ליגת שוקי ההון – כשאנחנו מוכנים ללמוד

זו לא התרבות הישראלית, זו הנכונות שלנו ללמוד

בעונה האחרונה, צוות זר ניהל את מכבי תל אביב כדורגל, בהצלחה לא רעה. מסתבר שהאגדות על המנטליות הישראלית של השחקנים, הן בדיוק זה, אגדות. כאשר את השחקנים הישראלים אמנו מאמנים עם שיטה, דקדוק בפרטים, ורצון להתרכז בעיקר ולא במראה, השחקנים בצעו את הנדרש מהם. לא שמענו תלונות על המנטליות הישראלית, לא מאוסקר גרסייה ולא מג'ורדי קרויף. השחקנים עבדו קשה באימונים, התחממו ברצינות רבה לפני המשחקים, והשתדלו לבצע את הנדרש מהם במשחקים עצמם. בקיצור, כאשר הישראלים מוכנים ללמוד, מסתבר שיש מה.

מי ששמע את מאמן הנבחרת הצעירה, גיא לוזון, עשוי היה להתרשם, שגם הוא לא מאמין בקיצורי דרך. גיא לוזון טען שמספיק להתרכז בעמידה הישראלית על המגרש, רק אחר כך ואם יתיר הזמן, יש להתייחס לנבחרות הזרות. מעניין שכאשר היה באפשרותו של לוזון לאמץ שחקנים שעברו את הבית ספר של השנה האחרונה במכבי, לוזון העדיף לוותר על שניים מהשלושה, ובחר במקומם שחקנים אשר היו נטועים עמוק בתרבות הכדורגל המקומית. לי בכל אופן נראה שהשילוב במכבי נראה טוב מעט יותר.

*

בכדורסל הישראלי זכינו לקבל שני מאמנים "זרים" בליגה. האחד הוא דייוויד בלאט, שנשאר מאמן אמריקאי במלוא רמ"ח איבריו גם כאשר הוא חי בישראל יותר מעשרים וחמש שנה, וגם בראד גרינברג. שוב מסתבר שכאשר המאמנים הזרים מאמנים, השחקנים הישראלים ממושמעים מספיק, ורוצים מספיק, כדי ללמוד. גל מקל מהווה דוגמה נפלאה לשחקן המוכן ללמוד ולהתקדם, ובשנה שעברה נראה כך גם יוגב אוחיון. כאשר נפגש מאמן אמריקאי מול מאמן ישראלי, היתרון האמריקאי הוא לא חד משמעי. עובדה, בסדרת הפליאוף של חיפה מול אילת, האלתור הישראלי של קטש, החזיר את הקבוצה האילתית לסדרה, מול המבנה האמריקאי החזק של חיפה.

החברות הישראליות המצליחות, כמו יחידות הצבא החזקות בישראל, הינם אלה אשר למדו לשלב בין האלתור והגמישות הישראלית, ובין המבנה והסדר האמריקאי. גם מכבי של בלאט, הוכיחה זאת בשנים הטובות שלה. הישראלי אינו נחות תרבותית. לכל תרבות יש יתרונות וחסרונות, וכך גם לתרבות הישראלית. כאשר משלבים את החוזקות של תרבויות שונות, מגיעים להישגים לא רעים.

 

*

שילוב התרבויות הזה נמצא בישראל בעיקר בענפי ההייטק והביורפואה. בתרבות הארגונית של חברות מענפים אלה, נכרות השפעות זרות רבות. כמי שעוסק במשאבי אנוש כיום, אני יכול לספר לכם, שהתרבות האמריקאית של החברות הבינלאומיות, חדרה לחברות ישראליות רבות בתחום, והסטנדרטים של נהול משאבי האנוש בחברות המושפעות, עלו בכמה דרגות. כאשר חברת הייטק באה לקבוע את השכר של עובד מקומי, יש לה נתונים רבים, ושיטה ברורה כדי לקבוע את השכר. בחברות ישראליות רבות, השכר נקבע על בסיס שמועות, ניחושים, וכיפופי ידיים. האלתור הישראלי בא לידי ביטוי בחברות סטארט אפ רבות, אלה המנצלות חדשנות והעזה, כדי לפרוץ דרך ולשנות את המבנה הקיים. החברות שמצליחות לשרוד את השלב הראשוני, ולצמוח כחברה, יודעות לשלב לתוכן את המבנה והדקדוק בפרטים, כפי שקורה בחברות זרות.

