נאומי יום הזכרון – אנחנו לא קורבנות

 

 

 

 

 

 

 

יום הזכרון הוא יום קשה מאז שאני זוכר את עצמי. דודי קובי אפשטיין נהרג ביום השני של מלחמת יום כיפור. עם השנים נוספו לי חברים יקרים שנפלו, חברים שהיו לי כאחים. היום בבוקר אני נוסע לקרית גת כדי להתכנס עם משפחתו של חברי היקר רונן ז'ורנו ז"ל.

*

אתמול בערב שמעתי את נאומו של נשיא מדינת ישראל מר שמעון פרס. שוב עלתה הקלישאה הנוראה, על רצוננו בשלום אך היותנו נידונים למלחמה בגלל שנאת שכנינו. אני לא מאלה שחושבים שאנו אשמים בכל, אך בהחלט נמאס לי מהנימה הקורבנית שלנו כאשר נכנס יום הזכרון. כיצד אנו רוצים בשלום, ורק בגלל שכופים עלינו את המלחמה, אנו נאלצים להמשיך ולהקריב את הקורבנות.

אני לא מכיר תחום אחר בחיים בו התירוץ שאנו קורבנות של בחירות של משהו אחר, היה תופס. אולי הגיע הזמן שכולנו נתבגר ונכיר בעובדה הפשוטה, אנו כולנו אלו שבחרנו בצורת החיים שלנו פה. המיתוס השיקרי שהגענו לארץ שוממה שיושבה על ידי חלוצים עבריים, הנו אבי כל חטאת. אנו בחרנו בארץ ישראל כמדינת העם היהודי. בחרנו בארץ ישראל בגלל הקשר ההיסטורי החזק. אולם, לא הגענו לארץ חסרת תושבים, ולאזור בו לא היתה נפש חיה.

*

אנו בחרנו בארצנו למרות שישבו פה אחרים. אנו בחרנו בארצנו כאשר אנו מוכנים להלחם עליה, כנגד אלה שישבו בה, ואנו בחרנו להביא לפה את התרבות שלנו, תרבות אשר איננה חלק אנטגרלי מתרבות האזור. כאשר בחרנו את הבחירות הללו, בחרנו גם בדרך של החרב על מנת להקים את הבית היהודי בארץ ישראל. הנהי של שונאים אותנו על לא עוול בכפינו, הוא נהי משולל כל יסוד. אנו בחרנו את המקום, ולכן הסכנו מראש עם העובדה שנעורר עלינו את זעמם של האחרים.

*

גם היום אנחנו בוחרים בדרך בה אנו חיים. נכון גם הצד השני מעדיף את הדרך הזו, אך אין בכך כדי להצדיק את ההתקרבנות שלנו. הייתי מצפה שלאחר 64 שנים נהיה מבוגרים מספיק כדי להפסיק עם היללות. אנו רוצים מדינה משלנו, ודרך חיים משלנו. אנו מוכנים לשלום, אבל רק בתנאים שיתאימו לנו. עד שהצד השני יסכים לתנאים קרובים, אנו בוחרים בדרך שבה אנשים יקרים נהרגים מדי שנה. אין בכך כדי להפחית בלגיטמיות של הבחירה שלנו. מתי כבר בנאומים של יום הזכרון נקח אחריות על הבחירות שלנו כעם?

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

מעגל נסגר
חמש נקודות על בארסה-צ'לסי

31 Comments

אריאל גרייזס 25 באפריל 2012

כל מילה בסלע

אנונימוס 25 באפריל 2012

חותם על כל מילה

עמית 25 באפריל 2012

מדויק ונוקב.

סופרפלי 25 באפריל 2012

מדויק, תסמונת שמשון המסכן מיותרת. השמאל הקיצוני הופך אותנו לזאב הרע – גם זה מטומטם.

באבא ימים 25 באפריל 2012

לקיחת אחריות מה משמע?

