הדילמה של אברמוביץ': סלטיקס של סוף שנות ה80 או ג'רי קראוס

cc cliff 1066tm license

כולכם זוכרים בוודאי את הקבוצה האגדית של בוסטון סלטיקס בהנהגת לארי בירד. הקבוצה היתה דומיננטית במשך שנות ה80, וכאשר הגיעו כאבי הגב של לארי בירד, הקבוצה ניצבה בפני דילמה. מחד, קבוצה שזכתה להישגים כבירים, הזדקנה, בחירת הדראפט שסימלה את ההמשך הסתיימה באסון טראגי. מאידך, כיצד נערכים לעתיד?

*

בוסטון שמרו על הכלים שהביאו אותם להישגים, לא נעשו טריידים מהירים על מנת להפטר מהכוכבים המזדקנים, ואכן הקבוצה נכנסה למשבר עמוק בשנות ה90, במיוחד לאחר מותו הטראגי של רג'י לואיס.

ג'רי קראוס משיקאגו רצה להוכיח את הבלתי אפשרי להוכחה, לגרסתו הקבוצה האגדית של שיקאגו לא נבנתה על גדולתו של האחד והיחיד, ואפילו קצת קרדיט לא ניתן למאמן פיל ג'קסון. לדידו, הקבוצה נבנתה על בסיס גאונותו של מר קראוס.

על מנת להוכיח תזה משונה זו, רצה מר קראוס להימנע מהגורל של בוסטון. על כן, מיד עם פרישתו של מייקל, קראוס דאג לשלוח את פיפן בטרייד לפיניקס, לפרק את הקבוצה, ולבחור בדראפט שני שחקנים מבטיחים במיוחד: אדי קרי, וטייסון צ'נדלר. ההצלחה הכבירה בבחירות הגאוניות, עלו לקראוס בתפקידו.

*

מאמן ומנהל קבוצה בפועל אשר כן מצליח במידה מסויימת במדיניות אותה נקט קראוס הנו ביל בלצ'ק בניו אינגלנד פטריוטס. אך בלצ'ק הנו דוגמה נדירה, הרצון השולט בקרב מנהלי קבוצות הוא למצות קבוצה אגדית עד תום, גם בתשלום ברור של הידרדרות לבינוניות לאחר מכן, מאחר וקבוצה מעולה ודומיננטית הנה נדירה, ויש לשמור עליה מכל משמר. כמובן שבלצ'ק לא נוקט במדיניות של פירוק השלד כמו ידידנו הכושל, אלא מחליף איברים מזדקנים באותו שלד. למעשה, בלצ'ק דבק באותה דרך, תוך החלפה מתמדת של המכונית אתה הוא עושה דרך זו.

*

כיום אברמוביץ' עומד בפני דילמה זהה. האם לשמור על השלד של הקבוצה שהוכיח עצמו בכל כך הרבה תארים, על אף תהליך ההזדקנות המואץ של כוכבי שלד זה, או לפרק את הקבוצה, ולבנות מאפס את השושלת הבאה. אין כל בטחון שאכן קיים סכום כסף בעולם אשר עשוי להבטיח בניית שושלת שכזו וראה מקרה מנצ'סטר סיטי. ההצלחה בבניית השלד של צ'לסי רשומה על שמו של איש אחד כנראה, מאמן זוטר המועסק כיום על ידי הבלאנקוס. מי יתקע לידיו של רומן, שאכן יפול שנית על אדם שיבנה שלד מוצלח כל כך.

*

דילמות אלה לא שייכות לעולם הספורט בלבד. ברשימותי אני מבקר את הנהגתה הכלכלית של ארה"ב בנסיון שמירה עקר על הקיים. הדילמה שעומדת בפני הנהגה זו זהה למעשה לזו העומדת בפני רומן אברמוביץ'. הפריחה הכלכלית העולמית היתה בנוייה מאמצע שנות השמונים, על הקרדיט הזול שזרם לצרכני ארצות הברית, כאשר אלה בתורם מרימים את כלכלות העולם.

