בנאדו מול אבוקסיס – מצא את ההבדלים

אחרי מי הייתם מוכנים ללכת באש ובמים?

פוסט זה נכתב בהשראתו של יניר פרבר, תודה

אריק בנאדו מצוי בעיצומה של שנתו הראשונה כמאמן בוגרים. יוסי אבוקסיס הגשים את חלומו לאמן את הפועל תל אביב. שניהם ככבו בנבחרת ישראל בתקופה דומה. אפשר להניח שלשניהם ידע טקטי דומה למדי. היתרון היחסי של אבוקסיס אמור להיות שנת אימון בבני יהודה אשר העניקה לו שפשוף יחסי. כיצד אם כך ניתן להסביר את ההבדל בביצועים השנה?

רבים חושבים משום מה שתפקידו העיקרי של מאמן כדורגל הוא למצוא פתרונות טקטיים מבריקים, לגבש תכניות משחק וסגנון משחק, כאילו היה מדובר במשחק שח בין שני מאמנים בו החכם והמבריק מנצח. אך מה לעשות, החיים כרגיל מורכבים הרבה יותר. לא רבים מכירים את תפקידו של הטים מנג'ר בביסבול בישראל, אך דווקא שם ניתן למצוא את חשיבותו האמיתית של המאמן, ולהשליך על החשיבות של מרכיבים באישיות של המאמן.

ישנם צעדים טקטיים בביסבול. צריך להחליף את הפיצ'ר בזמן לידיעת הקורא גריידי ליטל (השאיר את פדרו איניניג אחד יותר מדי והפסיד את הסדרה לינקיס בעקבות החלטה אומללה זו), אפשר לסדר את המגנים על המגרש בצורה שמותאמת ליכולות של החובט, אך הדבר החשוב ביותר במנג'ר הוא היכולות לבלות במשך 200 יום עם השחקנים, לשמור על אוירה קבוצתית, לזהות את המשברים האנושיים, ומעל הכל להנהיג. המשותף לכל אלה הוא היכולת של המאמן לעורר אמון בשחקניו, לגרום להם לסמוך עליו בעינים עצומות.

*

האם אתם חושבים שהשחקנים בהפועל תל אביב סומכים על מאמנם בעינים עצומות? ישנם דרכים רבות להנהיג, וכל חבורת שחקנים מתאימה לדרך אחרת. ישנם הדיקטטורים, ישנם החברים, ישנם המאמנים אשר נחשבים כאשפים ובזכות ההילה שלהם הם מסוגלים להוציא מקבוצות עונות מדהימות, אך כולם צריכים לעורר אמון בשחקניהם. כאשר המאמן מוכר כמי שזורק אחריות על אחרים, כמי שמחביא את הכשלון מאחר גבם של אנשים אחרים, קשה מאוד לראות כיצד המאמן הזה יזכה באמון העיוור של שחקניו.

אם לאריק בנאדו היתה תכונה אחת שעושה את העונה המבריקה של קבוצתו, הרי זוהי האינטילגנציה הרגשית שלו. אריק הגיע לקבוצה שהונהגה על ידי מי שמוגדר על ידי תומר חרוב כפרנואיד. ראובן עטר לא התאים לחבורה הקיימת של השחקנים במכבי חיפה, לעומת התאמתו המושלמת לשחקנים בנתניה. בעקבות כך, בנאדו הגיע לקבוצה שלא בטאה את יכולתה בגלל המצב הנפשי של הקבוצה, ובגלל שחקנים שלא התחברו למאמנם.

אריק בנאדו הצליח לעורר את האמון של שחקניו, נכון הוא גם גיבש את משחק ההגנה של הקבוצה, אך מעל לכל, השחקנים בחיפה מוכנים ללכת באש ובמים אחר המאמן. פתאום אין מאבק בין המאמן ובין השחקן הוותיק על הובלת הקבוצה. פתאום השחקנים משוכנעים שמשחקים אלו שצריכים לשחק, וההרכב נקבע משיקולים ענייניים. עצם ההבנה הזאת של השחקנים מובילה לבטחון שמוביל לנצחונות, שמובילים לעוד בטחון, כך נוצר רצף חיובי המזין את עצמו.