גיל שלי 25 באפריל 2012

לקיחת אחריות בעיני היא קביעת עמדות ברורות על בסיס רצונותינו ולא על בסיסהמחשבות של הצד השני. נמאס לי לשמוע כמה אנחנו מייחלים לשלום. ב

באבא ימים 25 באפריל 2012

אבל גיל קביעת העמדות שלנו היא נגזרת של ההערכה שלנו לגבי מחשבות הצד השני. אם אני מעריך שהצד השני מעוניין להגיע לשלום על בסיס חלוקה מסויימת של הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית והשאלה היא רק איפה עובר הגבול, העמדה שלי תהיה שיש לפנות את השטחים תוך הסכמה בנקודה הזו. אם אני מעריך שהצד השני לא מוכן בעתיד הנראה לעין להכיר ברעיון של ריבונות יהודית בשום מקום בין הירדן לים, העמדה שלי תהיה שיש לסגת מיידית מן השטחים ללא הסכם על מנת שלא לגמור כמו דרום אפריקה.

יואב בורוביץ' 25 באפריל 2012

לגמרי מסכים.

קדמון 25 באפריל 2012

זו גישה כנה ואמיתית מידי בכדי שנאמץ אותה כעם. הלוואי ואני מתבדה.

MOBY 25 באפריל 2012

מסכים בעקרון.
ועדיין את תוכנית החלוקה דחה צד אחד, החבירה לצבאות האנטישמיים בוצע ע"י צד אחד, ואת הדרישה לתושבי חיפה למשל לעזוב את הבתים ולהסתלק ללבנון וסוריה נקבע ע"י צד אחד.
אז אנחנו לא קורבנות של אף אחד.
אבל לחשוב שיש פרטנר אמיתי לביצוע של מהלכים אמיצים זה אופטימיות גדולה מאוד, כזו שאני מקנא בה.

תומר חרוב 25 באפריל 2012

אחרי מלחמת לבנון הייתי בהופעה של הג'ירפות וכהרגלו גלעד כהנא השיכור פתח במונולוגים ארוכים בין השירים. הוא דיבר על המלחמה ואמר:"כל הזמן שואלים אותי אם ניצחנו או הפסדנו והשאלה היא לא אם ניצחנו או הפסדנו, השאלה היא מי זה אנחנו? אם אנחנו זה בנק לאומי(שבזמנו יצא עם הקמפיין אנחנו ננצח) אז ניצחנו."
אז כהנא צדק, קודם כל בואו נשאל מה זה אנחנו. כי לבוא ולומר משפט כמו "אנחנו בחרנו להביא תרבות שהיא לא חלק אינטגרלי מהמקום שסביבנו" זה משפט שאני לא יודע מי זה האנחנו הזה ולמה אני נתפס כחלק ממנו ובטח שאני לא יודע מה המילה בחרנו קשורה אלי.

באבא ימים 25 באפריל 2012

כהנא צדק:-)

אגב – התשובה שלי לשאלה מי אנחנו היא "כל מי שהיטלר היה הורג בשל יהדותו"

גיל שלי 25 באפריל 2012

תומר – אחלה שאלה מי זה אנחנו. אני מרגיש זהות עם יהודים וערבים שמאמינים בערכים שאני מאמין בהם. אבל בבטן כששואלים אותי מי זה אנחנו התשובה הראשונית היא יהודים ולא ישראלים. אין בכך כדי לשלול אפשרות של התפתחות 

איתן מקטמון 25 באפריל 2012

קצת מזכיר את נאום ההספד הקצר והמעניין שנאם משה דיין הרמטכ״ל מעל קברו של רועי רוטברג: והוא אמר את זה כבר בשנת 58