מודל זה הגיע למשבר זהות בשנת 2008. הנטייה הטבעית למצות עוד קצת מההצלחה של המודל הקודם, קיים אצל מנהיגים השואפים להבחר בתוך זמן קצר בשנית. אפשר להבין את החשש מפני וויתור על מודל שהצליח, גם אם הזדקן. החשש מפני הלא נודע בבניית מודל חדש, או שלד חדש של שחקנים, גורם למובילי קבוצות, חברות, מדינות, לדבוק בדרכים קיימות, גם אם ברור שהן מובילות ל dead end (פשוט לא מצאתי תרגום מוצלח למונח מדויק זה).

האומץ לבחור בדרך חדשה ולא מוכרת, לא נמצא אצל רבים. ישנם כאלה כמו קראוס המונהגים מאג'נדה של אגו, אשר מקנים שם רע לאנשים אמיצים הבוחרים בדרך חדשה. הסיכון בבחירת דרך חדשה הוא עצום, ועל כן קל הרבה יותר להחליף דרכים לאחר משבר. כמובן שקיימים רבים אשר מעדיפים להכחיש את המשבר, ולהמשיך באותה דרך עד הגעה למשבר קשה אף יותר. הסיבות כנראה מובנות.

טרילוגיה
מחווה לבוז'י הרצוג

18 Comments

חלפס 13 באפריל 2011

נחמד להשוות בין ניהול קבוצת כדורסל לבין מדינה שהיא הכלכלה הכי גדולה בעולם.
מעבר לזה הבדל גדול נעוץ בזה שבספורט הפרישה של הכוכב תמיד נופלת באיזושהי הפתעה. לגבי ארה"ב – הכתובת מזמן על הקיר.

גיל שלי 13 באפריל 2011

ניהול זה ניהול, בין אם ניהול השקעות, מנכ"ל חברת ענק, נשיא ארצות הברית. תהליך קבלת ההחלטות הוא שמכריע אצל כולם

יואב 13 באפריל 2011

איך היית מתאר בקונטקסט הזה את המערכת הניהולית של סאן אנטוניו?

פרננדס 13 באפריל 2011

לפי דעתי קשה מאוד לשמור על איזון ומתח בריא בין שמירה על הקיים לבין בניית שלד חדש. רק יחידי סגולה כמו ביל בלאצ'ק, ואלכס פרגסון ניחנו בכישרון הזה. לגבי מורניו-בכלל לא בטוח שאם הוא היה ממשיך בצ'לסי עוד כמה עונות הוא היה מצליח בכך. בכל מקרה כיוון שמדובר ביכולת נדירה פלוס קצת מזל, אני בתור אוהד ספורט מבין שאחרי כל תקופה יפה יגיעו קצת ימים פחות יפים. הבעיה בספורט הישראלי שרוב הקבוצות לא מצליחות בכלל לבנות איזו שושלת אחת אפילו בגלל ניהול כושל

תבורי 13 באפריל 2011

מסכים לגמרי.

דורפן 13 באפריל 2011

אתם מתעלמים מעניין אחד משותף לבליצ'יק ופרגוסון ופופוביץ. הם גם המאמן וגם המנהל (גם אם בפועל יש מישהו אחר עם כרטיס ביקור). השאלה כמה פעמים נכשלים אנשים בצ'לסי בגלל שמישהו בתוך המערכת לא רוצה שיצליחו

שחר 13 באפריל 2011

הפוסט הזה מראה כמה פרגיסון מנהיג ענק,אשר מצליח לחדש כל הזמן את הקבוצה תוך כדי שמירה על שלד מסויים,ושמירה על יציבות לאורך שנים ביכולת הקבוצה.

גיל שלי 13 באפריל 2011

דורפן – אני חושב שלצד היתרונות הברורים בדיקטטורה של בילצ'ק פרגוסון ופופוביץ', קיימים חסרונות. אצל בלצ'ק אני חושב שאני מזהה נטייה לזרוק חלקים טובים לפני הזמן, ראה ריצ'ארד סימור, ועוד. ישנה בעיתיות מסויימת כאשר אין כח מאזן בצד השני. בשלב מסויים היהרה חייבת להכנס, ואז הטעויות מגיעות. פיטסבורג למשל היא דוגמה של שילוב מוצלח בין מאמן, ובין הנהלה, שילוב שמצליח גם בעידן תקרת המשכורות לשמר המשכיות, ולחדש קבוצות על בסיס זהות קבועה.