*

זוהי חשיבותו האמיתית של המאמן. ישנם קבוצות בהם למאמן אין משמעות אמיתית. למשל הסלטיקס של שנות השמונים הונהגו בצורה חזקה על ידי לארי בירד ואחריו השחקנים המובילים האחרים, שכל שנדרש היה מאמן שייתן לשחקנים את ההובלה. זו היתה ההבנה הגדולה של קיי סי ג'ונס. אין זה פלא שמאמן זה התאים רק לקבוצה אחת, קבוצה שכבר הונהגה על ידי מנהיג מסדר הגדול של בירד, וקבוצה שהורכבה משחקנים ותיקים אשר קבלו ללא עוררין את מנהיגותו.

אך זהו היוצא מהכלל, אפילו מנהיגים כמו מייקל ומג'יק נזקקו למאמנים שיטלו חלק בהובלת הקבוצה. לכן לא ניתן לזלזל בתפקידו הקריטי של המאמן, ולהבין שהדבר הראשון שחשוב אצל המאמן הוא לאו דווקא יכולת טקטית, אלא היכולת להתחבר לשחקניו, לעורר אמון, ובעיקר ומעל לכל להוביל. כאשר המאמן עסוק בלברוח מאחריות, קשה מאוד להוביל תוך כדי בריחה. זהו ההבדל הראשון והעיקרי.

מחרים את גמר אליפות אפריקה
רק לא לצאת סימפטיים (גיל ישי, ירוק)

30 Comments

B. Goren 7 בפברואר 2013

מצוין גיל.

גיל שלי 7 בפברואר 2013

תודה

אזי 7 בפברואר 2013

אגב, זאת התכונה הכי גדולה של אברם גרנט הכל כך מושמץ באתר הזה.
כשהגיע לצ'לסי, היו כתבות שהשחקנים צוחקים עליו שהאימונים ברמה של נוער, ועדיין, הביא אותם לגמר הצ'מפיונס.
נבחרת ישראל שלו היתה הנבחרת שהעיפה מעליה את המיתוס של לספוג בדקות האחרונות. כולם נלחמו בנבחרת הזאת. אוואט עם התחבושות באף הפך למיתוס.

אני כל פעם מופתע מחדש כשאני שומע מאמנים שאומרים שהם חייבים חיזוק. בדרך כלל אלו קבוצות תחתית (בניגוד להפועל), אבל גם אז אני מופתע.
ברור שאתם צריכים חיזוק. כל קבוצה צריכה חיזוק. תמיד.
אבל יש דרך להגיד את זה ולהציג את זה.

במכבי של השנה לדוגמה, כמעט ולא מדברים בכלל על חיזוק. מדברים על "הרחבת התחרות".
וגם כשמביאים עוד ועוד שחקנים על אותה עמדה, כולם יודעים שיש תחרות שווה בין כולם. זה שלוגסי (שניסו להפטר ממנו) נהיה שחקן הרכב על חשבון גרסייה (הבייבי של המנג'ר), זה מקרה שצריך לתת תקווה לכל שחקני הסגל המורחב.

ועדין, אחרי הכל, ולמרות שאני לא אובייקטיבי.
יוסי אבוקסיס הוא הבאנדם שעשה הכי הרבה טעויות ניהוליות שיצא לי אי פעם להחשף אליו.

גיל שלי 7 בפברואר 2013

השילוב של רמון ואבוקסיס בהפועל זו המתנה הגדולה ביותר שנתנו לנו

אדם בן דוד 7 בפברואר 2013

אזי אני הוצאת לי את המילים מהפה (יותר נכון את המחשבות מהראש- כי המילים שלי קרןב לוודאי היו שונות…) אברם הוא גאון. הוא הצליח לבוא לקבוצה שהמאמן הקודם שלה היה חצי אלוהים, משום מקום עם אפס הערכה, ולהביא אותה מרחק החלקה מזכיה בגביע. יוסי הצליח להביא למצב בו כולם שונאים אותו. שחקן כדורגל אמור לתת את המיטב בכל מקרה (*לא כולל תומר בן יוסף שאין לו שום רצון לתת משהו ושהגיע הזמן שמישהו יבדוק איך שחקן שמאז שעזב את מכבי פ"ת גילגל קרוב לעשר מיליון ש"ח תוך שהוא משחק פחות מיוסי בניון בצ'לסי) אבל ברור ששחקן שיש לו ביטחון ייתן יותר. בקיצור- הגיע הזמן שאבוקסיס יעזוב ושייע יבוא. מצידי שיביא איתו את זריף בתור עוזר מאמן לענייני קארמה ואנרגיות.