*

אחרון חביב. נתקלתי השבוע בשיטת מו"מ מופלאה. כאשר הצד מולך מגדיר מחדש מושגים כגון win win, אתה מוצא את עצמך חסר אפשרות לוגית להגיב. השיטה הישראלית הזאת, מביאה את הצד ממול לדרגת ייאוש אשר עשויה להביא אותו לכדי וויתורים רבים, ובלבד שלא להתנגש שוב בטענות כה חסרות הגיון. הבעיה היא כמובן, שהצד השני עשוי להדחף גם לקצה השני, ולא לוותר על אינץ' אחד, שכן כאשר נתקלים בחוסר הגיון, התגובה היא לא צפויה. (הצד ממול ניסה להסביר לי שאם אני מוציא 50 והוא 90 בדרך מסויימת, ובדרך אחרת אני מוציא 60 והוא 60, הרי גישת הWIN WIN דורשת ממני לבחור בדרך השנייה כי סך ההוצאות הוא 120 בדרך השנייה לעומת 140 בראשונה. איך בכלל ניתן להתמודד עם טענה כזאת, במיוחד כאשר הצד השני מבקש להעמיד אותי על טעותי כאשר אני מנסה להסביר שלא מדובר בכלל בWIN WIN אל ברווח שלו, והפסד שלי.)

*

טוב היה עושה משרד החינוך אילו היה מעביר לכל תלמידי ישראל, מונחי לוגיקה בסיסיים. אני לדוגמה נתקלתי לראשונה במונחי לוגיקה, רק בהכנה לפסיכומטרי. השיטה הישראלית של, הכל יסתדר, מונעת מאיתנו לסגל את הכלים הבסיסיים, הכלים שעשויים להפוך את האלתורים שלנו, לגמישות מרשימה, במקום בלגן אחד גדול.

images

מניימאר למיכה
יורו צעירות (3) - הפעם הראשונה

20 Comments

B. Goren 9 ביוני 2013

תודה גיל. ונאמר אמן.

בני תבורי 9 ביוני 2013

נהדר גיל, זה מזכיר את סגנון הדיון הזה: "הרי רק מטומטם יחשוב ש…" או "בהיותך אדם נבון, בוודאי תסכים איתי ש…" וכו'. לוגיקה לא כתובה בשולחן ערוך ובגלל זה היא לא חשובה.

משה 9 ביוני 2013

אפקט הלוזון היא תופעה הפוכה ממה שאתה מתאר….פגעת בול מאמר יפה

קורא 9 ביוני 2013

לא צריך להתלהב יותר מדי ממאמנים זרים, לי זה נראה סתם טרנד כרגע. הקבוצה הכי טובה שאי פעם שיחקה בארץ היתה מכבי חיפה של גיורא שפיגל בעיניי, והשנייה הכי טובה היתה של יצחק שום שבכלל לא לקחה אליפות. אמנם אני משוחד, אבל גם הקבוצה של דריקה ונמני אי שם בשנות התשעים היתה לא רעה והיתה תחת מאמן ישראלי.

גיל שלי 9 ביוני 2013

גיורא שפיגל הוא בהחלט דוגמה למי שידע לקלוט את הדברים הטובים בחו"ל וליישם אותם בישראל. השילוב הוא המנצח, לאו דווקא קליטת מאמנים זרים בכל הזדמנות, ישנם מספיק ישראלים שעדין לא יודעים הכל

אריק החדש 9 ביוני 2013

אהבתי כל מילה.
עבדתי וגרתי בחו"ל תקופה ומיותר לציין את ההלם
התרבותי שחוויתי בהתחלה.
לקח לי זמן רב להפנים שאילתור ושיטת הסמוך טובים
מפעם לפעם אך לא כשיטה לאורך זמן.
המדהים הוא שבהרבה מקומות ותחומים בחו"ל ( לא בספורט!!!)
יש הערצה שמבוססת בצורה מוחשית על עובדות לחברות ישראליות
ולאנשי עסקים מהארץ דווקא בתחום האילתור.
אני חושב שברוב המקרים הם באמת חושבים שזה לא שיטה אלא
הברקות חד פעמיות.