כמובן שכל מאמן שיגיע לצ'לסי כיום מודע לכך שהוא תלוי בגחמותיו של רומן, ולכן אני לא הייתי מהמר שהתהליך שצ'לסי תעבור יהיה מוצלח במיוחד

גיל שלי 13 באפריל 2011

דרך אגב – בתמונה נמצא גם ווין גרצקי, ואין צורך להכביר מילים על גורלה של אדמונטון לאחר המעבר ללוס אנג'לס.

תום 13 באפריל 2011

עד היום אנחנו לא יודעים את הסיפור המלא לגבי מה שקרה בין אדמונטון וגרצקי, מה שברור זו הטעות בבחירת הקבוצה שגרצקי נשלח אליה.

יריב 13 באפריל 2011

dead end = מבוי סתום. לדעתי זה תרגום מדויק.

גיל שלי 13 באפריל 2011

ברור רק הביטוי האנגלי כל כך יותר מוצלח

גודיונסן 13 באפריל 2011

לדעתי מוריניו לא בנה את השלד של צ'לסי – הוא חיזק את השלד והפך אותו למכונה.
כזכור – למפארד, טרי, ג'ו קול, ועוד לא נקנו בתקופת מוריניו אלא לפניו.
הסגל של ראניירי היה נוצץ, רחב מדי (הרוטציה לא הצליחה ועצבנה את כולם) והקבוצה לא היתה קשוחה מספיק כדי להתמודד עם ארסנל של ווירה.

הרכישות היחסית מוצלחות של מוריניו היו אסיין, קול, דרוגבה ובאלאק (לדעתי באלאק היה הצלחה, דרוגבה הוא שחקן אדיר אבל גם בעט בדלי בכל פעם שהתקרב לגביע האלופות), אולי גם מיקל.
הרכישות הכושלות שלו: דל הורנו (האדום מול מסי-בייבי), שבצ'נקו (מוריניו לא ממש רצה, אבל בתקופתו), קאלו, (לא מתעלה, מתאים לליברפול מקסימום) רייט-פיליפס (יקר ולא עמד בלחץ).

תחת אנצ'לוטי (ששמר על הסגל של גרנט), הנסיון העלוב לשלב שחקני נועד לא הצליח, הסגל נהיה צר מדי ופציעות הביאו לסיום העונה מוקדם מדי, למפארד נראה פשוט רע (שימו לב שפשוט לא מוסרים אליו), ההגנה לא יציבה (אני מת על איוואנוביץ' אבל רק בתור מגן ימני ועל אלכס אבל רק בתור בועט עונשין מ-35 מטר. בוסינגווה הוא פשוט כישלון ולא הבנתי למה הוא לא בצ'לסי ב' עדיין)

אנצ'לוטי סחט את התפוז בשנה שעברה, הוציא את המקסימום מהחבורה ויצא עם דאבל (עם קצת עזרה). השנה זה פשוט לא עבד וההימור על סגל מצומצם התברר כבעייתי.

אז מה לגבי העתיד?
טורס – לא יודע מה להגיד. פשוט היה כתוב על הקיר. אולי צריך לקרוא לשבצ'נקו שיעשה לו אימונים בספרינטים.

אני מקווה שיוותרו על בוסינגווה, ראמירס (אלא אם כן מישהו רואה משהו שאני לא), בניון (לא אישי, אבל דחילק)ֿ, קאלו (לא אכפת לי שישאירו בתור רוטציה אבל להצמיד את אלון מזרחי).

למפארד וטרי עדיין יכולים לתת עוד עונות, למפארד צריך לעלות מהספסל.
מיקל ואסיין יכולים לתת עוד. אסיין נפצע חצי עונה בכל עונה והוא לא ווינר אבל יש לו עדיין מה לתת.

הרכש צריך להיות מתון. לעבור לרכישת שחקנים ב-7-8 מיליון פאונד. לא להשתולל. לייצב את השוק בדרך.

ויש את דיוד לואיז שהוא כנראה עילוי. אולי הוא יהיה המנהיג לתוך העשור השני של המאה.

rondi 13 באפריל 2011

קודם כל, פוסט מעולה!