אריאל גרייזס 7 בפברואר 2013

נכון ומדויק. ג'ו טורה לפני שהגיע ליאנקיז היה כישלון די גדול ויצא משם כשהוא מאמן הול אוף פיים, כי הוא היה האיש הנכון במקום הנכון.
לארי בירד בא לאמן את אינדיאנה והתאים להם כמו כפפה ליד כי היה מדובר בחבורה של וטארנ'ס שכל מה שהיא היתה צריכה זה דמות של סופרסטאר כמו בירד לידם.
מה שאתה אומר פה מוכיח את מה שאני אומר הרבה פעמים – מאמנים הם אוברייטד. מייחסים להם סגולות מיסטיות ויכולות טקטיות שהן הרבה מעל ומעבר למה שיש להם. לא שמאמן הוא לא חשוב, אבל יותר חשוב שהמאמן יתאים לחומר האנושי שיש לו.
דרך אגב, זה מה שאנשים לא מבינים לגבי מוריניו. כל הטקטיקה זה חרטא, הסיבה שהוא מצליח (וזה נכון גם לגבי פרגוסון) זה שהשחקנים מתאבדים בשבילו על המגרש ושהוא מצידו נלחם בשבילם ולכן הם אוהבים אותו

גיל שלי 7 בפברואר 2013

ממך ציפיתי להתייחסות גם לקייסי וגם לליטל :-)

אריאל גרייזס 7 בפברואר 2013

לא יודע מי זה גריידי ליטל, האיש אף פעם לא היה קיים

גיל שלי 7 בפברואר 2013

אתה לא סלחת לו עדין? תיכף תגיד לי שגם בילי בקנר לא היה קיים

תומאס נוימן 7 בפברואר 2013

בקנר כבר קיבל את המחילה שלו, באופן רשמי. כמובן שרק לאחר הסרת הקללה.

אזי 7 בפברואר 2013

מה שאתה אומר על מוריניו ופרגוסון הוא נכון בגדול.
יש בניהם הבדל אחד גדול והוא שמוריניו עושה את מה שהוא עושה בצורה נורא קיצונית, לכן זה מחזיק תקופות זמן מאוד קצרות.
פרגוסון מצליח שוב ושוב כבר 3 או 4 פעמים לבנות מאפס קבוצה שתתן הכל על המגרש בשבילו.
פרגוסון הוא גם אחד המאמנים המצליחים בעולם (לדעתי), בלהרכיב קבוצת על בלי להחתים כוכבי על.

אריאל גרייזס 7 בפברואר 2013

אין ספק שיש הבדל עצום בין שניהם. כל אחד עושה את זה בדרך אחרת.
דרך אגב, מוריניו מאוד מזכיר בהתנהלות שלו את פיני גרשון – גם הוא מאמן גדול שהצליח להשאיר אחריו אדמה חרוכה בכל מקום שבו הוא עבר.
ואני כמובן לא מסכים לגבי קבוצת על בלי כוכבי על. קאנטונה, רוני, רונאלדו, ואן פרסי – כולם ייתעצבנו עליך אם תגיד שהם לא כוכבי על, וזה רק חלק מהדוגמאות

קשקשן בקומקום 7 בפברואר 2013

פיני גרשון ישמח שבחרת בסדר הזה.
הייתי הולך יותר על "פיני מזכיר את מוריניו"
ואגב שניהם מזכירים לי את ביבי

גיסנו 7 בפברואר 2013

פרגוסון לעתים נדירות מבצע רכישות כמו של ואן פרסי, של סופרסטאר מוכח שכבר נמצא בלבל הכי גבוה.