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=7702

אלטמן 25 באפריל 2012

תשמע, אפשר לא להסכים על דעות, אבל אי אפשר לשנות עובדות.
ישראל לא קמה רק בגלל השואה. עוד מלפני העלייה הראשונה חזרו לארץ יהודים במטרה להקים כאן מדינה. הארץ כן היתה כמעט שוממה – את זה אמרו אנשים שכתבו ספרים על העניין.
יותר מזה, האנשים שכן היו כאן היו חסרי זהות לאומית, מדינית או פוליטית. השטח עצמו היה תחת כיבוש של אימפריה כזו או אחרת.
הציונות כתנועה להקמת מדינה היא אחת התנועות היחידות בהיסטוריה שבחרה בפעולות לא אלימות על מנת ליצור שינוי מדיני/ פוליטי.
עד לכאן עובדות.
ולגבי הדעות –
כן, אנחנו בחרנו לחזור לישראל. וכן, מלחמות נכפו על מדינת ישראל כי עד היום אף אחד לא מערער על זכותה של אף מדינה שנוצרה יש מאין להתקיים. אבל יש מספיק קולות בעולם שכן מערערות על זכותה של ישראל להתקיים אף אל פי שכמו שאתה אומר יש קשר היסטורי חזק למקום.
ואני לא מסכים איתך שהגישה היא קורבנית. תראה לאן הגיעה המדינה (ובוא ננסה שנייה אחת לשים בצד בעיות לא פשוטות בחברה אבל קיימות בכל מדינה בעולם) בתקופה כל כך קצרה.
תרבות זה משהו דינמי. האמריקאים שינו את התרבות בארצות הברית, האירופאים על שלל האימפריות שלהם שינו את התרבות של המקומות שהם כבשו וכו' וכו'. זה אולי שורש הבעיה – אולי צריך להפסיק להציע לסורים שנבוא לאכול חומוס בדמשק וללבנונים לבוא ולהשתכשך בחוף גורדון. אנחנו צריכים להגיד להם שאנחנו כאן ואתם שם ולתת לזמן לעשות את שלו. העניין הוא שכל הנהגה ערבית עדין לא מוכנה לקבל את עצם קיום המדינה כאן. הם ועוד כמה שחושבים שישראל הוקמה בחטא.

דורפן 26 באפריל 2012

אלטמן – אדם שהיה מסתובב באירופה בשנת 1750 היה יכול להגיד "היהודים הם אנשים הם הזדהות דתית מסויימת אבל אין להם הזדהות לאומית – מוסדות לאומים או איזשהו סממן של אומה במובן מדינה". הוא היה צודק. מה קרה? זה פשוט השתנה. זה השתנה גם לגבי חלק מהערבים. יותר מאוחר מאיתנו – אבל זה לא משנה.

השאלה כמה אנשים בדיוק היו כאן – והם היו מעטים – היא לא משנה כל כך. ראשית כי השטח כן קיים בתוך מרחב ערבי גדול יותר שטבעי שהם יחשבו שהוא שלהם. במהלך המנדט הבריטי התרבו כאן גם ערבים וגם יהודים במידה רבה מאד לעומת מה שהיה לפני כן. ולשניהם נוצרה תרבות לאומית. נאיווי לחשוב שהתנגדות הצד הערבי לקיומנו היא משהו שלא ניתן היה לשער שיקרה.

אלטמן 26 באפריל 2012

מצטער על התגובה המאוחרת – הבדלי השעות..
לעצם העניין – נכון, ליהודים בשנת 1750 לא היתה מדינה אבל כן היתה הזדהות עם השטח ארץ שנקרא ישראל (כותל וכו').
לפלסטינאיםהתחילה הזהות הלאומית רק בגלל ישראל. אגב, אני חושב שהרכבת הזו כבר יצאה מהתחנה כלומר למרות שאני חושב שהעם הזה הוא פיקציה של השישים וארבע שנים האחרונות היום כן יש להם זהות לאומית ולחלוטין אני חושב שהם צריכים אדמה לקיים את עצמם שם בזכות עצמם.
כאן מגיע האבל..
המרחב הערבי לא בהכרח היה שלהם אלא של אמפריות ששלטו בם. "פלסטינאים" לא פעלו להקמת מדינה לפני המנדט הבריטי. יתרה מכך – שים לב שהגדרת הפליט הפלסטינאי שונה מהגדרת כל פליט אחר בעולם. פליט פלסטינאי מוגדר ככזה שגר שנתיים בישראל בין 1946 ל1948 לעומת כל פליט אחר בעולם שצריך להוכיח שהוא גר מימים ימימה באותו מקום. כמו כן, מעמד פליט מוענקת לצאצאים של פליטים פלסטינאים בלבד.
אז אין כאן שום נאיוויות מצידי לחשוב שהם לא יתנגדו לעצם קיום מדינת ישראל. העולם הערבי השתמש (ועדיין משתמש) בפלסטינאים ככלי ניגוח כלפי ישראל.
אם נחזור לכתבה המקורית של גיל – כל הנכתב לעיל בא לציין שכנשיא המדינה אומר שפנינו לשלום ונכפית עלינו מלחמה, לטעמי לפחות זו לא התקרבנות אלא ציון עובדה.