לגביי צ'לסי יש הבדל אחד גדול בין המצב שלהם למצב של קראוס, בוסטון, פופוביץ'ואפילו ביליצ'ק. אין שם לא ג'ורדן, לא בירד, לא דנקן ואפילו לא בריידי…

אני מסכים שצ'לסי חייבת רענון אבל אני לא בטוח שהיא הגיעה לצומת כזו דרמטית. מחלקת הרכש של הכחולים מעולם לא הרשימה אותי, וזה נכון גם בתקופתו של מוריניו. מצד שני, מוריניו הוכיח כבר גם לפניי וגם אחריי צ'לסי שהוא יודע לבנות קבוצה גם משחקנים פחות מוכשרים. לא מעט מאמנים עברו מאז בסטמפורד ברידג' אבל אין ספק שכולם נהנו וניצלו עד תום את הבסיס שהשאיר שם המיוחד, ולאף אחד שם לא היה אומץ לחדש או לשנות.

ברור שהעונה הזו היא כישלון בסטנדרטים של צ'לסי ועל רקע העונה האובראצ'יברית הקודמת המצב של צ'לסי נראה היום אקוטי ביותר, אבל פגיעה אחת מוצלחת ברכש (חילוף של קאקא וטורס לא נשמע לך מתבקש?) או אפילו כמה רכישות פחות בומבסטיות יכולות בקלות להפוך את צ'לסי לאלופת אירופה בשנים הקרובות.

ההליכה עם הראש באדמה של כלכלת ארה"ב קצת יותר מטרידה אותי באופן אישי…;)

גיל שלי 13 באפריל 2011

בניית שלד היא לא בחירת שחקנים, לפני הכל היא בחירת זהות. התקופה הנוכחית של צ'לסי נגמרת בעיני, משום שהשחקנים שהמשיכו את הזהות שהקנה מוריניו לקבוצה, לא יהיו בצ'לסי שנה הבאה (הימור). אין שום סימן שמי שיביא שחקנים חדשים לצ'לסי, יצליח לבנות לקבוצה זהות חדשה טובה, או לבחור שחקנים שמתאימים לזהות הנוכחית.

לכן לדעתי כל הדיון על השחקנים שצריכים ללכת, ואיזה שחקנים צריכים לבוא, אינו רלוונטי בעיני. מכבי תל אביב בישראל (כדורגל) ומנצ'סטר סיטי באנגליה מוכיחים נקודה זו היטב.

יואב – פופוביץ הוא נפלא גם כמנהל וגם כמאמן, יהיה מעניין לראות כיצד הוא עובר מעידן דנקן, לעידן חדש. האם הוא יגרום לנסיגה מכוונת בקבוצה לקראת דראפט מוצלח? קשה לי לראות אותו מושך פרי אייג'נט כוכב.

מיכאל 15 באפריל 2011

ההשוואה בין ניהול מועדון ספורט לניהול עסקי מצויינת. הדילמה מתי להחליף את ה"סוס המנצח" ידועה בעולם העסקי כבר שנים. עולם הספורט סיגל תחלופה מהירה בעקבות אי הצלחה, והעולם העסקי הפופולרי יחד איתו. מחקרים ניהוליים מוכיחים כי בניית שיטה, מסורת, תרבות, ערכים, ענווה יחד עם רעב גדול להצלחה הם המביאים לתוצאות מצויינות על פני 10 שנים ויותר. GE בעולם העסקי, מנצ'סטר יונייטד בכדורגל, מכבי ת"א כדורסל ואולי ברצלונה בדרך

דביר 16 באפריל 2011

אם היה מדובר בקבוצה אמריקאית הפוסט היה באמת רלוונטית. מכיוון שמדובר בקבוצה אירופאית שעדיין לא נתונה לחוקי הפייר פינאנאס ועומד בראשה אולגירך הדילמה קיימת אך ניתנת לפתרון ממשי.

בגלל חוקי הדראפט וההגבלים בראהב לעשות מהפך בקבוצה אמריקאית יכול לקחת גם דור

גיל שלי 16 באפריל 2011

דביר – מה שניסיתי להגיד זה שזה לא רק כסף. כנראה שלא הצלחתי

Comments closed