קאנטונה הגיע לשם בסוג של גאון משוגע, אבל עדיין לא סופרסטאר ענק, ואני בספק שמישהו חשב שיגיע למימדים שלהם (מלבד פרגוסון כמובן).

רוני הגיע ככשרון מבטיח מאוד לא מלוטש וילד מופרע.
רונאלדו הגיע כילד דריבליסט עם המון תרגילים ויכולות ויעילות ששואפת לאפס פרט להבלחות. למזלו באה הבלחה כזו מול יונייטד במשחק ידידות נגד יונייטד, הסיפור מוכר והשאר הסטוריה.
ואן ניסטלרוי הגיע כסקורר לא רע ומועד לפציעות מהולנד. נכון שכבש שם קרוב ל 50 שערים בעונה, אבל גם מתיאה קז'מן עשה את זה לפני שהגיע לצ'לסי. מה אחד עשה בקריירה ומה השני כולנו יודעים.

פרגוסון בנה המון סופרסטארים (גם כאלו שגדלו במועדון כגון סקולס, גיגס, בקהאם ועוד רבים), לעתים נדירות מאוד הוא הביא אותם למועדון ככאלה.

יש לי תיאוריה שמוריניו מרסק בכוונה קבוצות אחרי שהוא מגיע איתן לשיא (בד"כ אחרי שנתיים, גג שלוש) כדי שיתגעגעו אליו עוד יותר, וכדי שהקונטרסט בין התקופה המוצלחת שלו לבין מה שבא אחריו (במשך שנים אף מאמן לא שרד בצ'לסי יותר מכמה חודשים או עונה גג, בגלל שהצל של מוריניו עוד ריחף בחדר ההלבשה, ועל אינטר אין מה לדבר בכלל. ונראה שכרגע הוא מנסה לעשות את זה גם בריאל).

סתם אחד 7 בפברואר 2013

לגבי מוריניו, דווקא העונה נראה שהשחקנים שלו רוצים שהוא יתאבד…

איציק 7 בפברואר 2013

ההבדל בין אבוקסיס לבנאדו הוא העובדה שאבוקסיס הוא אשכנזי לבן, צפונבוני שנולד עם כפית זהב וחושב שהכול מגיע לו. לעומתו בנאדו ספרדי ממעמד הפועלים אשר עבד כשה על כל דבר שהשיג ויודע להעריך זאת.
למי שלא הבין זה היה בציניות!!!
אני חושב שאבוקסיס ובנאדו הם מאמנים צעירים וכל אחד מביא איתו לאימון את מה שהוה הביאו למגרש. אין להם עדיין מישנת אימון סדורה ולכן הם יותר בנוים על אופיים. סביב אבוקסיס תמיד היה הרבה רעש רקע, תמיד הוא נראה קצת (או הרבה) ממורמר, תמיד חי על נראה להם, נוכיח להם, אני הנחשב דפוק אראה להם מזה. כך הוא מתנהג גם כמאמן וזה יוצר אנטגוניזם כלפיו. בנאדו לאומתו אף פעם לא שיחק כדי להוכיח למישהו כי אם כדי לתת את מה שהוא יודע לטובת הקבוצה. לתת את זה בשקט וביעיליות, ללא רעשי רקע וכולם נתנו בו אמון. כך זה גם ממשיך בהתחלת דרכם באימון. אולי בעוד 15 שנה שניהם יהיו במקום אחר.
מוריניו זו דוגמא טובה למחצה. הוא חיי על רגשות שלילים, אצלו תמיד העולם נגדינו ואנחנו צריכים להראות להם. הוא מאוד מחובר לשחקניו אך יוצר אצלהם רגשות של כולם נגדינו. זהו דרייב רציני אך הוא שורף את השחקן. כמה אפשר לחיות על אמוציות שליליות. אחרי כמה עונות (3-4) על אוקטאן גבוה המנוע נדפק. לכן הוא מגיע למקום, מעלה את הטורים, משיג מהר תוצאות, אך המכונה צריכה החלפה די מהר. אצלו נראה לי ששחקן כמו בלוטלי היה פורח, הוא כבר מראש בנוי על אמוציות שליליות בטורים גבוהים, מוריניו היה רק צריך לכוון אותם לאן שהוא רוצה. עם מסי או אינייסטה זה כנראה לא היה עובד טוב.

