה מצוין בשם ג'ונתן גוף, ליינבקרס אתלטיים, וקו אחורי מהיר ומצטיין.

כל האליפויות של הג'אינטס התאפיינו במשחק הגנה דומיננטי ומאיים. אחת הנקודות המרתקות בבניית קבוצת פוטבול היא שיווי המשקל העדין בין הגנה דומיננטית והתקפה יעילה. למרות שלכאורה אין קשר בין הרכב ההגנה להרכב ההתקפה במשחק הפוטבול, קיים קשר סמוי מן העין, שמתמצה ביותר מאשר פילד פוזישן וזמן על המגרש.

אם נבחן את ההגנות הדומיננטיות ביותר בהיסטוריית הפוטבול, נראה כי ההתקפה של אותה קבוצה היתה תמיד בצל. ההגנה ההיסטורית של הברס באליפות האחרונה שלהם היתה הגנה חד פעמית, והקווטרבק היה בחור בשם ג'ים מקמהון, שחקן אשר הצטיין באקסצנטריות יוצאת דופן, אך לא בהרבה מאפיינים נוספים. לעומת זאת, הרץ האחורי היה מתוק בשם וולטר פייטון, שם מוכר גם לחובבי פוטבול מהשורה.

ההגנה של הג'אינטס ב-1987 וב-1991 היתה גם היא החלק הדומיננטי בקבוצה. הקווטרבק פיל סימס נתן אמנם את אחד ממשחקי הסופרבול הגדולים בהיסטוריה, אך הוא מעולם לא התקרב לדרגה של לורנס טיילור. כמובן גם הג'אינטס הסתמכו על משחק ריצה חזק באופן יוצא דופן, גם אם משחק זה לא הובל על ידי הול אוף פיימר.

*

מקרה מעניין במיוחד הוא זה של הניו אינגלנד פטריוטס. באליפויות הראשונות שלה, ההגנה נחשבה לחלק הדומיננטי והחשוב של הקבוצה. טום בריידי אמנם הוביל את מהלכי הקלאץ', אך ביליצק נחשב בראש ובראשונה לגאון הגנה. ככל ששיווי המשקל עבר לכיוון ההתקפה, הפטריוטס אמנם המשיכו להיות קבוצה מעולה, אך אליפויות הם לא ראו. ההתקפה בשנת 2007 היתה היסטורית בכל קנה מידה, ועדיין ההגנה נכנעה לקווטרבק בשם אילי מנינג, כאשר כל שהיתה צריכה היה לשמור על יתרון ארבע נקודות שלוש דקות וחצי.

יש דוגמאות רבות נוספות להגנות דומיננטיות שלוקחות אליפות, כאשר הבולטימור רייבנס היא דוגמה קיצונית ביותר, של הגנה שלקחה אליפות כמעט בלי עזרת התקפה. מדוע אם כך כאשר הקווטרבק דומיננטי מאוד, משחק ההגנה של הקבוצה לא מגיע לרמה שווה?

אין לי תשובה ברורה. יתכן מאוד שיש פה שאלת אגו חשובה. ההגנה רוצה לקבל את הקרדיט הגדול על הניצחון. כנראה ששחקני הגנה שיודעים שהצלחת הקבוצה תלויה בהם, ואינם יכולים להסתמך על משחק התקפה שירשום מספיק נקודות על הלוח כדי לנצח, מגיעים לרמה גבוהה יותר משחקני הגנה שנמצאים בקבוצה המובלת על ידי קווטרבק יוצא דופן, ומשחק התקפה מרשים בכל קנה מידה.

זאת הסיבה שאני חושב שאילי מנינג הוא בדיוק הקווטרבק שהג'אינטס היו צריכים בדראפט, שכלל גם את ביג בן ופיליפ ריברס. אילי חי בשלום עם העובדה שההגנה היא הכוכב הגדול של הקבוצה. הוא חי בשלום עם הרינונים שהוא מוערך יתר על המידה (טענה מוזרה ביותר לגבי קווטרבק המושמץ מדי יום מחוץ לשורות הענקים), ועדין הוא מסוגל להוביל את הקבוצה לדרייב אחרון על מנת לנצח משחקים צמודים.

