יום הזכרון שלי

מה הקשר בין יום הזכרון ובין זכרון?

095043

כך אני זוכר אותו. זו התמונה של דודי, קובי אפשטיין שנפל ב7.10.1973. המילה זוכר לא ממש מתאימה כאן, שכן את הזכרון של קובי יצרתי עם השנים. קובי נפל כאשר עוד לא מלאתי ארבע שנות חיים. כאשר נפל אני הייתי עדין עם הורי בארצות הברית, ורק אחרי שנודע שהוא נעדר, הורי טסו איתי ועם אחי הצעיר לישראל. בארצות הברית השכנים לא הבינו איזה משוגעים טסים לאזור מלחמה עם ילד בן ארבע וילד בן שנה וחצי, אבל לנו זה היה ויהיה ברור.

*

הזכרון שיצרתי לעצמי מקובי מתחיל בתמונה הזאת שהוצגה בבית סבתי, ובבית משפחתי. תמונה זו לא דומה כלל לאיש, וכך גם למדתי עם השנים שהדמות שבניתי בראשי לא שייכת למי שקובי היה, אך לדמות זו שיצרתי יש השפעה מאוד גדולה על מי שאני הייתי ועודני.

לאחר שנים סיפרו לי שקובי מאוד לא אהב את הצבא, ואפשר לראות זאת בתמונה. ספרו לי שקובי היה בעל שיער שטני, טיפוס קליל וחייכן, כל מה שלא מצאתי בתמונה. כשהתבגרתי למדתי שאם היתה תמונה של קובי נוהג במכונית שסבי קנה לו, עם יד אחת על החלון, יד אחת על ההגה, והעינים נעוצות בחברה שלידו, או אז הייתי מקבל תמונה אופיינית הרבה יותר, אך אני גדלתי כאשר התמונה הזאת נעוצה בראשי.

*

מכיתה ב' לערך התחלתי לקרוא את כל הספרים שנכתבו על המלחמה הארורה ההיא. ניסיתי להבין את מי אני יכול להאשים במותו. ככה זה כשאתה ילד, אם משהו מת אז בטח יש משהו שאשם, חייבת להיות סיבה לכל תוצאה. בספרים למדתי שישנם הרבה אשמים, רק אחרי שנים הבנתי שבסופו של יום כל החיפושים לא מועילים, אין אשמים יש רק מציאות. סיפור מותו של קובי הוא סיפורה של המלחמה. גדוד התותחים שלו קיבל פקודה בלילה הראשון של המלחמה, לסגת. בבלבול האדיר ששרר באותו זמן, לא עדכנו את הסוללה על עובדת היותם של הסורים בינם ובין יעד הנסיגה. כך שכאשר הסוללה חצתה גדוד טנקים סורי שחנה חניון לילה בדרך למטה, איש מהחיילים בשני הצדדים לא הבין את המצב.

התותח הראשון עבר בעוד החיילים מנופפים זה לזה לשלום, התותח השני עוד הספיק לעבור כאשר הטנקים הסוריים החלו לצודד את התותחים שלהם, את התותחים השלישי והרביעי הסורים כבר הספיקו להשמיד, ושם היה קובי. למלחמות אין פשר, כמו גם למוות.

*

מאחר ולמעשה לא באמת הכרתי את הדוד שלי, קשה לאמר שאני זוכר אותו. אך אני נושא את היותו עמי, ומותו עיצב חלק גדול מהתפתחותי. כאשר התבגרתי היה לי ברור שגם אני צריך להיות קרבי, תובנה שלא היתה משותפת לחברי בשכבה בעירוני ד' בתל אביב. ימי הזכרון שלי עברו עלי תמיד בבהייה בקברים צבאיים, שנים נכחתי בקברו של קובי, עד שנפל חברי רונן ומאז אני נוכח בקברו. מאז שאני זוכר את עצמי, החג שלי הוא יום הזכרון, יום העצמאות הוא ספיח חשוב פחות.

*

אחד המאפיינים של חיילים בגולני, לפחות בזמני, היתה השאיפה להתקל. השמחה הגדולה בצוות שלי כאשר עלינו ללבנון היתה, שסוף סוף נוכל ליישם את מה שהתאמנו עליו במשך חודשים. "בזכות" הכרותי העמוקה עם התוצאות של משחקי האש הללו, התלהבות זו מעולם לא היתה מנת חלקי. בעוד שמצאתי עצמי יוצר את דמותו של קובי, את רונן אני זוכר בצורה ממשית. כאשר אני נזכר ברונן, אני נזכר ברגעים הקטנים, בניגוד לסיפור שיצרתי לעצמי כאשר בניתי את דמותו של דודי.

את רונן אני זוכר מהשיחות בעמדת השמירה, מהשטויות שחיילים עושים אחרי לילה של ניווטים, מהכתובות שהחליפו הוא וצרפתי על קירות דלעת, כתובות שעסקו במקצועות העתיקים ביותר בעולם. החיים שלנו הם הרגעים הקטנים, וכך גם הזכרון שלנו.