ניר 9 ביוני 2013

ההערכה הזו לא באה סתם. היכולת לאלתר – או במלים אחרות להתמודד עם סביבה דלת משאבים וקשה לחיזוי – היא לא ענין מובן מאליו כלל. יש סיבה לכך שהמשקל של ישראל וישראלים בסטארט אפים טכנולוגים הוא הרבה מעל האחוז היחסי שלהם באוכלוסיה.

יצא לי פעם לסייע בהקמת סניף של סטארט אפ ישראלי בגרמניה. היה מפתיע לראות את העובדים המקומיים מאבדים את העשתונות ונכנסים ממש לדיכאון בהעדר היררכיה והוראות ברורות.

איציק 9 ביוני 2013

גיל נחמד, אבל מספר הערות:
1. קרויף ציין לא פעם אחת שיש בעייה לשחקן הישראלי של מוסר עבודה והקפדה על פרטים ואלו חלק מהדברים איתם נאלץ להתמודד. הוא הצליח לומר זאת דרך אגב, ובלי להאשים, אך שם את זה על השולחן.
2. ביו-רפואה זה הי-טק.
3. אני זוכר שבסוף שנות ה-80 או בתחילת שנות ה-90 התפרסמו מספר מחקרים שבהם הקנו לילדים בגן חובה וכיתה א' תובנות לגבי תורת הקבוצות של מהי קבוצה, מהי הכלה, איחוד, חתוך. קצת הקשרים לוגיים. הכל בצורת מסחק עם פריטים שילדים נהנים לשחק איתם. התוצאות היו שהילדים קולטים את זה מהר מאוד, וקל בהרבה מהמבוגרים הלומדים זאת לראשונה לפסיכומטרי. כמו כן, נרשמו ביצועים טובים יותר בלימודים באופן מובהק לא רק במתמטיקה כי אם בכלל המקצועות. תפיסה של הקשרים לוגים בין קבוצות נותנת המון כלים ואין כל קושי להעביר את הבסיס לילדים קטנים. אכן חבל שלא המשיכו.

מיקו גוטליב אהלן סבבה 9 ביוני 2013

ההרגשה אצל משפחת לוזון זה שבהגדרה הם צודקים. כשעמוס מתנהג כמו בהמה, הבעיה היא אצל האשכנזים, כשאבי מבזה את התפקיד שלו, זה מקנאה, כשגיא מפסיד, זה השופט. ומה שעוד יותר מעצבן, זה שבסוף איכשהו הם צוחקים על כולם.

צור שפי 9 ביוני 2013

גיל, איך אפשר לשלוח לך מייל אישי?

ניינר 9 ביוני 2013

צור, היית בהופעה של ניל יאנג?

גיסנו 9 ביוני 2013

בטור הזה סיכמת בערך 95% מהסיבות לבעיות בארץ בכ"כ הרבה תחומים…

Amir A 9 ביוני 2013

(יצא קצת ארוך…)
עולה השאלה מדוע הספורט לא מצליח להתרומם בישראל? הרי כולם יודעים מה הפתרון (השקעה בגילאים צעירים ובתשתיות), אז למה כבר 65 שנים לא קורה כלום?
אספקט אחד שאני יכול לחשוב עליו זה הקשר בין ספורט ופוליטיקה. בהרבה מקומות בעולם (ובטוח שיש כאן הרבה כותבים ומגיבים שמבינים בזה יותר ממני) אפשר למצוא קשר חזק בין השניים. מספיק להזכיר את ברלוסקוני ומילאן, פרנקו וריאל, אין ספור קבוצות כדורגל ממזרח אירופה ועוד. בכל המקרים האמורים המשוואה היתה פשוטה: הפוליטיקאי מספק משאבים והקבוצה מספקת גישה ופופולריות בקרב ההמון.
בישראל קרו שני דברים שלדעתי עיוותו את המשוואה האמורה. ראשית הקשר בין מכבי תל-אביב בכדורסל בשנות השבעים ומשה דיין. הזקנים כאן שביננו זוכרים את הטקס המביך שבו משה דיין (ידיד המחלקה) יורד מהיציע ללחוץ את ידי השחקנים לפני משחקים ביתיים. אולם בעוד שהקבוצה מילאה את חלקה במשוואה וסיפקה לפוליטיקאי זמן מסך, הפוליטיקאים מצידם לא נדרשו לכלום. מכבי תל-אביב הסתדרה כלכלית (עד כמה שאני יודע) ללא תמיכה ממסדית. וכשפוליטיקאי לא נדרש לתת הוא גם לא יתן. ובשל כך עושה רושם שמערכת היחסים בין הפוליטקאים והספורט בישראל היא לא מערכת של תן וקח אלא מערכת של תן ואל תיקח.
שנית, משום מה בישראל התפתח מודל ובו קבוצות הספורט מזוהות לרוב עם האופוזיציה ולא הקואליציה. עם המדוכאים, המנוצלים והמקופחים. כמובן שבאופן טבעי לאופוזיציה אין את המשאבים הדרושים על מנת לתמוך כלכלית בקבוצות ספורט. וכאשר התמיכה בקבוצות ספורט לא מוטבעת באופן אינהרנטי בגוף השליט, אין פלא שאגודות הספורט לא נדרשות גם לדין וחשבון כלפי הקואליציה. אחרי הכל, אם הפוליטיקאי לא משקיע בספורט כלום אז באמת שלא איכפת לו אם הספורטאים מצליחים או נכשלים.