אוהדי הג'אינטס וגם שחקני ההגנה יודעים שיש על מי לסמוך, כאשר המשחק צמוד ונדרש מהלך אחרון מכריע. מנינג הוכיח זאת לא רק בסופרבול, אלא במשחקים רבים נוספים. הפעם האחרונה שרשם 20 אינטרספשנס בעונה היתה שנת 2007. ואז הגיע הפלייאוף בו איבד את הכדור לראשונה בסופרבול, איבוד שאמנם נרשם על שמו, אך היה כולו שייך לסטיב סמית'.

אני בהחלט מאמין שגם השנה אילי יעלה את הרמה שלו במשחקים המכריעים. האיום הקבוע של הקו הקדמי ההגנתי על השקט הנפשי של הקווטרבק ממול יוביל שוב את ביג בלו לאליפות נוספת. יכול להיות שזהו המתכון המנצח של הג'אינטס – קווטרבק קשוח, חזק נפשית, אך לא מבריק בצורה שמעמידה את ההגנה בצל. אולי אחרי הכל, טוב עשו הג'אינטס שבחרו בפיל סימס, ולא בבחור אחר ששם משפחתו מונטנה.

*

יומן אליפות של ענקים (חלק ב')

על סיבתיות ועניינים מפוקפקים אחרים
קטש כן או קטש לא?

תגובות

  • גיל

    אני חושב שיש סיבה שהגנות דומיננטיות לוקחות אליפויות. יותר קל לשחק הגנה יעילה על בסיס קבוע מהתקפה יעילה כי התקפות נוטות להיות בלתי צפויות.

  • זיגי

    גיל, אני רק שאלה - האם היתה כבר קונטנדרית שקיבלה 4 ט"ד תוך 7.5 דקות?

  • גיל שלי

    לזרות מלח על הפצעים. זה אכן היה נורא. ולא לא היתה קונטנדרית כזו. מבחן אופי גדול שבוע הבא.

  • גיל שלי

    לא מצליח להתחיל להסביר את עצמת הכאב. אני לא יודע אם יש חזרה מפה. עם זאת, גם שבוע הבא יהיה פרק. אני רק מקווה שאחזור לנשום עד אז

  • דורפן

    גיל שלי - מפה הג'יאנטס לא חוזרים. שלושה טאצ'דאונים היו של ויק. הרביעי של חוסר האמונה של הענקים.

  • גיל שלי

    מסכים, אבל תן לי לחלום

  • גיל שלי

    מזכיר קצת את הקריסה מול גרביה ואוונס בפליאוף מול סן פרנסיסקו. שנה אחרי זה פאסל פוטר.

  • באבא ימים

    מה שמדהים בעיני זה שכל מה שכתבת היה נכון. הגנה אכן לוקחת אליפות זו של הג'יאנטס היתה מצויינת אתמול במשך שלושה וחצי רבעים. השאלה היא אם אפשר בכלל להתכונן למה שקרה אתמול בשמונה הדקות האחרונות. האם ג'רי סלואן שואל את עצמו את אותה שאלה ביחס למשחק מספר 6 בסדרת הגמר של 1998?

    אני זוכר את האיגלס מפסידים לג'יאנטס בעונת 2006 לאחר שהובילו בשלושה טאצ'דאונס. בכלל, האיגלס לא רעים בלאבד יתרון מבטיח ולהתפרק לקראת הסוף. אני לא זוכר את האיגלס מנצחים בקאמבאק מופלא. זו חוויה חדשה עבורי. למה שראיתי אתמול כאוהד איגלס אפילו ה 4 ו - 26 לא משתווה. יכול להיות שמצאנו את הקוורטבק שמוצא את הדרך לנצח?

Comments are closed.