דורפן 26 באפריל 2012

האם פנינו לשלום או "שאנחנו לא רוצים מלחמה". לדעתי ברור שפנינו לא למלחמה – מלחמה זה מטרד וזה נורא – לגבי השלום? כשזה מתאים. כשמצרים התבררה כסכנה קיומית – הלכנו לשלום. עם הפלשתינאים לא החלפנו מילה עד האינתיפאדה. רק המלחמה גורמת לנו לרצות שלום.

אלטמן 26 באפריל 2012

מצרים? סאעדת הגיע לישראל ורק הראה שהוא רוצה.
פלסטינאים? רק התחילו לדבר במדריד ושנתיים אחרי זה קיבלו את עראפאת והסכם אוסלו. ירדן? מרוקו? ברגע שהם הראו נוכחות נחתם הסכם.
לשלום כמו לטנגו צריך שניים.
ואגב, השאלה מי התחיל או מי רוצה יותר לא רלוונטית. השאלה הרלוונטית היא מי רוצה להפסיק.ישראל הוכיחה שהיא יכולה לזום הסכמי שלום או להיענות ליוזמות שלום הגיוניות ואפילו ללכת לצעדים חד צדדים (התנתקות).
אם משהו חיובי יצא מהאביב הערבי הוא זה שבסופו של דבר אנשים במזרח התיכון הביעו את הרצון שלהם להתיישר לפי התרבות הישראלית (ושוב, היא רחוקה ממושלמת)/ מערבית, כלומר הנטע הזר באיזור גרם לאנשים כאן לפתוח עיניים.
דבר אחרון – זה לא כזה נורא שמלחמה גורמת לרצות בשלום. אם לא הייתה מלחמה כנראה שהיו עדיין עבדים בארצות הברית ובימינו אנו -כולי תקווה שערביי האיזור יבינו שאחרי מספיק מלחמות, ישראל היא כאן להישאר ואולי זה הזמן להפסיק…

מאשקה 25 באפריל 2012

גיל, טוב לך כי אינך צריך לקרוא כל שנה את מכתבו של שר הביטחון למשפחות השכולות, מכתב שנשלח אלינו עם ספר או מדליה כל יום זיכרון.
הנאומים ביום הזיכרון וחג העצמאות עם הפאתוס זה כמה אנחנו חזקים, כמה אנחנו צודקים, כמה אנחנו כמהים לשלום, אנחנו, אנחנו, אנחנו. מילים גבוהות שאין מאחוריהם לעודד אותי כאזרחית המדינה הזאת.
מילים גבוהות של מנהיגינו לדורותיהם גם בראיונות לתקשורת כמו להכין את האליבי שלהם למלחמה הבאה, לפיגוע הבא או ההרוג הבא.
יש לנו מדינה נהדרת עם הישיגים נהדרים בהרבה תחומים, אני לא רוצה שידברו אלי במילים גבוהות וריקות מתוכן עשייה למען הפסקת האלימות באזרנו. מנהיגינו לדורותיהם מדברים כאילו הם חבים לנו האזרחים איזה חוב מוסרי למצב בו אנו נמצאים.
אין לי ארץ אחרת.
תודה לך