 

*

כל קשר בין זכרון ויום הזכרון הוא מקרי בלבד.

http://debuzzer.com/shely/archives/4035

 

חלומות מרוטרדם עד בוסטון
סטוק. עוד שבע נקודות

20 Comments

גילי פלג 14 באפריל 2013

לפעמים בימים הללו, של זיכרון ועצב, אני כופה על עצמי התחמקות, מתקשה להתמודד עם הסיפורים, אפילו הם של אחרים ורחוקים ממני.
שמח שלא התחמקתי הפעם, מרגיש באופן מטופש משהו שדרך דברך גם אני מכיר מעט את קובי ורונן.

מתן גילור 14 באפריל 2013

יום הזכרון הוא לא בשביל "הזוכרים". בשבילם יש את כל ימות השנה בדגש על "האזכרות השוטפות", ימי ההולדת, ימי נישואין וכו'.
יום הזכרון הוא בשביל כל השאר, בכדי שגם אנחנו "נזכור" את קובי ורונן.
תודה על השיתוף והטקסט היפה.

צור שפי 14 באפריל 2013

גיל, אני מסרב לקבל ככלל ש"אין אשמים".

גיל שלי 14 באפריל 2013

צור – המושג אשמה לא רלוונטי מבחינתי, המושג אחריות כן. בכל מקרה האשם במותם של חיילים הוא מצב המלחמה, האחראים צריכים לדאוג להפחית את הסיכוי לפריצת המלחמה, ולדאוג להיות מוכנים למלחמה במידה וזו תפרוץ.

צור שפי 14 באפריל 2013

לפעמים יש אחריות ואין אשמה ולפעמים יש גם וגם. "מצב" המלחמה לא אשם בכלום, אשמים (ואחראים) אלה שלא מנעו אותו, במידה ויכלו לעשות זאת.

אריאל גרייזס 14 באפריל 2013

כתוב נהדר, תודה גיל

יוני (המקורי, מפעם) 14 באפריל 2013

אחד הזכרונות החזקים שלי ביום הזכרון הוא מוות בתאונת דרכים. הגדוד שלנו דילג ( או עבר בסיס, למי שמתעקש) מרמת הגולן לגבול לבנון, ואחד החיילים נסע עם מוביל תותחים. באחת הפניות בירידה מהרמה הנהג איבד שליטה והמוביל התחיל להידרדר. הנהג שלא היה חגור הספיק לקפוץ וחייו ניצלו. החייל השני, שהיה בפלוגה אחרת, לא הספיק.

הזכרון שלי מהאירוע מתחלק לשניים. ראשית, התגובה של חבריו של ההרוג. זה היה שילוב נורא של יגון והלם. בהתחלה לא היה ודאי שזה שמו, אבל התחילו לטפטף פרטים, ומישהו פלט את זה מול חבריו. כולם למדו יחד בישיבה. פשוט נורא לראות אנשים שהלך להם חבר מקבלים את הבשורה.

החלק השני שהיה באותו אירוע הוא שנשלחו חיילים לאסוף את כל הפגזים שנפלו מהמוביל. רק המחשבה שמישהו מת שם תוך סחיבת 40 ומשהו קילו במדרונות של הרמה.

ידיד 14 באפריל 2013

החזרת אותי אחורה. בחור מתוק.
ביניש חביב.
בן דוד של איתי שכטר מהכדורגל.
יהי זכרו ברוך

יוני (המקורי, מפעם) 14 באפריל 2013

ובלי קשר לתגובה למעלה, אני גדלתי על ספר הצל"שים של צה"ל. הייתי קורא אותו להנאתי בגיל יסודי. היום, בגיל 30 פלוס, זה נראה לי מזעזע, לקרוא ספר כזה בגיל צעיר. המון אנשים שהקריבו את חייהם, קפצו על רימונים, או סתם הסתערו עם רובה ובמקרה שרדו. מה שכן, זה משאיר חותם.

בני תבורי 14 באפריל 2013

מרגש מאוד.

יניר 14 באפריל 2013

הדמעות זולגות מעצמן

אביאל 14 באפריל 2013

תודה גיל.

MOBY 14 באפריל 2013

"החג שלי הוא יום הזכרון, יום העצמאות הוא ספיח חשוב פחות"
אי אפשר לנסח את התחושה יותר טוב.
תודה.

Yavor 14 באפריל 2013

בהחלט מתאים היטב גם לתחושותיי. זה היום המשמעותי יותר

אדום עולה 14 באפריל 2013

תודה גיל . עצוב כל כך .

רועי מ 14 באפריל 2013

מרגש.
ובקשר לאשמה ? לא תמיד אנחנו שולטים במתרחש סביבנו.

שפיטה לאחר מעשה לא תמיד חוכמה גדולה.

red sox 14 באפריל 2013

גיל –
תרשה לי להתעלות מעל המקרה הפרטי (כי הוא פרטי, גם כשהוא לאומי) ורק לומר תודה על צירוף הלינק לפוסט שלך מיום הזכרון בשנה שעברה.
איכשהו פספסתי אותו לפני שנה והוא פשוט בול-פגיעה של טייס חד עין, המביט ממעוף הציפור ורואה את התמונה הגדולה שהיא סך הסיפורים המסופרים ביום הזכרון.

קריאת חובה.

פרלה 15 באפריל 2013

להיות חודשיים בדלעת בחורף של 91- 92 צורב (או יותר נכון, מקפיא) בך יותר זכרונות מהרבה חודשיימים אחרים.
יהי זכר הנופלים ברוך ונהיה אנו ראויים לקרבנם.

סימנטוב 15 באפריל 2013

תודה גיל.

Comments closed