ליגת שוקי ההון העולמית: כל הביצים בסל אחד

לו אני פלורנטינו פרז, הייתי מאוד מוטרד הבוקר. בסוף העונה שעברה, מר פרז לקח המור. הוא הפקיד את עתידה של ריאל מדריד בידיו האמונות אך הצנטרליסטיות של ז'וז'ה מוריניו. לאחר כישלונות מזעזעים בשתי העונות הקודמות, פלורנטינו הרגיש כי אין עוד ברירה. רק ה"מיוחד" יוכל להחזיר רלוונטיות לריאל מדריד במאבקה על ההגמוניה מול ברצלונה. ברם, בחירה זו קבעה דבר נוסף, עתידה הקרוב של הקבוצה יוכרע בידי איש אחד בלבד, אותו איש מיוחד.

ז'וז'ה מוריניו בצ'לסי בנה קבוצה, ובנה מבנה אשר שרד עוד שנים ספורות לאחר לכתו. בשנותיו בצ'לסי מוריניו חיפש לבסס את מעמדו כ"מיוחד" באמצעות נצחונות, דומיננטיות בכדורגל האנגלי, ופה מפיק מרגליות. נדמה לי שלאור השבוע החולף ניתן לקבוע שמטרותיו של מוריניו בריאל אינן זהות. נראה כי מוריניו מודאג מחוסר יכולת להתמודד התמודדות אמיתית עם ברסה על ההגמוניה בכדורגל הספרדי, ומאחר שכך מצוי בעיקר במלחמה על "שמו הטוב". התחושה החזקה שלי היא כי מוריניו נשם לרווחה בעת הרחקת פפה במשחק בשלב חצי גמר ליגת האלופות. סיפור הכיסוי נתפר.

בחירה זו של פרז, כינוס כל הביצים בסל אחד, מזכירה במשהו את הבחירה האסטרטגית של מדינת ישראל. גם אנחנו מהמרים על סוס אחד בלבד בזירה הבינלאומית, ידידתנו הגדולה ארצות הברית. בסוס מעמדנו כעבד נרצע לאחות הגדולה מאמריקה הגיע בעקבות עסקת הפלקון עם סין. אנו נכנענו ללחץ אמריקאי לא מתון והקרבנו לא רק הקרבה כלכלית גדולה, אלא גם את יחסינו עם הגורם האסטרטרגי השני בחוזקו בעולם כיום.

לעומתנו ההודים בחרו בבחירה שונה בשבוע שעבר. ההודים בחרו במטוסי קרב אירופיים כבחירה אסטרטגית לשלושים השנים הבאות, בעסקה ששוויה מוערך ב11 מיליארד דולר אמריקאי. בחירה זו נעשתה למרות לחץ אמריקאי כבד, ביקור של הנשיא אובמה בנובמבר, ואישור שיתוף פעולה גרעיני אזרחי שהתקבל בסנאט שנה קודם. ברור כי עמדתה של הודו שונה לחלוטין מעמדתה של ישראל, אך הבחירה לפזר את הביצים במערך הכוחות הבינלאומי הנה ברורה.

הודו מכריזה באמצעות עסקה זו, שלמרות המאבק מול סין (המלחמה האחרונה של סין  מול הודו היתה לפני קצת יותר מחמישים שנה), למרות החשיבות האסטרטגית שראש הממשלה מייחס ליחסים עם המעצמה הגדולה בעולם, עדין חשוב להודים למצב עצמם כמדינה עצמאית. כמובן עולה השאלה האם לישראל ישנה אסטרטגיה בינלאומית כלשהי, נדמה לי שהתשובה נתנה על ידי קיסינג'ר, לישראל יש רק מדיניות פנים. בכל מקרה אסטרטגיה איני רואה פה.

*

לוורן באפט יש בדיחה נפלאה. סוחר נפט עולה לשמים ומגיע לשערי גן עדן. המלאך גבריאל מקבל את פניו ומודיע לו שהמכסה לסוחרים בגן עדן מלאה, ומפנה את משה הסוחר לגהנום. למשה עולה תובנה מהירה. משה זועק לתוך גן העדן שנמצאו בארות נפט בגהנום. מיד לאחר הכרזה זו מתחילה מהומת אלוהים, ומרוץ מטורף של אנשים מגן העדן לגהנום.  המלאך גבריאל מתרשם ומחפש את משה, על מנת להודיע לו שהתפנתה המכסה, ויש לו מקום בגן עדן. אולם, מה רבה הפתעתו של גבריאל כאשר הוא רואה שגם משה הסוחר רץ לכוון הגהנום. הוא שואל את משה, למה אתה רץ לשם. משה עונה לו, אם כל כך הרבה אנשים אומרים שיש נפט בגהנום, אולי הם יודעים משהו.