נמרודי 8 בפברואר 2013

באלוטלי כבר שיחק תחת מוריניו באינטר. זה לא היה משהו…

תולעת 7 בפברואר 2013

בסופו של דבר תפקידו של מאמן הוא לאמן, במובן הכי בסיסי של המילה: לעשות הרבה חזרות על פעולות ספציפיות עד שיהפכו להרגל וניתן יהיה ליישם אותן תחת לחץ המשחק בצורה יעילה. מול התקשורת, אבוקסיס לא מנהל משברים קבוצתיים טוב יותר או פחות מגוטמן, שהיה מנצל כל הזדמנות להאשים את השחקנים שלו במפורש או בין השורות. כך שלהסיק מההיסטריה של אבוקסיס מול כל מקרופון אפשרי בשבועות האחרונים משהו על הדבר שבה הוא באמת מנהל את הקבוצה זה לא יהיה נכון.

MG 7 בפברואר 2013

בדיוק!
כל הסיפורים על כך שמאמן הוא העיקר פסיכולוג וכו'…
נבחרת ספרד לא החלה לשחק לרוחב כי ארגונס היה נחמד אליהם.
כנ"ל הולנד של 74' והטוטאל פוטבול.
ברור שיחסי אנוש זה חשוב, אבל בלי יכולות טקטיות והבנת הנמשחק (כמו שאני מבין שרוב המגיבים חושבים שלא קיימים אצל רוב המאמנים) חשובים לא פחות.

גיל שלי 7 בפברואר 2013

חשובים לא פחות, אך לא בהכרח יותר. אני בטוח שמיכלס, קרויף, גווארדיולה היו חדשנים טקטיים גדולים (סתם רשימה שעלתה ראשונים בראש), אך בלי היכולות שלהם להוביל את הקבוצה, לטקטיקה לא היתה מספיק משמעות. כאשר היכולות הטקטיות הן כל כך בולטות גם יותר קל לגרום לשחקנים לסמוך עליך בעינים עצומות

איציק 7 בפברואר 2013

MG,
יש לי דעה די רעה לגבי האינטליגנציה של מאמני הכדורגל בכול העולם ובמיוחד בארץ. לכן, בעייני הפן של יחסי אנוש הרבה יותר חשוב לדעתי. תוסיף לזה שגם האינטליגנציה של הכודרגלנים היא לא משהו, אז גם מאמן גאון הוא לא בעל סיכוי ללמד אותם על תורת היחסות בכדורגל. אתה יודע, אם תבעט חזק, הכדור יטוס מהר, המסה שלו תגדל ולכן יהיה יותר קל לתפוס אותו, וכו :-) לכו אלו שאומרים שהכדורגל הוא משחק פשוט צודקים. הוא צריך להיות פשוט, מושתת על חוקים בסיסים ואמונה בדרך שזה יעבוד. לכן תפקיד המאמן בכדורגל כמומחה ביחסי אנוש הוא קריטי, וכנראה הרבה יותר מאשר במשחקי כדור אחרים, ובטח יותר מאשר באתלטיקה או שחיה שם יש השפעה גדולה למקצוענות של המאמן (כמובן גם יחסי אנוש חשוב אבל זה לא מספיק כמו בכדורגל).

