גילו בה (פוסט אורח של נעם ג'ן נב)

נועם עוד חושבת שהסוציאליזם קיים. היא טועה, אבל מותר לאוהדת קטמון

יש שלושה שקרים בעולם: שקרים, שקרים איומים וסטטיסטיקה. בכל זאת, לך תתווכח עם נתון שפורסם אתמול על תושבי ירושלים : 88% מאיתנו אומרים שאנחנו אוהבים לגור פה. זה לא שקר, אני באמת מאמינה שמספר כה רב של אנשים אמר שהוא מת על העיר הזאת. שיטוט יומי קל המתחיל בשוק, חוצה את מדרחוב בן יהודה, מתחמק באלגנטיות בין איי האמריקאים וצולח בסוף את העיר העתיקה משער אל שער יבהיר לכם כמה אהוב המקום על יושביו.

אבל, אל תטעו לשניה לחשוב שניתן להסיק משהו מהנתון הזה על איכות החיים בעיר. תנו לתל אביבים להתלונן על יוקר מחיה כמה שהם רוצים, על כמה קשה להיות צעיר וליהנות מזה, ירושלים לוקחת אתכם! אז, איך זה יתכן? איך אפשר גם לדעת שמצבך חרא, בעיקר עקב המקום בו אתה גר, וגם להישבע לו אמונים? אז זהו, שצריך להסתכל על זה הפוך. אנחנו לא אוהבים את המקום כי אנחנו גרים פה, אנחנו גרים פה כי אנחנו אוהבים את המקום, למרות הכל.  אנחנו אוהדים שרופים של העיר הזאת, לעד נהיה, ואהדה אמיתית כמובן אין לה דבר וחצי דבר עם הישגים, תארים או אפילו היגיון.

למשך קצת יותר מ-24 שעות העיר הזו נתנה לנו לחלום על דרבי אמיתי: שני מחנות, שני קצוות פוליטיים, אידיאולוגיים, סמליים. קבוצת אחת בה אוהדים הם בעלי המועדון, קבוצה שניה בה האוהדים שורפים אותו. אילי הון מול האזרח הקטן, שתי גדות לירדן מול האינטרנציונל, בית"ר מול קטמון. כמה קיוויתי שזה יקרה.

כבעלת חולצת כחולה והיא עולה אני בכל מקרה שמחה לראות את נפילתה של בית"ר. אבל יותר מכך, כמה נכון זה יהיה אם דווקא ירושלים תביא קצת עומק, תחזיר את הרובד הנוסף, לכדורגל. ישראל היא המקום היחיד בו הקשר בין פוליטיקה וכדורגל הוא בלתי נפרד, וגם מזה אני סובלת אבל אוהבת, מאוד. כי ישראל היא פוליטיקה בכל מקום שלא תפנה. ולא משנה כמה אנחנו מתלוננים, לא באמת היינו מוכנים לקבל אותה אחרת, אנחנו רוצים את ארץ הצבר כפי שאנו חיים איתה, כפי שהיא.

אנחנו כל-כך אוהבים פוליטיקה, ואנחנו כל-כך אוהבים כדורגל, שאנחנו מחברים ביניהם אפילו במחיר של חוסר היגיון. בגיל 10-11 נטשתי את הכדורגל, אבל בכל זאת הרשמים מילדותי היו חד משמעיים, וכשחזרתי לעולם הזה אחרי 15 שנה ידעתי בוודאות שאוהדת יונייטד אסור לי להיות. לקיבוצניקים של פעם זה היה ברור: אתה לא בית"ר, אתה לא מכבי, ואתה לא יונייטד. הקבוצות האלה שייכות לקפיטליסטים, לעירונים החזירים שבאים להשתין לך בבריכה בימי שבת ולהכריח את התורן-קיוסק לשים מזרחית. איך זה מסתדר עם העובדה שפרגסון הוא סוציאליסט ידוע? זה לא. אבל למה לתת לעובדות להרוס אידיאולוגית קש…