גיסנו 9 ביוני 2013

אני חושב שאתה מסתכל על זה לא נכון. הבעיה היא אחרת ולדעתי פשוטה הרבה יותר:

במקומות רבים תקצוב ותכניות עבודה ספורטיביות עוברות דרך הממשלה. עכשיו, בהרבה מקומות מבינים שיש דברים שלוקחים זמן ומתחילים תהליך לזמן ארוך כשיודעים שהפירות ייקצרו גם 10-15 שנה אחר כך. ממשלות יכולות להתחלף והתכניות ימשיכו לרוץ.
בארץ לעומת זאת, במדינת הסמוך והאלתורים, אף אחד לא אוהב להשקיע לטווח ארוך. בתחום העסקי כולם רוצים להביא מכה ולנוח. בפוליטיקה – כל אחד רוצה להביא כמה שיותר הישגים מיידיים בזמן הקצר שלו בכנסת או בממשלה, כדי שיזכרו לו את זה לבחירות הבאות ויבחרו בו שוב. הספורטאים (והאזרחים כמובן אבל זה דיון מעמיק אחר) נזרקים הצידה במשוואה הזו – רק הכסא חשוב. אף פוליטיקאי לא רוצה להתחיל תהליך שמישהו אחר יקצור את הפירות עליו עוד 15 שנה, מה גם שאם הממשלה תתחלף בדרך כנראה שתכניות יטורפדו בכל מקרה.

בגלל זה אף אחד לא יעשה פה תכנית להשקעה בצעירים ובניית תשתיות. זה לוקח יותר מדי זמן. והזכרון הציבורי קצר מאוד.

Amir A 9 ביוני 2013

אז מדוע במקומות אחרים כן נוצר הקשר בין פוליטיקאים וספורט? הרי גם במדינות אחרות הפוליטיקאים חושבים לטווח קצר בעקרון.

קורא 10 ביוני 2013

אני חושב שבישראל המחשבה לטווח קצר חריגה ביחס לכל מקום אחר בעולם, על רקע תחושת כל העולם נגדנו וזה שהערבים אוטוטו זורקים אותנו לים.

סתם דוגמה, אתה יודע שהאוטוסטרדות בגרמניה מחזיקות עשרות שנים בגלל שמתחת לכביש עשו שם שכבת בטון ולכן אין פיצוצים כמעט בכבישים? בישראל סוללים על חול, כי זה יותר מהיר.

אלכס 9 ביוני 2013

+1

איציק 9 ביוני 2013

אני חושב שאם בארץ היו דורשים מהילדים להתאמץ יותר אז הוא לא היה בכדורגל. להתאמץ אפשר בג'ודו, שחייה, שחמט, פיזיקה או מחשבים. כדורגל בארץ זה לבטלנים בפוטנציה. חלקם מבינים שצריך להתאמץ, אבל זה בגיל שבו זה כבר מאוחר מידי.

ג'וש 9 ביוני 2013

לא מסכים לגבי ההייטק. בטח לא לגבי קביעת השכר שלהן.
רובן ללא מודל עסקי נכון. רובן יסבלו קשות משער חליפין נמוך.
רובן מתאימות לתקופות קצרות. רובן לא גמישות.
רובן בתשואות חסר.

Comments closed