צור שפי 25 באפריל 2012

גיל – אני לגמרי מסכים עם הצורך שלא להתקרבן, לקחת אחריות, להודות שאנחנו טועים וכו'. מצד שני, כמה שהיום הזה קשה, כמה שהמדינה הזו קשה אל בנותיה ובניה, איזה סיפורים קורעי לב מציפים אותנו בכל כלי התקשורת (מעבר לאלה שאנחנו מכירים אישית) – האינסטינקט אומר די, אי אפשר יותר להכיל, לסגור את הרדיו/הטלוויזיה. הראש נותן פקודה – חייבים לשמוע, אסור לסגור עינים, האנשים האלה, המשפחות האלה, חיים יום יום ושעה שעה עם האסון, אז המינימום שניתן לעשות זה להיחשף אליהם יום אחד בשנה. בנסיבות כאלה די קשה שלא לחשוב במושגים של קורבן ושל מחיר (למרות שאני שונא את שתי המילים).

גיל שלי 25 באפריל 2012

מחיר כן. אבל, אנחנו כולנו לא קורבן של המצב. אנחנו מוכנים להקריב כדי לחיות פה

טל 12 25 באפריל 2012

ואוו,חזק.

אפריים 26 באפריל 2012

חזק וצודק.
אני איתך לגמרי.

דורפן 26 באפריל 2012

נושא שקצת קשור. יש לי בעיה קשה עם חיבור יום הזכרון לחיילים וקרבנות הטרור. החיילים – צריך להנציח. וקרבנות הטרור – צריך להנציח. אבל החיבור ביניהם הופך את היום הזה ליום של ההאשמות כלפי הצד השני. שתתפלאו – גם שם מתו הרבה מאד אנשים שרצו לחיות ואולי התגייסו לצבא רק כי היה גיוס חובה והמנהיג שלח אותם לקרב. החיבור הזה באיזשהו מקום עושה הקבלה בין חייל מצרי מגוייס חובה שאולי נלחם נגדנו ב-1967 לבין טרוריסט באוטובוס. ואולי גם נסיון להקביל זאת ליום הזכרון האחר – לשואה. שזה משהו שחברה בוגרת לא צריכה לעשות. יום הזכרון הוא יום של הערכה וזכרון למי שמסרו את חייהם בקיום חובתם להתגייס ולהלחם.

בל לא נשכח שאת אחת המלחמות האחרונות, לא בשטחנו, המשכנו כדי שתהיה "תמונת ניצחון" (ניסוח של הממשלה). אולי התמונה הייתה נחוצה אבל כפי שגיל כותב במדוייק בוא ניקח אחריות על כך שיש בין ההרוגים גם כאלו שמתו עבור "תמונת ניצחון".

יניר 26 באפריל 2012

דורפן,
ביטאת במילים משהו עמום שמפריע לי שנים.
גיל,
אני מבין את התחושות בעקבות הנאומים שאכן לעיתים נשמעים נבובים אך המסר והתחושה חיבים להיות פשוטים וחדים- אנשים נהרגו פה למעם המדינה ולא כל כך חשוב אם אנחנו לא צודקים לעיתים .המטרה של יום הזכרון היא ליצור מורשת משותפת. מסרים מורכבים לא מתאימים כאן.
הם מאד רלוונטים ונכונים בהזדמנויות אחרות, למשל ערב בחירות

גיל שלי 26 באפריל 2012

יניר – אם היה יום זכרון לחללי הלוחמים הלבנין שהקימו את אמריקה, אתה רואה את הנשיא האמריקאי מאשים את האינדיאנים ששנאו אותם ללא סיבה

קשקשן בקומקום 26 באפריל 2012

מעולה

ארז (דא יונג) 26 באפריל 2012

יופי של פוסט, גיל

matipool 27 באפריל 2012

קצת באיחור – טור מעולה ונוקב , גיל .

Comments closed