פוליטיקה היא גם, כנראה, מה שיחזיר אותי לעקוב אחר כדורגל ישראלי. תמכתי מרחוק בהפועל הקטמון עוד לפני שחזרתי לכדורגל, אהבתי לשמוע על חזרתם של רעיונות סוציאליסטים, שאפילו אני ינקתי אותם כלא יותר מחלום שהתפוגג. לאף קבוצת הפועל לא היה יתרון ברור בקרב בני כיתתי בשום שלב. זאת גם הקבוצה שהביאה אותי פעם ראשונה, ויחידה בינתיים, לאצטדיון כדורגל כאשר על הדשא לא נכח אף לא גרמני אחד. אני מודה, לא הגעתי לשם בשביל הכדורגל. אחרי שהייתי בנורדקורב של פלטינס ארנה, מקום משכנם של האולטראס הכי נאמנים והכי מדהימים בעולם כרגע, מה יש לי לחפש בשישי אפרפר בין כמה מאות שמאלנים וילדיהם? באתי לפגוש חברה שלא ראיתי הרבה זמן, ואולי בשם עוד איזו אג'נדה נסתרת שהשתיקה יפה לה במועדון הגברים של הבאזר, ונדהמתי.

חודש לפני, באותו נורדקורב, למדתי שיעור חשוב – העיקר במשחק באצטדיון הוא לא מה שהולך על הדשא, הוא מה שהולך ביציעים. השירים, הדגלים, הטקסים, תחושת הביחד ושותפות הגורל. העיקר הוא חבורת צעירים עם משקפים, סנדלי שורש ושיער ארוך מדי שלא מפסיקים לשנייה לקפוץ. כפי שאומנם אכפת לנו שהדירות במחירים של תל-אביב והשכר בתעריף של אופקים, שאין מזגנים אבל כן הודות להתחממות גלובלית יש 80-90 אחוזי לחות, שכמעט ואין דבר פתוח בשבת, שיש יותר רמזורי רכבת קלה מקרונות – אבל אנחנו עדיין נאהב את העיר הזאת. כך גם אכפת לנו אם הקבוצה מפסידה, אם אנחנו חוטפים שער על טעויות מפגרות, אם אין סדר, אין אמונה של השחקנים בעצמם – אבל אנחנו לא נפסיק לאהוב את הקבוצה שלנו.

זאת הסיבה שנורא רציתי להיות שם במשחק העלייה, גם אם זו רשמית הפעם הראשונה שאני באה באמת בשביל לעודד. רציתי להיות עם האנשים האלה, רציתי להיות חלק מהמועדון הזה. אפשר לקרוא לזה בנדוואגון, אבל לא אני ולא אף אדם אחר שאני מכירה שהיה שם בפעם הראשונה בחייו עשה זאת עבור הניצחון, עבור התוצאה. עשינו זאת, וגם נבוא שנה הבאה, עבור האווירה, עבור הביחד שכל-כך חסר לנו לפעמים. לא קל להיות שמאלני בישראל, לא קל להיות חילוני בירושלים, גם לא שמאלני דתי מודרני, גם לא ימני בעצם – פשוט לא קל פה, זאת האמת, לא קל. אבל כשאתה יכול לשם את היד שלך סביב כתף של זר גמור ולצעוק איתו בקולי קולות ובקצב אחיד, הייאוש נעשה הרבה יותר נוח.

אני בטוחה שעבור רוב אוהדי בית"ר, ההרגשה היא זהה. והנה עוד סיבה מדוע אני כל-כך רוצה לראות דרבי ירושלמי, כי אולי אז יפנימו עוד ועוד אנשים שבסופו של דבר דווקא פה דו-קיום בתוך עמנו אמור להיות מאוד פשוט. כי כולנו אוהבים את ירושלים, כולנו רוצים לשמור על האופי המיוחד שבה. בשביל זה אני צריכה את החרדים פה, כדי שאוכל לשבת לי על הדשא מתחת לחומות בשישי אחרי צהריים עם בירה ורשת גימל ברקע ולראות אותם הולכים לכותל, והם אולי לא יודעים זאת, אבל כדי לשמור על ירושלים הזאת קסומה כפי שהיא, גם הם צריכים אותי פה, נלחמת על קולנוע שיפתח בשבת, או עוד מקום שימכור בייקון.