גיל שלי 7 בפברואר 2013

ההבדל בין גוטמן לאבוקסיס הוא בכך שהשחקנים שגוטמן השליך עליהם אחריות סמכו עליו שיביא אותם להישגים בזכות משהו (אין לי מושג מה בדיוק, האימונים שלו, הטקטיקה שלו, הישגים קודמים), לאבוקסיס אין את זה בינתים, ולכן האופי שלו במקרה זה הרסני אפילו יותר

אורן 7 בפברואר 2013

טור טוב ובלה ובלה בלה,
איך לעזאזל באתר כזה-אין כותב אחד אוהד הפועל.
אולי לוונטל-אבל הוא בוחר להתעסק בדברים אחרים.
גלעד בלום כתב פה פעם-אבל תמיד בנימה מתנצלת על כך שהוא אוהד הפועל.
יש פה טורים חד צדדיים לחלוטין נגד הפועל.למכבי חיפה יש את פרוסנר-שהוא די סביר.לביתר יש את אלפסי-שאני מאד נהנה לקרוא אותו.למכבי יש את טל בן יהודה-שתמיד כיף לראות כמה אוהדי מכבי חיים בסרט.
כותב פה גיל שלי על השוואה בין אבוקסיס לבנאדו ואף מגיב לעצמו שהדבר הטוב ביותר שקרה לו זה "אבוקסיס ורמון זה הדבר הכי טוב שקרה לו"(ולא נראה שהוא אוהד הפועל…).
נראה לי קצת סותר את תאוריית התקשורת האדומה.

D! בארץ הקודש 7 בפברואר 2013

גיל – תבורך
השתלטנו על התקשורת!!!!
אולי בגלל זה השקט במכבי השנה.

דרך אגב אפרופו – איפה אתה משלב את נימני ואת גרסייה את קרויף (או להיפך) בסרט הזה?

אורן 7 בפברואר 2013

השקא השנה במכבי נובע גם מכך שהכתבים והפרשנים "האובייקטיביים"
לא רואים מה רע בכך שמאמן הקבוצה ,יומיים אחרי ההפסד בדרבי,טס לבלגיה לבדוק אפשרות לחתום בקבוצה אחרת.מעניין מה היו עושים לאבוקסיס במקרה כזה.
אגב,נמני הוא הפרשו היחיד שלא מתבטא אינסטנקטיבית נגד הפועל.ואגב 2,אני מתגעגע לנמני השחקן,המאמן והמנהל=רוב השנים הללו היו השנים הכי טובות לאוהדי הפועל.

כסיפוביץ 7 בפברואר 2013

יופי של פוסט.
שלח לינק ליואב בורוביץ

SARINA VALENTINA 7 בפברואר 2013

אני לא מבין: למה קייסי ג'ונס היה מאמן חסר משמעות לדבריך כשבירד בסביבה, בעוד פיל ג'קסון ופט ריילי היו חיוניים לג'ורדן ולג'ונסון+קארים?

גיל שלי 8 בפברואר 2013

קייסי ג'ונס הוא מקרה קלאסי של התאמה ספציפית. אני לפחות לא מכיר את ההצלחה שלו בשום מקום אחר, בניגוד לריילי וג'קסון. הוא התאים כמו כפפה ליד לקבוצה הספציפית הזו של הסלטיקס.

MOBY 8 בפברואר 2013

בנאדו פשוט בחור אינטיליגנטי לא רק רגשי, החיים שלו לא סובבו רק על כדורגל (מעט מהאנשים בעולם הזה יכולים להגיד את זה). וככזה יש לו עוד פרספקטיבות וכלים להתמודד עם משברים חוץ מלרוץ לתקשורת ולחזור על מנטרות נבובות.
אבל.
נכון להיום (ונקווה שלא יתרחש גם בעתיד הקרוב והרחוק) אין לבנאדו נסיון בניהול משברים אמיתי בקבוצת כדורגל בליגת העל.
כן חיפה היתה במשבר כשהגיע.
אבל לא היה לו שם מה להפסיד.
נראה איך יתמודד עם ההפסד הראשון ועם העונה השניה שכנראה תבוא.
אבוקסיס
לא כוס התה שלי כשחקן כעוזר מאמן או כמאמן ולא משנה הסמל על החולצה.

קתרוס 8 בפברואר 2013

מאמן של שחקנים/מוטיבציה צריך עזר כנגדו :
פיני גרשון עשה קריירה במכבי כשבלאט עשה את העבודה השחורה מאחורי הקלעים.
פיל ג'קסון הלך עם אותם עוזרים שנים, והם בכלל המציאו את התקפת המשולש.
דוק ריברס הצליח כשטום תיבודו עשה לו את ההגנה.

Comments closed