לי נינג – ממתעמל למיליארדר

לי נינג ומייקל ג'ורדן השתתפו באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. דבר משותף מחבר בין שניהם. מהמותגים על שמם, אפשר להבין קצת על ההבדלים בהתפתחות הכלכלות שמהם הגיעו.

רבים אולי זוכרים את אולימפיאדת 1984 בזכות קרל לואיס. אחרים אולי זוכרים את נבחרת הכדורסל האמריקאית הטובה ביותר עד לפתיחת עידן הדרים טים. כן, מייקל ג'ורדן היה חלק חשוב מנבחרת זו, למרות שרלף קליין, אז מאמן נבחרת מערב גרמניה, שהשתתפה באותה אולימפיאדה, התלהב יותר מכריס מאלין. היו כוכבים גדולים נוספים, מאט ביונדי, סטיב אובט וסבסטיאן קו, ועוד רבים וטובים.

אני זוכר את דני לבנשטיין מכריז בקולו – ועכשיו תרגיל הטבעות של לי נינג. לי נינג היה מתעמל סיני, שרירי באופן מיוחד, ומוכשר ביותר. הוא זכה במספר מדליות זהב באותה אולימפיאדה, אך יש משהו אחר המשותף בינו ובין מייקל ג'ורדן. הדבר המשותף הוא מותג של מוצרי ספורט הרשום על שמם. המותג על שמו של מייקל הנו ה"איש הקופץ" מותג אשר שייך לנייקי, ומשלם תמלוגים למייקל עד היום. למעשה כל תרבות קריאת נעלי ספורט על שם ספורטאים, התחילה בנייק אייר ג'ורדן. מותג נוסף הנו המותג של לי נינג. לי נינג הקים חברת הלבשת ושיווק ספורט, ובימים אלה פתח את הסניף הראשון של החברה בסן פרנסיסקו.

החברה של לי נינג נסחרת היום בהונג קונג בשווי שני מיליארד דולר אמריקאי לערך. אך מעבר לעניין האנקדוטלי בהצלחתו הכלכלית של לי נינג, אפשר ללמוד מההבדלים בין המקרים על הכלכלות האמריקאית והסינית.

מייקל ג'ורדן לא היה צריך להקים חברה בכוחות עצמו, על מנת להנות מהשם העולמי שיצר לעצמו, בימיו כשחקן הטוב אי פעם. הוא כן נזקק לחוש ריח עסקי, גם על מנת להתחבר ברעיון הראשוני עם נייקי, וגם ביצירה המשותפת של המותג. ההצלחה הכלכלית שלו כיום נשענת במידה רבה על היכולת שלו כספורטאי. יכולת זו יצרה לו שם בינלאומי, שם שנייקי מינפו לשם מכירת נעלים על פני כל הכדור.

במקרה של לי נינג, הסיפור שונה. מובן כי שמו עזר לו לגייס כסף, וכן למכור נעלים בסין. אך לא כישורנו היוצא דופן באולם ההתעמלות הביאו למצבו הכלכלי כיום, אלא תעוזתו העסקית, והשתייכותו לאומה הסינית, אומה הצומחת כלכלית בשלושת העשורים שחלפו מאז אותה אולימפיאדה. לי נינג, לא יכול היה לרכב על שירותיה של חברה מקומית מבוססת, ועל כן הקים את החברה בעצמו.

זהו למעשה ההבדל בין כלכלות מתפתחות ובין כלכלות מפותחות. הכלכלה המתפתחת נאלצת להשקיע יותר, מאחר ואינה יכולה להסתמך על מקורות הכנסה קיימים ויציבים, כפי שקיימים בכלכלה המפותחת. אולם מצב זה גם תורם לצמיחה החזקה יותר של הכלכלה המתפתחת. נקודת הפתיחה הנמוכה יותר מקשה על הזינוק, אך מקלה על התאוצה.

פתיחת החנות של לי נינג בסן פרנסיסקו מראה על שלב חדש אליו החברה מגיעה. לא עוד הסתמכות על מיליארד הסינים החיים בסין, אלא ניסיון לכבוש את תשומת הלב של הסינים החיים בסן פרנסיסקו, וכך להתחיל ולהתמודד עם הענקיות בתחום, בארה"”ב, ולאחר מכן בעולם כולו.

ניתן להשליך מכך גם על ההתפתחות הכלכלית בסין. לאלה שעדין לא מכירים במציאות, הסינים כבר מזמן לא מסתפקים במקום של היצרנית הזולה בשירות החברות האמריקאיות. כמו יפן לפניה, הסינים מנסים להקים חברות מותגים מקומיים אשר יתחרו על ההגמוניה בבמה העולמית. זהו חלק מתהליך ההתפתחות בכלכלה הסינית, וחלק מהשינוי האמיתי ביחסי הכוחות העולמיים.

כעת נותר לראות מתי תקום חברת מייקון או רונלדיניו, אשר תייצר נעלי כדורגל, וביגוד חוף. שאלה מעניינת נוספת היא, מתי חברה זו תפתח סניפים בבייג'ינג, ובפלורידה. זהו הכיוון שבו כולנו צועדים. אני מתאר לעצמי שלא מדובר בחדשות מרעישות למי מכם, אך הדוגמה של לי נינג היתה פשוט טובה מדי, מכדי לדלג עליה.

על ספורט ונוסטלגיה
לקחת את החוק לידיים

7 Comments

בלינדר 29 בינואר 2011

אני חושב שלמייקל ג'ורדן יש חוש עסקי של כרית אוויר אבל נדמה לי שהסוכן שלו היה יהודי אז יצא לו טוב (הסוכן גם היה צריך לשכנע את מייקל שזה רעיון טוב לחתום ככה עם החברה).

הסיפור של נייקי מרתק בהקשר של הכתבה כי אם אני זוכר נכון החברה התחילה ממאמן ואתלט שמכרו נעליים מבג'אז של אוטו באוניברסיטת אורגון – הנעליים אז היו של חברת טייגר הסינית (או אולי יפנית, דווקא את הפרט הזה אני זוכר) שלדעתי עדיין קיימת.

אח"כ אחד משני הבעלים הפך למרצה באוניברסיטת פורטלנד סטייט ושילם מספר דולרים לתלמידה שלו שתעצב לוגו לנעל. הוא לא אהב את ה-'סווש' בהתחלה אבל אמר שהוא "יתרגל לזה". אגב, אל תדאגו למעצבת הלוגו, כשהחברה עלתה למעלה היא קיבלה סכום נכבד של מניות ויהלום שעד היום מסרבים לגלות מה היה השווי שלו.

אז…מי בא איתי למכור נעליים מאוטו בנהלל?

גיל שלי 29 בינואר 2011

בלינדר – תקרא את playing for keeps . מייקל היה חלק בלתי נפרד מלקיחת ההחלטה.

אור שחולם להיות אלבס 30 בינואר 2011

ברוך הבא לנבחרת הבלוגים!

גיל שלי 2 בפברואר 2011

תודה

בני תבורי 30 בינואר 2011

גיל,
יופי של סיפור. ברכות לחולצת ההרכב, אל תשכח להביא עוגה לחדר ההלבשה…

גיל שלי 30 בינואר 2011

תודה בני. אביא עוגה. אני מוצא את עצמי מתלבט מהו האלבום שלי, שאכריח את בני לאהוב. ברלין של לו ריד, או זיגי סטרדסט, מה דעתך?

רועי ילין 31 בינואר 2011

זיגי,זיגי…

אין שום ספק!!

סיפק לי אושר כמה שנים טובות בתיכון ועדיין מדי פעם..

Comments closed