מושג זה, שלא היה בשימוש אצלי מזה 20 שנה, חזר אלי היום. במקום שאתכונן למשחק הענק בו ניו יורק ג'יינטס מנצחים את האיגלס, ומתחילים את דרכם לסופרבול, אני מוצא עצמי מתלבט האם לצפות בפילדלפיה – גרין ביי. לאור זאת החלטתי להתעמק בשאלה, מה נותר לי בשנת הספורט הנוכחית.
ראשית מיטש גולדהאר עודד את רוחי. מסתבר שתחושת הבטן שלי, היתה משותפת גם לבעלים של מכבי תל אביב, וכך עוד נותר סיכוי שיהיה לי עניין בקבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב. כאשר שיטת הקיזוז עדין קיימת, והצוות טביב את הראל עושים את כל יכולתם להשמיד את הפועל תל אביב, קיים סיכוי גדול שמכבי בעזרת מאמן סביר, ובעזרת צוות שחקנים סביר, תאיים על האליפות. הבחירה במוטי איווניר מבטיחה לפחות על פני הדברים, יציבות במערכת. מוטי איווניר לא מצויד באגו שיביא נפיצות גדולה מדי, וגם ידע בכדורגל. שילוב זה יכול להספיק על מנת להמציא את מכבי תל אביב מחדש. מאחר ושיטט הקיזוז גורמת לסיבוב השלישי להיות מעין פלייאוף, קיים עדין סיכוי לחבר את מכבי, ולהובילה לארץ המובטחת כבר השנה.
אין כוונתי לכך שזהו התסריט הסביר, אך סיכוי קיים. וסיכוי זה מספיק על מנת לגרום לי לעקוב אחרי הקבוצה, ולהיות מעורב רגשית, ואף לקוות לניצחון הקבוצה, תקווה שהיתה חסרה לי בשנים האחרונות.
קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב עוברת תהליך משובב נפש השנה. החלפתו של פיני גרשון בדיוויד בלאט, בדיוק כמו ההחלפה בכדורגל, החזירה לי את העיניין בקבוצה, ואת הרצון בהצלחת הקבוצה באירופה.
מכאן עולה השאלה הקשה כל כך, האם אכן למאמנים של הקבוצות ישנה השפעה כל כך גדולה על האופי של הקבוצה? האם מאמנים בעלי אופי מסויים, עשויים לעורר אנגוניזם ברמה שתרחיק אותי מקהל האוהדים?
נדמה לי שהתשובה לשאלה זו מורכבת מעט. ברור כי לא מדובר במאמנים בלבד, אלא ברקע עליו מאמנים אלה מתנהלים. כאשר דן ריבס אימן את הניו יורק ג'יינטס, הג'יינטס לא הלהיבו בלשון המעטה, אך באותו זמן, הקבוצה עצמה לא שנתה את אופיה. היה ברור לכל בר בי רב, שאכן מדובר בניו יורק ג'יינטס על כל מרכיביה. אופיו של המועדון לא השתנה, רק מצבת הנצחונות.
דברים דומים לא ניתן לאמר על הניו יורק ניקס תחת שלטונו אל איזייה תומאס. מאחר והקבוצה נמצאית בשליטת חדל אישים כמר דולאן, מינוי של איזייה תומאס כאיש המרכזי בקבוצה, הפך את הקבוצה לשיקוף של האיש הנורא הזה. וכאן אכן השתלטה התקווה לגאולה דרך הביבים. כמו שתבורי טען, המרקסיזם מגיע בסופו של יום לכל אוהד. השנה נדמה כי אכן הניתוח להסרת הגידול הסרטני הצליח, ואכן הניקס חזרו להיות קבוצה שניתן לאהוד.
כאשר הקבוצה מנוהלת היטב, כל מאמן שייבחר, גם אחד כושל, לא ישנה את אופי הקבוצה. גם מנהל רע, שנמצא בקבוצה בעלת אופי מוגדר, ובבעלות חזקה, לא ישנה את אופיה. אך כאשר הבעלים מתעסקים בשאלה, מה הקהל רוצה, ולא בשאלה מה נכון לקבוצה, כל בחירה מוטעית יכולה להוביל למדרון חלקלק, ולאיבוד האהדה של צבור האוהדים המסור ביותר.
מכאן עולה השאלה, האם יש תנאים בהם נקווה לכשלון קבוצתנו, או למצער נאבד בה עניין? שאלה מטרידה ביותר
15 Comments
לא. אבל צריך לאהוד מעט קבוצות בגלל זה.
כנאה עם השנים התרחקתי ממכבי והתקרבתי לג'יינטס. אבל עולה השאלה של מי הקבוצה? האם יש מצב שמשתלט על מנצ'סטר בעלים שהופך אותה ליישות אחרת? האם במצב זה אתה ממשיך לרצות בהצלחת הקבוצה?
כל מה שיש לקוות הוא שמסורת הקבוצה הוא הכוח השורד ביותר ביישותה. מאמנים ובעלים באים והולכים, אבל מסורת תמיד נשארת.
אני מקווה שאתה צודק, אך מה קרה למסורת של הניקס כאשר צ'ארלס דולאן לקח תפקיד פעיל בקבוצה? האם הוא לבדו היה יכול להביא בעקשנות לסוף הקבוצה כמו שהכרנו אותה? הרי אם זה היה תלוי בו, איזייה היה עדין מנהל שם.