ירושלים היא עיר של סכסוך, היא עיר של קונפליקטים, עיר של פוליטיקה. היא עולם בפני עצמו, מיני- ישראל שהורתחה על אש קטנה כל-כך הרבה זמן שהפכה לרכז של העם הזה, העם הישראלי, שאכן קיים אך לא ברור היכן הוא מתחיל והיכן נגמר ורבים כל כך הם חלק ממנו כנגד רצונם. היא העיר שלי ואני חלק מאותם 88% שבפה מלא גאווה אומרים לכל מי שמוכן לשמוע : אנחנו מתים עליה!

images

פרגוסון פורש
ליגת שוקי ההון: המניפסט הקפיטליסטי

15 Comments

גיל שלי 8 במאי 2013

יותר מאוחר היום אעלה פוסט על מה זה סוציאליזם של היום, למה גולדמן הם הסוציאליסטים של היום, בדיוק כמו הקרובים לצלחת בסין, ואיך זה נוגע לגזירות של יאיר לפיד

פרננדס 8 במאי 2013

טור יפה! תיארת בצורה מדויקת למה אנו אוהבים את העיר הזאת=הגיוון האנושי והתרבותי.
אני ירושלמי שמתעניין יותר בהפועל סל ואינדיאנה פייסרס (בשבילך, גיל) ואוהד מרחוק את את קטמון. אני לא אוהב את השנאה וההתנשאות שיש לחלק מאוהדי קטמון לביתר-יש פה משו גזעני כמו לעקם את האף שיש מוזיקה מזרחית בבריכה של הקיבוץ…חבל.ובכלל, אני מאוד אהבתי את ביתר של תחילת אמצע שנות ה-90=שיחקו כדורגל התקפי ויצרתי
קבוצת אוהדים הם העתיד של הספורט לא רק מבחינה כלכלית אלא בייחוד מבחינה מוסרית.

אלון 11 במאי 2013

שלום פרננדס.מרגיז
ומעייף לנסות להתמודד עם ההאשמות האלה על התנשאות (האשכנזית ) כביכול של אוהדי קטמון. גם אם קיימת התנשאות כזו היא לא שונה בהיקפה או בעצמה שלה מהתנשאות שתמצא בכל מקום אחר כאן ושם בארץ ישראל. מה לעשות, ככה זה בחברה מפוררת כמו שלנו.
ולגבי השנאה לבית"ר. ראשית זו שנאה ספורטיבית וכשאתה אנדרדוג כ"כ הרבה שנים עם כ"כ מעט הישגים ספורטיביים השנאה הזו הופכת למיתית. שנית יש את הסממנים הפרוטו-פשיסטיים בקרב הקהל של בית"ר (שיש כאלה שטוענים שזה רק מיעוט קולני בתוכו). אני מאמין שהרוב הגדול בהפועל נגעל ומבוהל מאותם סממנים וזה מה שגורם לרוב לרצות לבדל את עצמו כמה שיותר "ולהתנשא" על הקהל של בית"ר

ברוך 8 במאי 2013

כרגיל, אותה התנשאות כלפי שאר העולם.

כמה חבל, שכשתגיעו לליגת העל, רק מתי מעט יזכרו איך עליתם ללאומית בצורה הכי לא ספורטיבית שקיימת, ותודה לאורתודוקסים לוד(ממש כמו העלייה של הפועל תל אביב ללאומית ב-1990, שכאמור אף אחד לא זוכר מה בדיוק קרה שם).

אבל היי, למה להתמקד בעניין כה שולי כמו משחק הכדורגל עצמו?
העיקר שקטמון היא כליל השלמות, מופת של ערכים, שייכת לצד הנכון של המפה הפוליטית, תורמת לקהילה וכו'.

תולעת 8 במאי 2013

+1

ניתאי 8 במאי 2013

במה אשמים הקטמונים בחוסר הספורטיביות שהייתה ביום שישי?

יאיר 8 במאי 2013

קטמון עלתה בצורה הכי ספורטיבית שקיימת. אם מישהו ניסה לעשות מעשה לא ספורטיבי אלה מכבי יפו.
לוד היתה מפורקת כבר הרבה מחזורים כולם ידעו מראש מתי היא פוגשת את קטמון והדבר האחרון שיפו יכלה לבקש זה משחק עלייה, יפו לא דרשה את הדבר הספורטיבי – לבטל את התוצאות של לוד, בגלל שרק בגלל הנצחון הענק שלה היא היתה באותו הפרש שערים עם קטמון אחרת בכל מקרה קטמון עולה. לכן זה היה יום עצוב בהקשר של לוד אבל קטמון לא עשתה שום דבר שלילי.