בן ברננקי השבוע מזכיר בדבריו את משה סוחר הנפט. במסיבת העיתונאים לאחר ההכרזה על תחילת הפליאוף, כלומר על כך שלא תהא כרגע הרחבה כמותית שלישית, ברננקי הצדיק את הצלחת ההרחבה הכמותית השניה, בסימנים של השוק. נכון, עליית האנפלציה על פי ברננקי נובעת מעליית מחירי הנפט, עלייה שהוא עצמו מוסיף לה באמצעות ההרחבה הכמותית השנייה, אך אין בכך כדי למנוע מידידנו להכריז על נצחונו על הדפלציה (לאלו שלא מכירים את המונח, מדובר בהפכי של האנפלציה). כלומר, אם כל כך הרבה אנשים בשוק מאמינים למה שברננקי השיג, אולי ההישג משמעותי.

לאלה שמקבלים את תחזיות הפד על צמיחה בשנים הקרובות כדברי אלוהים חיים, אשמח להזכיר כי במרץ 2007 ברננקי הצהיר כי הנפילות של מחירי משכנתאות הסאב פריים לא ישפיעו על הכלכלה האמריקאית, והירידה הקלה בערכן, הוכלה בהצלחה על ידי השוק, והפד. נדמה לי שברננקי היה רוצה לשנות הצהרה זו כיום, אלו היה יכול להחזיר את השעון לאחור. נתון הצמיחה של הרבעון הראשון בארצות הברית היה 1.9%, לעומת ציפיות לצמיחה של שלושה אחוז ויותר. הנימוק היה העלייה המפתיעה במחירי הנפט גרמה לעצירה זמנית בעלייה בצריכה באמריקה, וכן ייצוא מאכזב. אך לא היה בכך כדי לשנות את הציפיות לצמיחה של יותר משלושה אחוז השנה.

*

את ההבדל בין עונה רגילה ובין הפליאוף ראינו אצל סן אנטוניו ספרס. אני לא חושב כי סן אנטוניו נכשלו בסדרה מול ממפיס. אני מסכים עם ג'ף ון גנדי. ממפיס הציגה בסדרה קבוצה מוכשרת יותר, חזקה יותר, וצעירה יותר. נדמה לי שאפשר לקבוע שסן אנטוניו פשוט השיגה בעונה הרגילה הרבה מעבר ליכולתה הנוכחית. למעשה קבלנו הוכחה נוספת לגדולתו של טים דנקן. הוא הוביל את סן אנטוניו לאליפויות עם שחקנים מוכשרים כמו מנו ופרקר. אך כאשר דנקן הפך לרול פלייר, נתגלה שמנו ופרקר הנם לכל היותר אולסטרים, בטח לא סופר סטרים שיכולים להוביל את הקבוצה להישגים.

בפליאוף בכלכלה האמריקאית נוכל לראות בקרוב, האם ההרחבה הכמותית תפקדה על תקן טים דנקן בגדולתו. האם אכן אמריקה גברה במאבק מול הדפלציה בסדרה הנוכחית? את התשובות נקבל בחודש יוני, מיד כשהכסף יפסיק לזרום. אז נראה האם הצמיחה בארצות הברית אכן יכולה להחזיק מעמד על חוזקו של הצרכן האמריקאי, וחוזקן של החברות, אך בלי הסופרסטאר המוכח היחידי בעונה הרגילה, מדפסות הכסף של ברננקי.

מה שאירוח טורניר יכול לעשות (לא ככה, לוזון?)
ארסנל. מי אמר שמשעמם?

11 Comments

יואב 1 במאי 2011

למה אמריקה מודאגת כל כך מדפלציה? הם לא אמורים לדאוג מסופר אינפלציה כתוצאה מהדפסת כזו כמות של כסף חדש?