אני דווקא חושב שכן. לקוות לכשלונה, אבל לא לאורך זמן. לקוות להפסד טקטי בשביל ניצחון אסטרטגי (החלפת המאמן, עזיבת הבעלים וכו'). לדוגמה, אני מוצא את עצמי מתחבט קשות השנה אם אני מקווה שחיפה תקח אליפות, במחיר עוד שנה עם אלישע לוי, או שתכשל, ואז לא רק שאין אליפות, אלא גם הפועל עשויה להמשיך להתחזק, אבל הגזר הוא עזיבת אלישע.
מעבר לזה – כשאלישע עושה חילוף פחדני כדי לשמור על התוצאה (מול קבוצות אימתניות כמו עכו וסכנין), אני לא יכול שלא לקוות שיענש על כך בגול. כמובן שאני מקווה שזה בכל זאת יסתיים בניצחון, רק שילמד את הלקח בדרך.
מכיוון שקבוצות הן ישויות המנוהלות על ידי בני אדם, אני חושב שהגיוני לקוות לעתים לכשלונן כדי להעביר לבעלים/מאמן מסר שלא יכול לעבור אחרת ע"י "האזרח הקטן" (לענייננו – האוהד).
באשר לאובדן עניין – לא. אני לא רואה שום סיכוי לזה. לא אצל אוהד אמיתי, בכל אופן, שעוקב אחר קבוצתו באופן קבוע (להבדיל מהמזדמן שיוותר על משחק של קבוצתו בשביל חגיגה משפחתית או אירוע חסר חשיבות אחר).
ניב – מה קורה במקרה הקיצוני שהקבוצה מאבדת את הצביון שלה בגלל הבעלים? ראה הפועל פתח תקווה, האם היא ממשיכה לעורר עניין?
אחת הדוגמאות הטובות היא מה שקרה להפועל ירושלים בכדורגל ומלחמות ארגז החול של סאסי ויונה עד שלאוהדים נמאס והקימו את קטמון
אני חושב שכן. היא מעוררת רגש. גם אם זה מחאה או שנאה. אין אפשרות להתכחשות. אתה לא יכול לעמוד מנגד בשוויון נפש כשפוגעים במשהו שאתה אוהב.
אני אוהד של הניינרס, ועובר הרבה שנים קשות, אבל מעולם לא איבדתי עניין בקבוצה. כנ"ל עם הבולס, בשנים שבין ג'ורדן לרוז (קצת פיפן, קצת גורדון-דאנג).
בעבור אוהד, הקבוצה תמיד תהיה שייכת במובן מסוים לו, והוא לעולם לא יוכל למשוך ממנה ידיו.
אוהדי נמני הבריחו אותי מהקבוצה, והתרבות שהשתלטה על מכבי נמני היא גרועה בהרבה מחוסר הצלחה. מה שהאוהדים עשו לדגו, והקרבה האידיאולוגית שלהם ללה פמיליה, דחתה אותי, עד שכמעט אבדתי עניין
אני חושש שלעתים הדרך היחידה היא לעשות מעשה קטמון ולהמציא מחדש את הקבוצה, גם אם בחילופי שמות וליגות.
אני נשוי לאשתי השנייה הקטמונית, אבל לבבי עדיין מדמם על כישלון הנישואים עם אשתי הראשונה, הירושלמית שבפועלות.
יש שגירושין הופכים אהבה לשנאה, ויש שכל שאתה חש הוא עצב אחד ענק…
אני חש עצב
חש שלמרות הכל לבבי אינו שלם.
ועדיין, אני מקווה ומייחל בצהירה בימינו לדרבי משולש בליגת העל.
רק עכשיו ראיתי את התגובה שלך שמייתרת את תגובתי הקודמת.
שאלה מתוך סקרנות וגם משום שאני לא מצליח לתת תשובה ברורה לעצמי – את מי תעודד בדרבי?
מולי – דוגמה מצוינת לקבוצה שאבדה את צלמה, ואבדה את אוהדיה, אני אמשיך עם הפועל אוסישקין, שכיום כבר נקראית הפועל תל אביב בפוסט מאוחר יותר
השאלה שלך מאד מעניינת בהקשר של נבחרת ישראל בכדורגל, היות והסיכוי שהפרמטרים הבסיסיים שלה (כגון "הבעלים") ישתנו בדור הנוכחי הוא אפס.
לגבי הפועל פ"ת והתהליך שאנחנו עוברים האוהדיה, יש פוסט מוצלח של תבורי. אצלי זה התחיל כעצב, עבר לרצון להתרחק, ואז אתה קולט שאתה לא יכול באמת להתרחק ומפתח שנאה בשלט רחוק כלפי האנשים שבמעשיהם מרחיקים אותך מהמועדון.
פאקו – אני לא בטוח שנשארו אוהדים לנבחרת ישראל. יוני – כל הפוסטים של תבורי מוצלחים, ואני זוכר את זה שנכתב בנושא. העניין הוא ההתרחקות, האם זה תהליך שיכול לקרות כלפי מדינה? נראה שכן