איציק אלפסי 8 במאי 2013

קצת קשה לי עם תחושת ה"מה יפינו" הקטמונית הזו שפושה במחוזותינו בימים האחרונים.. אבל, מקסים!

דוד מירושלים 8 במאי 2013

יפה מאד.
יאללה בית"ר!

S&M 8 במאי 2013

יונייטד קפיטליסטית?! את מודעת למשמעויות של צבעי התכלת-אדום בכדורגל ובחברה האנגלית? כי זה בדיוק להפך.

(היום ברור שקבוצה שנסחרת בבורסה היא לא סוציאליסטית, אבל לא בזה דובר בפוסט אלא על העבר).

אדם בן דוד 8 במאי 2013

מעניין אם כשיגיע הדרבי, ואחד מאוהדי קטמון יחטוף בלוק בראש מאוהד בית"ר זה גם יסמל את הדו קיום הנפלא בעיר שבעת המלחמות הזאת (אני זוכר ראיון עם אוהד בית"ר בדרבי סל, כשמכבי ירושלים הייתה קיימת. הוא נשאל מה לך ולכדורסל או לממכבי והוא ענה "אני שונא כדורסל, אבל את הפועל ירושלים אפילו יותר") בהצלחה שיהיה לכם.

ניר 8 במאי 2013

אם מישהו שואל למה ירושלים מאבדת חילונים, התשובה פה למעלה. בזמן שהחרדים רואים במגורים בירושלים משאת נפש החילונים מתייחסים לזה כשירות מילואים קרבי, כמעט בא לך לארגן להם יום נופש להוקרה על כך שהם מחזיקים את הקו.

ניו יורק עיר קשה לפחות כמו ירושלים. אבל עדיין אנשים באים אליה ונאחזים בה בציפורניים כי הם רוצים להיות חלק מעיר מיתולוגית ומרתקת שמליוני אנשים שואפים לבקר בה. ירושלים היא העיר היחידה בארץ שנמצאת בקבוצה הזעירה הזו של ערים מיתיות בעולם, מבחינות מסוימות מובילה אותה. תשמחו שהתמזל מזלכם לגור בה, לפחות לתקופה, במקום לחשוב שאתם עושים למישהו טובה.

בני תבורי 8 במאי 2013

ניר,
לא גרתי בניו יורק, אבל בירושלים דווקא כן. העיר הזאת היא משחק מכור ואין למי שחושב אחרת דתית/פוליטית/חברתית, כל סיכוי. אני נרגש עד עמקי נשמתי בכל פעם שאני מתקרב לעיר ורוצה לברוח ממנה בשנייה שנכנסתי. אנשים רוצים לחיות ואת זה אפשר לעשות גם בעיר קשה כמו ניו יורק ואפילו תל אביב לצורך העניין, השאלה היא מה אתה מוכן לעשות בשביל זה. בירושלים אתה יכול לשאול עד מחר, התשובות מוכתבות: תתרגל או תהגר. אין לזה שום קשר למשאת נפש, יש לזה קשר להסכמים קואליציוניים.

ניר 8 במאי 2013

גרתי בשתיהן, וגם בתל אביב. אני רואה את זה אחרת ממך: ירושלים היא המקום שבו הרבה אנשים שונים מאד זה מזה חיים ביחד. לפעמים בשלווה, לפעמים לא. היא היתה כזו אלפי שנים לפני שמישהו שמע על הסכמים קואליציונים, אגב.

כשאני נכנס לירושלים אני לא רוצה לברוח. אני אוהב מקומות שבהם האנשים מסביבי שונים ממני. זה ההבדל בין ירושלים לת"א, שהיא מין גירסה ים תיכונית של האפר ווסט סייד – איפה שאנשים כאילו-ליברלים גרים עם אנשים שדומים להם.

ג'וני 11 במאי 2013

י"ם עיר של כדורסל !
להזכירכם שהפועל י"ם היא קבוצת הספורט היחידה שהביא גביע אירופי לעיר הבירה.

Comments closed