גיל שלי 1 במאי 2011

יואב – הבעיה היא שלדעתי אין מצב של אינפלציה מתונה. אמריקה למעשה בוחרת בין שתי רעות, דפלציה, או היפר אנפלציה, זאת בעקבות מדיניות ברננקי. מאחר והוא ביטל את השעונים, אנו נראה אינפלציה אמיתית רק כאשר נהיה בדרך להיפראינפלציה. זהו הסיכון העצום שברננקי הכניס את המשק העולמי לתוכו

יואב 1 במאי 2011

כלומר אמריקה בחרה למנוע דפלציה עכשיו על חשבון ייצור היפר-אינפלציה עתידית. זה בדיוק ה short-termism שמתואר כאן: http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/content/article/2009/09/10/AR2009091004224_pf.html

גיל שלי 1 במאי 2011

אני משוכנע שברננקי לא מתכוון לכך, אבל ההגדרה שלך למדיניות שלהם באמצעות הוושינגטון פוסט קולעת בהחלט. אני מהמר אגב על חזרה לדפלציה.

באבא ימים 1 במאי 2011

מרתק.

רק תיקון אחד. המלחמה האחרונה של סין היתה נגד ויייטנאם ב – 1979.

גיל שלי 1 במאי 2011

תודה על התיקון

מולי 2 במאי 2011

גיל, לא שאני לא מסכים איתך בנוגע לטעות שהיתה בויתור על העסקה עם סין, אבל חייבים להודות שאין דין הודו (בטח מבחינה כלכלית וגיאו-פוליטית) כדין ישראל. כשמתעסקים עם נמר, הפיל יכול להרשות לעצמו את מה שהפרעוש לא יכול….

גיל שלי 2 במאי 2011

מולי – ברור שאין להשוות בין העמדה של הודו והעמדה הישראלית. נדמה לי שאפילו ציינתי זאת בפוסט. עדין, אין שום תחושה שאנחנו מפזרים את הביצים. אנחנו ממקדים את כל המאמץ הבינלאומי שלנו בארצות הברית, מזלזלים באירופה, ובקיצור מתנהגים כואסל אמריקאי. אם היינו מחפשים, היינו מוצאים דרכים אחרות

יריב 3 במאי 2011

חלק מהעניין עם מטוסי הקרב, לדוגמה, היא שהודו (אני מניח) קונה אותם מכספה לחלוטין. אנחנו קונים מטוסי קרב מכספי סיוע, אם אינני טועה, ולכן יכולים לקנות אותם רק מהתעשייה הבטחונית האמריקנית.

כמובן, אנחנו בכל זאת שמים את כל הביצים בצד אחד, אבל זה כנראה בגלל שזה משתלם. מסיבות דמוגרפיות ופוליטיות, השקעה בתמיכה של ארה"ב משתלמת יותר מכמעט כל רמה של השקעה בתמיכה של גורמים אחרים (כלומר, מעבר לרמה מינימלית).

גיל שלי 3 במאי 2011

יריב – ברור שארצות הברית היא ההשקעה המשתלמת ביותר. אך כאשר אתה מנהל תיק, גם אם השקעת באפל והכל נראה טוב, כדאי שתפזר כסף בעוד מקומות. כך גם במקרה של היחסים עם האחות הגדולה, מה יקרה כאשר האנטרסים של ארצות הברית במזרח התיכון ישתנו?

יריב 3 במאי 2011

גיל, זו הגזמה להגיד שאין שום פיזור של ההשקעה. ישראל משקיעה במידה מסוימת גם ביחסי חוץ אחרים, בעיקר עם מדינות האיחוד (בגלל המסחר). כלומר, זו שאלה של מידה. אגב, אני לא בטוח איך המדיניות של ארצות הברית מושפעת מהאינטרס ומהאתוס האמריקני. תמיכה בישראל היא לא אינטרס אמריקני כבר היום, מה שהם צריכים מהאזור זה נפט, אבל הם תומכים בגלל סיבות תרבותיות ואידאולוגיות. ארצות הברית היא דמוקרטיה (פחות או יותר) אחרי הכל, המנהיגות צריכה לרצות את העם, וכל עוד העם רואה בישראל את "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", הוא בעד תמיכה בה, וזה לפני שדיברנו על קבוצות הלחץ היהודיות.

Comments closed